הנושאים החמים
הנושאים החמים
בוים זה שם משפחה חמוד. קצר, קליט ועם צליל נעים.
זה כבר מצא חן בעיני. גם שלוימי זה שם יפה. ושלוימי בוים זה נשמע לי שילוב סביר בהחלט.
''בן כמה הוא?'' ניסיתי לדלות כמה שיותר פרטים על ההצעה החדשה, אמא רכנה למקרר והתבוננה בריכוז בשתי עגבניות ''בן עשרים ושלוש'' מלפפון עבה נשלף מהמגירה וזכה לבדיקה מדוקדקת גם הוא. רק נדמה לי שאמא מנסה לא להישיר אלי מבט?
''בן עשרים ושלוש? זה לא גדול קצת? אני רק בת תשעה עשרה!'' האמת שלא מאוד הפריע לי הגיל, גם לא מספיק הבנתי מה זה אומר,
אבל הרגשתי צורך לומר משהו על כל פרט נוסף על המועמד.
אמא התרוממה באיטיות ופסעה לאיטה לכיוון השיש. עם כל הזמן שבעולם. ''ארבע שנים הבדל זה לא נורא, ואת עוד מעט בת עשרים''
היא עצרה לרגע, ואז הוסיפה בשקט ''וחוץ מזה זה ההצעה הכי טובה שקיבלנו בינתיים''
לא אהבתי את הנימה שהצטרפה לסוף המשפט, אבל הבלגתי. זה לא הזמן עכשיו.
''הם כבר שלחו תמונה?'' ניסיתי לשוות לקולי טון אגבי, כנראה שלא הצלחתי.
אמר נעצרה באמצע החיתוך הסימטרי והסתובבה אלי. '' את בטוחה שאת רוצה לראות תמונה, דבורה?'' עיניה הביעו תמיהה ומתח קל ''מה זה יתן לך?''
אוף. חשבתי שכל הדברים הללו מאחורי. אני רוצה לראות תמונה כי... למה? ''זה מעניין אותי לדעת עם מי אני אמורה להיפגש!'' המשפט שנועד להיות רגוע ומגשר יצא לחוץ ומעוצבן, ''אני לא מסוגלת ללכת לפגישה עם בחור שאין לי מושג איך הוא נראה!'' קיויתי שהדברים יתקבלו בהבנה. ידעתי שבסוף, אני אראה תמונה. אבל כן רציתי לעבור את התקופה הזו בכמה שפחות ויכוחים. נמאס לי מהם בהחלט.
''טובב'' אמא משכה את המילה באיטיות. ''נבקש מפרוימן היום את המחשב ותוכלי לראות'' אמא ביצעה עוד שלושה חיתוכים מהירים והכניסה את הסלט לקערה הירוקה.
יצאתי מהמטבח אפופת מחשבות. אולי לכן לא שמעתי את הטלפון שמצלצל ואת אמא שעונה.
בעוד אני מתלבטת אם לפנות לסלון לטובת התמרחות על הספה או לחדר כדי לסיים את הכביסה, עברה אמא לידי במהירות לכיוון יחידת ההורים כשהטלפון מוצמד בחוזקה לאזנה ''כן לאהלה, עוד כמה שניות אני איתך'' אמא נכנסה לחדר ההורים והסתובבה כדי לסגור את הדלת.
שניה לפני שהדלת נסגרה, היא שמה לב אלי, עומדת בתנוחת 'אני חייבת להקשיב' אבל מנסה לשדר 'לא עלה לי רעיון כזה' אמא נעצה בי מבט מזהיר וסגרה את הדלת. לא נועלת.
פסעתי בחוסר ריכוז לכיוון החדר שלי. מנסה בכל אופן לשמוע משהו מבעד לדלת הסגורה. ''כן לאהלה, עכשיו אני לגמרי איתך, מה רצית לומר לי?'' הקולות היו ברורים וחדים מדי. איך זה יכול להיות שאני שומעת טוב כל כך? ''אה, אסתי בוים היתה בכיתה שלך? ויש לכן קשר?'' מבטי נעצר על הכסא הסגול, 'הטלפון השני' היה מונח שם. דלוק.
זה לא היה אמור לקרות. אני יודעת. הלב שלי דפק בחוזקה כשהרמתי את הטלפון. 'את חוצפנית ונוראית דבורה!' צרחתי על עצמי 'זה בערך 5 עבירות מה שאת עושה עכשיו' תפסתי את הטלפון ביד רועדת, לא מעזה להרים אותו מדי גבוה, הקולות בקעו מהטלפון, חלושים.
''...מודרני מאוד. אני לא יודעת אם יש לו סמארטפון או לא, אבל אני לא אהיה בהלם אם אני אשמע שכן'' זו היתה לאהלה, אשתו של שרוליק. מדברת מהר. ובקול.
הבנתי שהיא מדברת על שלוימי בוים. הבחור שמציעים לי. והוא מודרני מאוד.
