בס"ד
פרק 24-
אני מחזירה לאבא מבט שואל, הוא מסמן לי בידו 'אחר כך'. הולכת הצידה, נעמדת ליד עציץ מלאכותי גדול. אולי מייחלת להתחלף איתו.
מרגישה מרוקנת, המשחק הכפוי עלי מתיש. אין לי כוח בדיוק כמו שאין לי ברירה.
מסתכלת על הדסה, שיושבת בקצה החדר, שלוש בנות ממשפחת הכלה יושבות סביבה. היא מדברת איתן בעניין ובהתלהבות. אני סוקרת את ארבעתן. הדסה הכי קטנה מבניהן, בפער גדול מאוד, ואיכשהו גם הכי דומיננטית. הן פשוט יושבות ומקשיבות לה.
למה הן לא קוראות גם לי? משהו בלב שלי נצבט. משהו בשיער שלי נתפס.
אווץ'! השיער שלי נתפס בעציץ. אני מנסה לזוז. איי. הוא מסרב להיפרד ממנו. אני מתקרבת בחזרה, מנסה להשתחרר ממלתעותיו. כולם מנסים להכאיב לי היום.
הנה, הצלחתי. לא רוצה לנחש איך השיער שלי נראה. ממהרת ללכת לחדר ליד, יש שם מראה וכיור. מסתכלת על המראה ומיד משפילה מבט. ולא, לא בגלל שבאמת העציץ בלגן לי את השיער.
יש לי בלב ריק אחד גדול. אני כל כך מאוכזבת. כל כך. כמה רציתי גיסה לעניין, שאולי תוכל להיות חברה שלי. מישהי שאחכה לראות אותה אפילו יותר מאת שמואל. מישהי לדבר איתה. מישהי שתבין אותי.
אני מסדרת את השיער מחדש, קולעת לצמה. נכנסת חזרה לחדר, לא רואה אנשים, רואה מעגלים. מעגלים של משפחה, עיגולים עיגולים. ואני בחוץ.
מבינה שאני לבד בסיפור הזה. הדסה וחברותיה לא צריכות אותי בדיוק כמו המשפחה שלא תשים לב אם אצא עכשיו לחצי שעה. אם אתרגז ואפגין, זה לא יהיה אכפת לאף אחד, וגם לא ישנה כלום. רק אני אפסיד. ויש לי מה.
הקשר עם שמואל למשל. משהו שאני חייבת לשמור עליו. שמואל יתחתן בקרוב, ואני זו שאצא נפסדת אם הקשר לא יחזיק מעמד. שמואל הוכיח במהלך השבת שהוא לא מתרגש מהברוגז שלי יתר על המידה.
נושכת את שפתיי ומחליטה להמשיך לשחק את המשחק הזה. כמו שצריך, כמה שצריך. גם בשביל שמואל והאושר שלו, וגם בשבילי.
אני אמורה לדלג עכשיו משמחה.
אני אמורה להתקשר ולספר לכל החברות שאח שלי סגר וורט.
אבל יש שתי בעיות: אני לא שמחה, וגם אין לי חברות.
****
אני מתעוררת כרגיל בשעה שבע. רואה את הדסה כבר מאורגנת, רק מחכה ללכת לבית הספר, לדבר עם חברותיה על אח שלה שסגר וורט. ולי אין כוח, אין. אני מותשת. לא בנויה לכל היח"צ הזה עכשיו. נתמודד עם הכל מחר. חוזרת לישון.
"בוקר טוב עולם.. בוקר שכזה..." מתעוררת מקולו של אבא ששר ליד המיטה שלי. "תהילה?"
"כן?"
"אולי תקומי? כבר מאוחר..." הוא אומר וממשיך לשיר.
"הנה, הנה" אני מתרוממת. "אני ערה, מה השעה?".
"כבר עשר" הוא מחייך.
"עשר זה לא כזה מאוחר" אני אומרת אחרי שכבר נטלתי ידיים, הלחיים שלי שמוטות. "הייתי שמחה להמשיך לישון..."
"תיארתי לעצמי... אבל בכל זאת, בשתיים אני כבר אצטרך ללכת לפגישה".