אז מה, גם אני.
זה כבר מצא חן בעיני. גם שלוימי זה שם יפה. ושלוימי בוים זה נשמע לי שילוב סביר בהחלט.
''בן כמה הוא?'' ניסיתי לדלות כמה שיותר פרטים על ההצעה החדשה, אמא רכנה למקרר והתבוננה בריכוז בשתי עגבניות ''בן עשרים ושלוש'' מלפפון עבה נשלף מהמגירה וזכה לבדיקה מדוקדקת גם הוא. רק נדמה לי שאמא מנסה לא להישיר אלי מבט?
''בן עשרים ושלוש? זה לא גדול קצת? אני רק בת תשעה עשרה!'' האמת שלא מאוד הפריע לי הגיל, גם לא מספיק הבנתי מה זה אומר,
אבל הרגשתי צורך לומר משהו על כל פרט נוסף על המועמד.
אמא התרוממה באיטיות ופסעה לאיטה לכיוון השיש. עם כל הזמן שבעולם. ''ארבע שנים הבדל זה לא נורא, ואת עוד מעט בת עשרים''
היא עצרה לרגע, ואז הוסיפה בשקט ''וחוץ מזה זה ההצעה הכי טובה שקיבלנו בינתיים''
לא אהבתי את הנימה שהצטרפה לסוף המשפט, אבל הבלגתי. זה לא הזמן עכשיו.
''הם כבר שלחו תמונה?'' ניסיתי לשוות לקולי טון אגבי, כנראה שלא הצלחתי.
אמר נעצרה באמצע החיתוך הסימטרי והסתובבה אלי. '' את בטוחה שאת רוצה לראות תמונה, דבורה?'' עיניה הביעו תמיהה ומתח קל ''מה זה יתן לך?''
אוף. חשבתי שכל הדברים הללו מאחורי. אני רוצה לראות תמונה כי... למה? ''זה מעניין אותי לדעת עם מי אני אמורה להיפגש!'' המשפט שנועד להיות רגוע ומגשר יצא לחוץ ומעוצבן, ''אני לא מסוגלת ללכת לפגישה עם בחור שאין לי מושג איך הוא נראה!'' קיויתי שהדברים יתקבלו בהבנה. ידעתי שבסוף, אני אראה תמונה. אבל כן רציתי לעבור את התקופה הזו בכמה שפחות ויכוחים. נמאס לי מהם בהחלט.
''טובב'' אמא משכה את המילה באיטיות. ''נבקש מפרוימן היום את המחשב ותוכלי לראות'' אמא ביצעה עוד שלושה חיתוכים מהירים והכניסה את הסלט לקערה הירוקה.
יצאתי מהמטבח אפופת מחשבות. אולי לכן לא שמעתי את הטלפון שמצלצל ואת אמא שעונה.
בעוד אני מתלבטת אם לפנות לסלון לטובת התמרחות על הספה או לחדר כדי לסיים את הכביסה, עברה אמא לידי במהירות לכיוון יחידת ההורים כשהטלפון מוצמד בחוזקה לאזנה ''כן לאהלה, עוד כמה שניות אני איתך'' אמא נכנסה לחדר ההורים והסתובבה כדי לסגור את הדלת.
שניה לפני שהדלת נסגרה, היא שמה לב אלי, עומדת בתנוחת 'אני חייבת להקשיב' אבל מנסה לשדר 'לא עלה לי רעיון כזה' אמא נעצה בי מבט מזהיר וסגרה את הדלת. לא נועלת.
פסעתי בחוסר ריכוז לכיוון החדר שלי. מנסה בכל אופן לשמוע משהו מבעד לדלת הסגורה. ''כן לאהלה, עכשיו אני לגמרי איתך, מה רצית לומר לי?'' הקולות היו ברורים וחדים מדי. איך זה יכול להיות שאני שומעת טוב כל כך? ''אה, אסתי בוים היתה בכיתה שלך? ויש לכן קשר?'' מבטי נעצר על הכסא הסגול, 'הטלפון השני' היה מונח שם. דלוק.
זה לא היה אמור לקרות. אני יודעת. הלב שלי דפק בחוזקה כשהרמתי את הטלפון. 'את חוצפנית ונוראית דבורה!' צרחתי על עצמי 'זה בערך 5 עבירות מה שאת עושה עכשיו' תפסתי את הטלפון ביד רועדת, לא מעזה להרים אותו מדי גבוה, הקולות בקעו מהטלפון, חלושים.
''...מודרני מאוד. אני לא יודעת אם יש לו סמארטפון או לא, אבל אני לא אהיה בהלם אם אני אשמע שכן'' זו היתה לאהלה, אשתו של שרוליק. מדברת מהר. ובקול.
הבנתי שהיא מדברת על שלוימי בוים. הבחור שמציעים לי. והוא מודרני מאוד.
אז מה, גם אני.