"ומה יש עד שתיים?" אני שואלת, עפעפיי מאיימים להיעצם בחזרה. אני רוצה ל-י-ש-ו-ן.
"עוד מעט נראה" הוא אומר. "קדימה, תתארגני ונדבר".
אני מסיימת להתארגן ולהתפלל, נגשת לסלון. "הנני" אני מכריזה.
"מצוין" אבא נכנס לסלון, מתיישב גם הוא על הספה. "בדיוק היום יש לי בוקר פנוי, ואם את כבר פה חשבתי לנצל את זה".
ניצוץ נדלק בעייני. "יש לי שובר שקיבלתי מהסמינר לחנות כלי נגינה. אולי נלך ביחד לבחור מה לקנות?". הנה כמה מההטבות הכרוכות בלהיות בת של זמר. אבא שמבין יותר מדבר או שניים במוזיקה ותמיד נמצא שם לייעץ.
"זה רעיון!" ניכר שגם אבא שמח. "אז תאכלי ונצא אחרי שתסיימי, טוב?"
"כן" אני מהנהנת בראשי. טוב שנשארתי בבית. הולכת למטבח, לאכול משהו, כשלפתע נזכרת במבט של אבא אתמול. אבא יודע? אבא מבין?
מדחיקה הכל. זה לא הזמן.
חצי שעה אחר כך אני כבר יושבת ברכב. מכניסה את כל הדאגות לתיק הצד הקטן שלי לעת עתה.
"לאיזו חנות השובר שלך?" אבא שואל.
"'צליל וזמר'" אני משיבה. מפעילה שירים שקטים ברקע.
"מצוין" אבא אומר, שר ביחד עם השירים. "הגענו" הוא מכריז לאחר כמה דקות ואנו יורדים מהרכב, נכנסים לחנות.
הלב שלי קופץ מהתרגשות, והעיניים שלי נפערות, מנסות לבלוע הכל. בא לי לגור כאן. מסתובבת בחנות. מסתכלת בערגה על כלי הנגינה, מלטפת אותם. רוצה ללמוד הרגע לנגן על תופים, ונבל וקלרינט וכינור ו-
"תהילה?" אבא שואל מבודח. עוקב אחרי העיניים שלי.
"כן?"
"מה תכננת לקנות?"
"בעיקרון חשבתי על נרתיק חדש ורצועה לגיטרה שלי"
"מה דעתך לבחור על משהו יותר מעניין?" קולו צופן סוד.
"משהו יותר מעניין? מה זאת אומרת?"
"כינור, למשל?" קולו מתנגן.
"כינור?!" העיניים שלי נדלקות. " בחיים לא ניגנתי על כינור..."
"רוצה?" הוא שואל.
"זה גם די יקר" אני מוסיפה. "הרבה יותר מהשובר שלי, לא?"
"זה בסדר" אבא אומר. "דיברתי על זה אמא. חשבנו אולי תרצי להתחיל ללמוד לנגן על כלי נוסף. רוצה להתחיל ללמוד כינור?"
אני מהנהנת. "אבל.. אבל אבא.. זה מחייב. אם אני לא אצליח, או שלא ארצה בסוף?"
"נקנה בתחילה כינור פשוט יחסית, זול יותר. אם נראה שאת מתחברת ומצליחה נחשוב על משהו יותר מקצועי. מה דעתך?"
"דעתי שאני רוצה. ממש"
"יופי" אבא שמח. "בואי נלך להתייעץ עם המוכר"
****
ארבעים דקות אחר כך אני יושבת ברכב בחזרה מלקקת גלידה, היא נוזלת לי על החולצה. עכשיו כולם ידעו שאכלתי גלידה בטעם לוטוס ושוקולד. לא אכפת לי. יש לי כינור, והוא יושב לבטח מאחורה. האצבעות שלי כבר מחכות לנגן עליו.
"תודה אבא! תודה שחשבתם עלי, זה ממש משמח אותי". אולי אני לא לבד כמו שאני מרגישה?
"בשמחה. בעזרת השם בקרוב נדבר איתך גם על חוג רלוונטי".
"תודה!" הכוכבים שבעיניי זורחים גם ביום. "ממש נהניתי היום. תודה אבא".
אבא צוחק למשמע העליזות המופגנת שלי. "כיף לראות אותך שמחה ככה".
משפט תמים. לכאורה. למילה 'ככה' מתלווה טון רב משמעות.
"ככה ולא?". האם המהות של כל היום הזה טמונה במילה הזאת?
"ולא כמו אתמול..."
אני קופצת בהפתעה. הגביע כמעט נופל לי מהיד. "אבל!" המילים אובדות לי. "איך.. אני!"
"הכל בסדר תהילה, את לא צריכה להתגונן, את בסדר גמור"
"איך... איך אתה יודע?... "
"כי זכרתי שדיברת איתי, ורק אתמול נפל לי האסימון, לא קישרתי"
אני בולעת את רוקי. לפחות לא הסתירו ממני כלום. "אבל שיחקתי טוב!" אני מוחה. ממהרת ללקק את הגלידה, שלא תנזל עוד.
"אני אבא שלך"
"טוב" אני אומרת. "אבל התגברתי, ראית? אתה יודע כמה אני כועסת עליה. זו באמת הרכזת שבגללה זכיתי".
"את עדיין כועסת?... למרות שהיא התכוונה לטוב?"
"כן" אני משיבה בפשטות. דעתי לא עומדת להשתנות גם אם היא הכלה של שמואל.
אבא נאנח. "אז מה תעשי?"
"אמשיך לשחק" ולעבוד קשה.
"אי אפשר ככה לעולם"
"למה?"
"כי זה לא ריאלי"
"למה? הצגתי יפה אתמול" אני מחמיאה לעצמי. מגיע לי. "אף אחד לא שם לב חוץ ממך. לאף אחד זה לא יפריע". אני חורצת.
"תהילה" אבא נאנח. "אולי בכל זאת?"
"בכל זאת מה?"
"תנסי לסלוח לה, להעביר הלאה" הוא מציע. "את תראי שגם לך יהיה יותר קל. את לא באמת מתכוונת להמשיך ככה".
"אני כן. לא רוצה לסלוח לה! אני שונאת שאנשים מחליטים מה נכון לי, שונאת שאנשים חושבים שהם יותר חכמים ממני! אם אמרתי לה 'לא' אז היא הייתה אמורה להבין שאני לא רוצה וזהו, ולא לעבוד עלי. זה קו אדום מבחינתי" אני מודיעה.
"תהילה" קולו של אבא כמעט מתחנן. "תנסי לסלוח לה. בשבילי, בשביל שמואל, ובעיקר בשבילך. עוד מעט האירוסין, בקרוב היא גם תבוא אלינו שבת. מה תעשי כל הזמן הזה? מה תעשי כל החיים? עם כל הכבוד וההערכה לכושר המשחק שלך אני לא בטוח שניתן לסמוך עליו. את עלולה להדחיק ולהדחיק ואז בסוף הכול יתפוצץ בלי שתירצי, זה לא יהיה נעים".
"אל תדאג אבא" אני מרגיעה אותו. "אני יודעת לשלוט על עצמי, שום דבר לא יתפוצץ. היא אמורה לבוא שבת בקרוב? מצוין. לא יראו עלי כלום, אתה תראה".
......................
אאוצ'אבל יש שתי בעיות: אני לא שמחה, וגם אין לי חברות.
משפט שמזמין פיצוץ..."אל תדאג אבא" אני מרגיעה אותו. "אני יודעת לשלוט על עצמי, שום דבר לא יתפוצץ. היא אמורה לבוא שבת בקרוב? מצוין. לא יראו עלי כלום, אתה תראה".
חודשיים בערך.כמה זמן אחרי התחרות ההיא היה הווארט? כמה ימים או כמה שבועות?
זה לא כל כך אפשרי, שמואל ויעל עדיין לא הכירו-אגב, נראה לי שאם תהיה נקודת הלם נוספת- היא תהיה ששמואל הוא זה שאמר/רמז/גרם לשטרן לעשות את מה שעשתה...
(ואם תגידו שהוא עבד עליה אז לא, שמואל שחקן גרוע...)מחשבה מבהילה עוברת בי לפתע.
"אתה דיברת עם שטרן?!" אני נחרדת עד עמקי נשמתי.
"מי זו?"
"הרכזת"
"לא , לא אל תדאגי..." הוא מצחקק, משועשע מבהלתי.
אוי ואבויי אני מפחדת על תהילה והפיצוץ..
בקרוב...משפט שמזמין פיצוץ...
אוף עליה, באמת מצב רוח לא נעים... ועוד היא צריכה להציג לכולם שהיא מאושרת.משהו בלב שלי נצבט. משהו בשיער שלי נתפס.
כולם מנסים להכאיב לי היום.
תובנה מדהימה! אני אוהבת את הבגרות של תהילה.רק אני אפסיד. ויש לי מה.
הקשר עם שמואל למשל. משהו שאני חייבת לשמור עליו. שמואל יתחתן בקרוב, ואני זו שאצא נפסדת אם הקשר לא יחזיק מעמד. שמואל הוכיח במהלך השבת שהוא לא מתרגש מהברוגז שלי יתר על המידה.
אאוצ'אבל יש שתי בעיות: אני לא שמחה, וגם אין לי חברות.
איך מרגישים את השינוי בתחושה... בתחילת הפרק הכל היה כבד כזה, ופתאום הכל קליל ושמח. ממש העברת את זה מעולה! וסתם טיפ אישי - כינור הוא כלי מדהים אבל קשה! ועדיף שלא תבוא קורונה באמצע ותבטל את השיעורים, כי אז רוב הסיכויים שהיא לא תמשיך בחיים.עכשיו כולם ידעו שאכלתי גלידה בטעם לוטוס ושוקולד. לא אכפת לי. יש לי כינור, והוא יושב לבטח מאחורה.
יש לי קו עלילה בסיסי עם נקודות שיא חשובות. כמובן שעם הכתיבה העלילה גם מתפתחת מעבר ואני מוסיפה אירועים/פרטים נוספים שמשרתים את קו העלילה המרכזי, כך שב"ה אני יודעת לאן תהילה אמורה להגיע בסוף, וגם כמה נקודות ציון בדרך. מה בדיוק יקרה לה? גם אני מגלה תוך כדי...הסיפור מתוכנן לך מראש? או שאת כותבת מה שעולה?
נשמע בהחלט שאת כותבת מניסיון עם הכלי המדוברוסתם טיפ אישי - כינור הוא כלי מדהים אבל קשה! ועדיף שלא תבוא קורונה באמצע ותבטל את השיעורים, כי אז רוב הסיכויים שהיא לא תמשיך בחיים.
ספרדייה.סתם מתעניינת -
מה היא? חסידית? ליטאית?
קוראים לה תהילה ימיניסתם מתעניינת -
מה היא? חסידית? ליטאית?
אז מסתבר שהיא תימניה
זה שם משפחה שהוא גם תימני וגם ספרדי.ספרדייה.
חיוך שובב עולה על פני. "לא ידעתי כלום! תדמיינו איזה מצחיק זה היה..." תדמיינו, כי לי אין מושג איזה.
"אני הייתי מתעלפת" קובעת מיכל.
לא רק את.
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:
26.09
כ"ג אלול
פתיחת
קורס מאסטר בשיווק דיגיטלי
מלגות גבוהות!
19.11
י"ח חשוון
פתיחת
קורס בינה מלאכותית - חדשנות ב AI
קורס מקוצר
25.11
כ"ד
פתיחת
קורס פרסום קופי+
מלגות גבוהות!
27.11
כ"ו חשוון
פתיחת
קורס פיתוח בוטים ואוטומציות עסקיות
מלגות גבוהות!
27.11
כ"ו חשוון
פתיחת
קורס עיצוב גרפי ודיגיטל - בסילבוס חדש ומטורף!
מלגות גבוהות!
תהילים פרק קיט ק'
קמה קָרָאתִי בְכָל לֵב עֲנֵנִי יי חֻקֶּיךָ אֶצֹּרָה:קמו קְרָאתִיךָ הוֹשִׁיעֵנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדֹתֶיךָ:קמז קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה (לדבריך) לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי:קמח קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ:קמט קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ יי כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי:קנ קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ:קנא קָרוֹב אַתָּה יי וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת:קנב קֶדֶם יָדַעְתִּי מֵעֵדֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם יְסַדְתָּם: