סיפור בהמשכים לא קוראים לי 'בת של'

ELIZABET · 24/6/24

יוהווו אני רוצה את תהילה כחברה.
מזדהה כל כך עם כל משפט!!!!
אביגיל את אלופההה!!!!!!

נכתב בדם הלב · 24/6/24

בלעתי עכשיו את כל הפרקים ברצף
את מדהימה ומוכשרת
מייטיבה לתאר את הרגשו עד דיוק עמוק
הכנות בסיפור שובה! מרתק!!!!! מחכה בקוצר רוח להמשך

חיפושיתוש · 1/7/24

ווווואאאאאאווו הפרקים האחרונים פשוט מגניביםםםם

Avigail Amram · 2/7/24

בס"ד

פרק 24-

אני מחזירה לאבא מבט שואל, הוא מסמן לי בידו 'אחר כך'. הולכת הצידה, נעמדת ליד עציץ מלאכותי גדול. אולי מייחלת להתחלף איתו.

מרגישה מרוקנת, המשחק הכפוי עלי מתיש. אין לי כוח בדיוק כמו שאין לי ברירה.

מסתכלת על הדסה, שיושבת בקצה החדר, שלוש בנות ממשפחת הכלה יושבות סביבה. היא מדברת איתן בעניין ובהתלהבות. אני סוקרת את ארבעתן. הדסה הכי קטנה מבניהן, בפער גדול מאוד, ואיכשהו גם הכי דומיננטית. הן פשוט יושבות ומקשיבות לה.

למה הן לא קוראות גם לי? משהו בלב שלי נצבט. משהו בשיער שלי נתפס.

אווץ'! השיער שלי נתפס בעציץ. אני מנסה לזוז. איי. הוא מסרב להיפרד ממנו. אני מתקרבת בחזרה, מנסה להשתחרר ממלתעותיו. כולם מנסים להכאיב לי היום.

הנה, הצלחתי. לא רוצה לנחש איך השיער שלי נראה. ממהרת ללכת לחדר ליד, יש שם מראה וכיור. מסתכלת על המראה ומיד משפילה מבט. ולא, לא בגלל שבאמת העציץ בלגן לי את השיער.

יש לי בלב ריק אחד גדול. אני כל כך מאוכזבת. כל כך. כמה רציתי גיסה לעניין, שאולי תוכל להיות חברה שלי. מישהי שאחכה לראות אותה אפילו יותר מאת שמואל. מישהי לדבר איתה. מישהי שתבין אותי.

אני מסדרת את השיער מחדש, קולעת לצמה. נכנסת חזרה לחדר, לא רואה אנשים, רואה מעגלים. מעגלים של משפחה, עיגולים עיגולים. ואני בחוץ.

מבינה שאני לבד בסיפור הזה. הדסה וחברותיה לא צריכות אותי בדיוק כמו המשפחה שלא תשים לב אם אצא עכשיו לחצי שעה. אם אתרגז ואפגין, זה לא יהיה אכפת לאף אחד, וגם לא ישנה כלום. רק אני אפסיד. ויש לי מה.

הקשר עם שמואל למשל. משהו שאני חייבת לשמור עליו. שמואל יתחתן בקרוב, ואני זו שאצא נפסדת אם הקשר לא יחזיק מעמד. שמואל הוכיח במהלך השבת שהוא לא מתרגש מהברוגז שלי יתר על המידה.

נושכת את שפתיי ומחליטה להמשיך לשחק את המשחק הזה. כמו שצריך, כמה שצריך. גם בשביל שמואל והאושר שלו, וגם בשבילי.

אני אמורה לדלג עכשיו משמחה.

אני אמורה להתקשר ולספר לכל החברות שאח שלי סגר וורט.

אבל יש שתי בעיות: אני לא שמחה, וגם אין לי חברות.

****

אני מתעוררת כרגיל בשעה שבע. רואה את הדסה כבר מאורגנת, רק מחכה ללכת לבית הספר, לדבר עם חברותיה על אח שלה שסגר וורט. ולי אין כוח, אין. אני מותשת. לא בנויה לכל היח"צ הזה עכשיו. נתמודד עם הכל מחר. חוזרת לישון.

"בוקר טוב עולם.. בוקר שכזה..." מתעוררת מקולו של אבא ששר ליד המיטה שלי. "תהילה?"

"כן?"

"אולי תקומי? כבר מאוחר..." הוא אומר וממשיך לשיר.

"הנה, הנה" אני מתרוממת. "אני ערה, מה השעה?".

"כבר עשר" הוא מחייך.

"עשר זה לא כזה מאוחר" אני אומרת אחרי שכבר נטלתי ידיים, הלחיים שלי שמוטות. "הייתי שמחה להמשיך לישון..."

"תיארתי לעצמי... אבל בכל זאת, בשתיים אני כבר אצטרך ללכת לפגישה".

"ומה יש עד שתיים?" אני שואלת, עפעפיי מאיימים להיעצם בחזרה. אני רוצה ל-י-ש-ו-ן.

"עוד מעט נראה" הוא אומר. "קדימה, תתארגני ונדבר".

אני מסיימת להתארגן ולהתפלל, נגשת לסלון. "הנני" אני מכריזה.

"מצוין" אבא נכנס לסלון, מתיישב גם הוא על הספה. "בדיוק היום יש לי בוקר פנוי, ואם את כבר פה חשבתי לנצל את זה".

ניצוץ נדלק בעייני. "יש לי שובר שקיבלתי מהסמינר לחנות כלי נגינה. אולי נלך ביחד לבחור מה לקנות?". הנה כמה מההטבות הכרוכות בלהיות בת של זמר. אבא שמבין יותר מדבר או שניים במוזיקה ותמיד נמצא שם לייעץ.

"זה רעיון!" ניכר שגם אבא שמח. "אז תאכלי ונצא אחרי שתסיימי, טוב?"

"כן" אני מהנהנת בראשי. טוב שנשארתי בבית. הולכת למטבח, לאכול משהו, כשלפתע נזכרת במבט של אבא אתמול. אבא יודע? אבא מבין?

מדחיקה הכל. זה לא הזמן.

חצי שעה אחר כך אני כבר יושבת ברכב. מכניסה את כל הדאגות לתיק הצד הקטן שלי לעת עתה.

"לאיזו חנות השובר שלך?" אבא שואל.

"'צליל וזמר'" אני משיבה. מפעילה שירים שקטים ברקע.

"מצוין" אבא אומר, שר ביחד עם השירים. "הגענו" הוא מכריז לאחר כמה דקות ואנו יורדים מהרכב, נכנסים לחנות.

הלב שלי קופץ מהתרגשות, והעיניים שלי נפערות, מנסות לבלוע הכל. בא לי לגור כאן. מסתובבת בחנות. מסתכלת בערגה על כלי הנגינה, מלטפת אותם. רוצה ללמוד הרגע לנגן על תופים, ונבל וקלרינט וכינור ו-

"תהילה?" אבא שואל מבודח. עוקב אחרי העיניים שלי.

"כן?"

"מה תכננת לקנות?"

"בעיקרון חשבתי על נרתיק חדש ורצועה לגיטרה שלי"

"מה דעתך לבחור על משהו יותר מעניין?" קולו צופן סוד.

"משהו יותר מעניין? מה זאת אומרת?"

"כינור, למשל?" קולו מתנגן.

"כינור?!" העיניים שלי נדלקות. " בחיים לא ניגנתי על כינור..."

"רוצה?" הוא שואל.

"זה גם די יקר" אני מוסיפה. "הרבה יותר מהשובר שלי, לא?"

"זה בסדר" אבא אומר. "דיברתי על זה אמא. חשבנו אולי תרצי להתחיל ללמוד לנגן על כלי נוסף. רוצה להתחיל ללמוד כינור?"

אני מהנהנת. "אבל.. אבל אבא.. זה מחייב. אם אני לא אצליח, או שלא ארצה בסוף?"

"נקנה בתחילה כינור פשוט יחסית, זול יותר. אם נראה שאת מתחברת ומצליחה נחשוב על משהו יותר מקצועי. מה דעתך?"

"דעתי שאני רוצה. ממש"

"יופי" אבא שמח. "בואי נלך להתייעץ עם המוכר"

****

ארבעים דקות אחר כך אני יושבת ברכב בחזרה מלקקת גלידה, היא נוזלת לי על החולצה. עכשיו כולם ידעו שאכלתי גלידה בטעם לוטוס ושוקולד. לא אכפת לי. יש לי כינור, והוא יושב לבטח מאחורה. האצבעות שלי כבר מחכות לנגן עליו.

"תודה אבא! תודה שחשבתם עלי, זה ממש משמח אותי". אולי אני לא לבד כמו שאני מרגישה?

"בשמחה. בעזרת השם בקרוב נדבר איתך גם על חוג רלוונטי".

"תודה!" הכוכבים שבעיניי זורחים גם ביום. "ממש נהניתי היום. תודה אבא".

אבא צוחק למשמע העליזות המופגנת שלי. "כיף לראות אותך שמחה ככה".

משפט תמים. לכאורה. למילה 'ככה' מתלווה טון רב משמעות.

"ככה ולא?". האם המהות של כל היום הזה טמונה במילה הזאת?

"ולא כמו אתמול..."

אני קופצת בהפתעה. הגביע כמעט נופל לי מהיד. "אבל!" המילים אובדות לי. "איך.. אני!"

"הכל בסדר תהילה, את לא צריכה להתגונן, את בסדר גמור"

"איך... איך אתה יודע?... "

"כי זכרתי שדיברת איתי, ורק אתמול נפל לי האסימון, לא קישרתי"

אני בולעת את רוקי. לפחות לא הסתירו ממני כלום. "אבל שיחקתי טוב!" אני מוחה. ממהרת ללקק את הגלידה, שלא תנזל עוד.

"אני אבא שלך"

"טוב" אני אומרת. "אבל התגברתי, ראית? אתה יודע כמה אני כועסת עליה. זו באמת הרכזת שבגללה זכיתי".

"את עדיין כועסת?... למרות שהיא התכוונה לטוב?"

"כן" אני משיבה בפשטות. דעתי לא עומדת להשתנות גם אם היא הכלה של שמואל.

אבא נאנח. "אז מה תעשי?"

"אמשיך לשחק" ולעבוד קשה.

"אי אפשר ככה לעולם"

"למה?"

"כי זה לא ריאלי"

"למה? הצגתי יפה אתמול" אני מחמיאה לעצמי. מגיע לי. "אף אחד לא שם לב חוץ ממך. לאף אחד זה לא יפריע". אני חורצת.

"תהילה" אבא נאנח. "אולי בכל זאת?"

"בכל זאת מה?"

"תנסי לסלוח לה, להעביר הלאה" הוא מציע. "את תראי שגם לך יהיה יותר קל. את לא באמת מתכוונת להמשיך ככה".

"אני כן. לא רוצה לסלוח לה! אני שונאת שאנשים מחליטים מה נכון לי, שונאת שאנשים חושבים שהם יותר חכמים ממני! אם אמרתי לה 'לא' אז היא הייתה אמורה להבין שאני לא רוצה וזהו, ולא לעבוד עלי. זה קו אדום מבחינתי" אני מודיעה.

"תהילה" קולו של אבא כמעט מתחנן. "תנסי לסלוח לה. בשבילי, בשביל שמואל, ובעיקר בשבילך. עוד מעט האירוסין, בקרוב היא גם תבוא אלינו שבת. מה תעשי כל הזמן הזה? מה תעשי כל החיים? עם כל הכבוד וההערכה לכושר המשחק שלך אני לא בטוח שניתן לסמוך עליו. את עלולה להדחיק ולהדחיק ואז בסוף הכול יתפוצץ בלי שתירצי, זה לא יהיה נעים".

"אל תדאג אבא" אני מרגיעה אותו. "אני יודעת לשלוט על עצמי, שום דבר לא יתפוצץ. היא אמורה לבוא שבת בקרוב? מצוין. לא יראו עלי כלום, אתה תראה".

......................

נכתב בדם הלב · 2/7/24

מדהים!

נכתב ע"י Avigail Amram:
בס"ד

פרק 24-

אני מחזירה לאבא מבט שואל, הוא מסמן לי בידו 'אחר כך'. הולכת הצידה, נעמדת ליד עציץ מלאכותי גדול. אולי מייחלת להתחלף איתו.

מרגישה מרוקנת, המשחק הכפוי עלי מתיש. אין לי כוח בדיוק כמו שאין לי ברירה.

מסתכלת על הדסה, שיושבת בקצה החדר, שלוש בנות ממשפחת הכלה יושבות סביבה. היא מדברת איתן בעניין ובהתלהבות. אני סוקרת את ארבעתן. הדסה הכי קטנה מבניהן, בפער גדול מאוד, ואיכשהו גם הכי דומיננטית. הן פשוט יושבות ומקשיבות לה.

למה הן לא קוראות גם לי? משהו בלב שלי נצבט. משהו בשיער שלי נתפס.

אווץ'! השיער שלי נתפס בעציץ. אני מנסה לזוז. איי. הוא מסרב להיפרד ממנו. אני מתקרבת בחזרה, מנסה להשתחרר ממלתעותיו. כולם מנסים להכאיב לי היום.

הנה, הצלחתי. לא רוצה לנחש איך השיער שלי נראה. ממהרת ללכת לחדר ליד, יש שם מראה וכיור. מסתכלת על המראה ומיד משפילה מבט. ולא, לא בגלל שבאמת העציץ בלגן לי את השיער.

יש לי בלב ריק אחד גדול. אני כל כך מאוכזבת. כל כך. כמה רציתי גיסה לעניין, שאולי תוכל להיות חברה שלי. מישהי שאחכה לראות אותה אפילו יותר מאת שמואל. מישהי לדבר איתה. מישהי שתבין אותי.

אני מסדרת את השיער מחדש, קולעת לצמה. נכנסת חזרה לחדר, לא רואה אנשים, רואה מעגלים. מעגלים של משפחה, עיגולים עיגולים. ואני בחוץ.

מבינה שאני לבד בסיפור הזה. הדסה וחברותיה לא צריכות אותי בדיוק כמו המשפחה שלא תשים לב אם אצא עכשיו לחצי שעה. אם אתרגז ואפגין, זה לא יהיה אכפת לאף אחד, וגם לא ישנה כלום. רק אני אפסיד. ויש לי מה.

הקשר עם שמואל למשל. משהו שאני חייבת לשמור עליו. שמואל יתחתן בקרוב, ואני זו שאצא נפסדת אם הקשר לא יחזיק מעמד. שמואל הוכיח במהלך השבת שהוא לא מתרגש מהברוגז שלי יתר על המידה.

נושכת את שפתיי ומחליטה להמשיך לשחק את המשחק הזה. כמו שצריך, כמה שצריך. גם בשביל שמואל והאושר שלו, וגם בשבילי.

אני אמורה לדלג עכשיו משמחה.

אני אמורה להתקשר ולספר לכל החברות שאח שלי סגר וורט.

אבל יש שתי בעיות: אני לא שמחה, וגם אין לי חברות.

****

אני מתעוררת כרגיל בשעה שבע. רואה את הדסה כבר מאורגנת, רק מחכה ללכת לבית הספר, לדבר עם חברותיה על אח שלה שסגר וורט. ולי אין כוח, אין. אני מותשת. לא בנויה לכל היח"צ הזה עכשיו. נתמודד עם הכל מחר. חוזרת לישון.

"בוקר טוב עולם.. בוקר שכזה..." מתעוררת מקולו של אבא ששר ליד המיטה שלי. "תהילה?"

"כן?"

"אולי תקומי? כבר מאוחר..." הוא אומר וממשיך לשיר.

"הנה, הנה" אני מתרוממת. "אני ערה, מה השעה?".

"כבר עשר" הוא מחייך.

"עשר זה לא כזה מאוחר" אני אומרת אחרי שכבר נטלתי ידיים, הלחיים שלי שמוטות. "הייתי שמחה להמשיך לישון..."

"תיארתי לעצמי... אבל בכל זאת, בשתיים אני כבר אצטרך ללכת לפגישה".

"ומה יש עד שתיים?" אני שואלת, עפעפיי מאיימים להיעצם בחזרה. אני רוצה ל-י-ש-ו-ן.

"עוד מעט נראה" הוא אומר. "קדימה, תתארגני ונדבר".

אני מסיימת להתארגן ולהתפלל, נגשת לסלון. "הנני" אני מכריזה.

"מצוין" אבא נכנס לסלון, מתיישב גם הוא על הספה. "בדיוק היום יש לי בוקר פנוי, ואם את כבר פה חשבתי לנצל את זה".

ניצוץ נדלק בעייני. "יש לי שובר שקיבלתי מהסמינר לחנות כלי נגינה. אולי נלך ביחד לבחור מה לקנות?". הנה כמה מההטבות הכרוכות בלהיות בת של זמר. אבא שמבין יותר מדבר או שניים במוזיקה ותמיד נמצא שם לייעץ.

"זה רעיון!" ניכר שגם אבא שמח. "אז תאכלי ונצא אחרי שתסיימי, טוב?"

"כן" אני מהנהנת בראשי. טוב שנשארתי בבית. הולכת למטבח, לאכול משהו, כשלפתע נזכרת במבט של אבא אתמול. אבא יודע? אבא מבין?

מדחיקה הכל. זה לא הזמן.

חצי שעה אחר כך אני כבר יושבת ברכב. מכניסה את כל הדאגות לתיק הצד הקטן שלי לעת עתה.

"לאיזו חנות השובר שלך?" אבא שואל.

"'צליל וזמר'" אני משיבה. מפעילה שירים שקטים ברקע.

"מצוין" אבא אומר, שר ביחד עם השירים. "הגענו" הוא מכריז לאחר כמה דקות ואנו יורדים מהרכב, נכנסים לחנות.

הלב שלי קופץ מהתרגשות, והעיניים שלי נפערות, מנסות לבלוע הכל. בא לי לגור כאן. מסתובבת בחנות. מסתכלת בערגה על כלי הנגינה, מלטפת אותם. רוצה ללמוד הרגע לנגן על תופים, ונבל וקלרינט וכינור ו-

"תהילה?" אבא שואל מבודח. עוקב אחרי העיניים שלי.

"כן?"

"מה תכננת לקנות?"

"בעיקרון חשבתי על נרתיק חדש ורצועה לגיטרה שלי"

"מה דעתך לבחור על משהו יותר מעניין?" קולו צופן סוד.

"משהו יותר מעניין? מה זאת אומרת?"

"כינור, למשל?" קולו מתנגן.

"כינור?!" העיניים שלי נדלקות. " בחיים לא ניגנתי על כינור..."

"רוצה?" הוא שואל.

"זה גם די יקר" אני מוסיפה. "הרבה יותר מהשובר שלי, לא?"

"זה בסדר" אבא אומר. "דיברתי על זה אמא. חשבנו אולי תרצי להתחיל ללמוד לנגן על כלי נוסף. רוצה להתחיל ללמוד כינור?"

אני מהנהנת. "אבל.. אבל אבא.. זה מחייב. אם אני לא אצליח, או שלא ארצה בסוף?"

"נקנה בתחילה כינור פשוט יחסית, זול יותר. אם נראה שאת מתחברת ומצליחה נחשוב על משהו יותר מקצועי. מה דעתך?"

"דעתי שאני רוצה. ממש"

"יופי" אבא שמח. "בואי נלך להתייעץ עם המוכר"

****

ארבעים דקות אחר כך אני יושבת ברכב בחזרה מלקקת גלידה, היא נוזלת לי על החולצה. עכשיו כולם ידעו שאכלתי גלידה בטעם לוטוס ושוקולד. לא אכפת לי. יש לי כינור, והוא יושב לבטח מאחורה. האצבעות שלי כבר מחכות לנגן עליו.

"תודה אבא! תודה שחשבתם עלי, זה ממש משמח אותי". אולי אני לא לבד כמו שאני מרגישה?

"בשמחה. בעזרת השם בקרוב נדבר איתך גם על חוג רלוונטי".

"תודה!" הכוכבים שבעיניי זורחים גם ביום. "ממש נהניתי היום. תודה אבא".

אבא צוחק למשמע העליזות המופגנת שלי. "כיף לראות אותך שמחה ככה".

משפט תמים. לכאורה. למילה 'ככה' מתלווה טון רב משמעות.

"ככה ולא?". האם המהות של כל היום הזה טמונה במילה הזאת?

"ולא כמו אתמול..."

אני קופצת בהפתעה. הגביע כמעט נופל לי מהיד. "אבל!" המילים אובדות לי. "איך.. אני!"

"הכל בסדר תהילה, את לא צריכה להתגונן, את בסדר גמור"

"איך... איך אתה יודע?... "

"כי זכרתי שדיברת איתי, ורק אתמול נפל לי האסימון, לא קישרתי"

אני בולעת את רוקי. לפחות לא הסתירו ממני כלום. "אבל שיחקתי טוב!" אני מוחה. ממהרת ללקק את הגלידה, שלא תנזל עוד.

"אני אבא שלך"

"טוב" אני אומרת. "אבל התגברתי, ראית? אתה יודע כמה אני כועסת עליה. זו באמת הרכזת שבגללה זכיתי".

"את עדיין כועסת?... למרות שהיא התכוונה לטוב?"

"כן" אני משיבה בפשטות. דעתי לא עומדת להשתנות גם אם היא הכלה של שמואל.

אבא נאנח. "אז מה תעשי?"

"אמשיך לשחק" ולעבוד קשה.

"אי אפשר ככה לעולם"

"למה?"

"כי זה לא ריאלי"

"למה? הצגתי יפה אתמול" אני מחמיאה לעצמי. מגיע לי. "אף אחד לא שם לב חוץ ממך. לאף אחד זה לא יפריע". אני חורצת.

"תהילה" אבא נאנח. "אולי בכל זאת?"

"בכל זאת מה?"

"תנסי לסלוח לה, להעביר הלאה" הוא מציע. "את תראי שגם לך יהיה יותר קל. את לא באמת מתכוונת להמשיך ככה".

"אני כן. לא רוצה לסלוח לה! אני שונאת שאנשים מחליטים מה נכון לי, שונאת שאנשים חושבים שהם יותר חכמים ממני! אם אמרתי לה 'לא' אז היא הייתה אמורה להבין שאני לא רוצה וזהו, ולא לעבוד עלי. זה קו אדום מבחינתי" אני מודיעה.

"תהילה" קולו של אבא כמעט מתחנן. "תנסי לסלוח לה. בשבילי, בשביל שמואל, ובעיקר בשבילך. עוד מעט האירוסין, בקרוב היא גם תבוא אלינו שבת. מה תעשי כל הזמן הזה? מה תעשי כל החיים? עם כל הכבוד וההערכה לכושר המשחק שלך אני לא בטוח שניתן לסמוך עליו. את עלולה להדחיק ולהדחיק ואז בסוף הכול יתפוצץ בלי שתירצי, זה לא יהיה נעים".

"אל תדאג אבא" אני מרגיעה אותו. "אני יודעת לשלוט על עצמי, שום דבר לא יתפוצץ. היא אמורה לבוא שבת בקרוב? מצוין. לא יראו עלי כלום, אתה תראה".

......................

מה שניחשת · 2/7/24

אוי ואבויי אני מפחדת על תהילה והפיצוץ.. כמו שאנחנו מכירים אותה היא תמתח את המשחק יותר מדי.
פליז אל תעשי לה חיים קשים
אגב, סוף סוף יש לי הרשאה להגיב על הסיפור המהמםם הזה. טוב שחזרת!

RIVKA W · 3/7/24

סיפור מדהים.
ממש מזדהה עם תהילה.

נכתב ע"י Avigail Amram:
אבל יש שתי בעיות: אני לא שמחה, וגם אין לי חברות.

אאוצ'

נכתב ע"י Avigail Amram:
"אל תדאג אבא" אני מרגיעה אותו. "אני יודעת לשלוט על עצמי, שום דבר לא יתפוצץ. היא אמורה לבוא שבת בקרוב? מצוין. לא יראו עלי כלום, אתה תראה".

משפט שמזמין פיצוץ...

שירת הכוכבים · 3/7/24

סיפור יפהפה. ממש מעמיד את הקורא בנקודת המבט של תהילה.
אגב, נראה לי שאם תהיה נקודת הלם נוספת- היא תהיה ששמואל הוא זה שאמר/רמז/גרם לשטרן לעשות את מה שעשתה...
כמה זמן אחרי התחרות ההיא היה הווארט? כמה ימים או כמה שבועות?

Avigail Amram · 3/7/24

דבר ראשון: @שירת הכוכבים @RIVKA W @מה שניחשת @נכתב בדם הלב תודה רבה לכן על הפרגון והתגובות!

דבר שני:

נכתב ע"י שירת הכוכבים:
כמה זמן אחרי התחרות ההיא היה הווארט? כמה ימים או כמה שבועות?

חודשיים בערך.

נכתב ע"י שירת הכוכבים:
אגב, נראה לי שאם תהיה נקודת הלם נוספת- היא תהיה ששמואל הוא זה שאמר/רמז/גרם לשטרן לעשות את מה שעשתה...

זה לא כל כך אפשרי, שמואל ויעל עדיין לא הכירו-

נכתב ע"י Avigail Amram:
מחשבה מבהילה עוברת בי לפתע.

"אתה דיברת עם שטרן?!" אני נחרדת עד עמקי נשמתי.

"מי זו?"

"הרכזת"

"לא , לא אל תדאגי..." הוא מצחקק, משועשע מבהלתי.

(ואם תגידו שהוא עבד עליה אז לא, שמואל שחקן גרוע...)

נכתב ע"י מה שניחשת:
אוי ואבויי אני מפחדת על תהילה והפיצוץ..

נכתב ע"י RIVKA W:
משפט שמזמין פיצוץ...

בקרוב...

מה שניחשת · 3/7/24

אוי ואבויייי
אני מה זה לחוצה על תהילה.. פליז רחמים

ליאורהA · 3/7/24

תודה על עוד פרק מצוין, פרקים מדהימים אחד אחד!
הסיפור מתוכנן לך מראש? או שאת כותבת מה שעולה?

נכתב ע"י Avigail Amram:
משהו בלב שלי נצבט. משהו בשיער שלי נתפס.
כולם מנסים להכאיב לי היום.

אוף עליה, באמת מצב רוח לא נעים... ועוד היא צריכה להציג לכולם שהיא מאושרת.

נכתב ע"י Avigail Amram:
רק אני אפסיד. ויש לי מה.

הקשר עם שמואל למשל. משהו שאני חייבת לשמור עליו. שמואל יתחתן בקרוב, ואני זו שאצא נפסדת אם הקשר לא יחזיק מעמד. שמואל הוכיח במהלך השבת שהוא לא מתרגש מהברוגז שלי יתר על המידה.

תובנה מדהימה! אני אוהבת את הבגרות של תהילה.

נכתב ע"י Avigail Amram:
אבל יש שתי בעיות: אני לא שמחה, וגם אין לי חברות.

אאוצ'

נכתב ע"י Avigail Amram:
עכשיו כולם ידעו שאכלתי גלידה בטעם לוטוס ושוקולד. לא אכפת לי. יש לי כינור, והוא יושב לבטח מאחורה.

איך מרגישים את השינוי בתחושה... בתחילת הפרק הכל היה כבד כזה, ופתאום הכל קליל ושמח. ממש העברת את זה מעולה! וסתם טיפ אישי - כינור הוא כלי מדהים אבל קשה! ועדיף שלא תבוא קורונה באמצע ותבטל את השיעורים, כי אז רוב הסיכויים שהיא לא תמשיך בחיים.

Avigail Amram · 3/7/24

נכתב ע"י ליאורהA:
הסיפור מתוכנן לך מראש? או שאת כותבת מה שעולה?

יש לי קו עלילה בסיסי עם נקודות שיא חשובות. כמובן שעם הכתיבה העלילה גם מתפתחת מעבר ואני מוסיפה אירועים/פרטים נוספים שמשרתים את קו העלילה המרכזי, כך שב"ה אני יודעת לאן תהילה אמורה להגיע בסוף, וגם כמה נקודות ציון בדרך. מה בדיוק יקרה לה? גם אני מגלה תוך כדי...

נכתב ע"י ליאורהA:
וסתם טיפ אישי - כינור הוא כלי מדהים אבל קשה! ועדיף שלא תבוא קורונה באמצע ותבטל את השיעורים, כי אז רוב הסיכויים שהיא לא תמשיך בחיים.

נשמע בהחלט שאת כותבת מניסיון עם הכלי המדובר

אל דאגה אני לא מתכננת להוסיף לתהילה גם קורונה. קשה לה גם ככה... בעז"ה היא תשלח לחוג מקצועי, נדאג לה לאיזו מורה קשוחה שגם אם האיראנים יתקיפו היא תהיה חייבת לעשות שיעורי בית...

תודה רבה לך על התגובה המפורטת, נותנת חשק להמשיך לכתוב!

Avigail Amram · 10/7/24

.

בס"ד

פרק 25-

בטרם מגיעה לסמינר אני עושה הערכת מצב. יושבת באוטובוס, אוזניות תחובות באוזניי ודף מחברת על ברכיי. לשמחתי האוטובוס יחסית ריק, כך שאף אחת לא יושבת לידי ואני יכולה לנהל את ענייני בשקט ובסודיות.

מציירת תרשים על הדף. למעלה כותבת 'אח שלי סגר וורט עם המורה השנואה עלי'. ממש מתחת יש חץ שמוביל לכותרת הבאה 'אסור שאף אחד ידע שאני שונאת אותה' ומתחת עוד חץ והשורה הבאה 'אני צריכה להיראות שמחה ומאושרת כדי שלא יחשדו'.

מתחת לכל זה אני רושמת כותרת נוספת, 'דרכי פעולה אפשריות' וכמה חיצים עם מקרים הגיוניים נסיבתית ותגובות שלי.

מרגיש לי כמו תדריך משטרתי לפני הפגנה.

מרגישה כמו משהי שנקלעה לאחת כזו וצריכה לשכנע את כולם שהיא בצד שלהם.

מסתכלת על התרשים ועל מה שמשתמע ממנו. בסדר, אני יכולה לעמוד בזה. כמה קשה זה כבר יכול להיות?

יורדת מהאוטובוס, פוסעת לכיוון הסמינר. השעה שמונה עשרים ושש.

תהילה האמיתית הייתה מחכה מחוץ לשער כדי לאחר בכוונה ולחסוך לעצמה את השאלות של הבוקר. תהילה הנוכחית הולכת מהר כדי להיכנס לסמינר לפני שמונה וחצי, אין לה ממה לפחד. להפך, אח שלה סגר וורט עם המורה שטרן והיא תהיה היום במרכז העניינים.

נכנסת לכיתה, מורידה מעלי את תיק הצד.

תהילה שאני מכירה הייתה מתיישבת ומתחילה להתפלל עוד לפני שהמורה מגיעה כדי להימנע מחיכוכים. תהילה החדשה הולכת לקבוצת הבנות שמדברת בכניסה לכיתה, מצטרפת אליהן. "שלום, מה נשמע?"

"תהילה! מזל טוב! איזה מרגש!" נעמי מתחילה את הסאגה.

"תודה" אני מחייכת.

"למה לא הגעת אתמול?" שואלת אפרת.

"הייתי עייפה אחרי הוורט, הוא היה בירושלים וחזרנו לאלעד מאוחר ממש".

"אבל שטרן גרה בפתח תקווה, לא?" שואלת מירי.

"כן, אבל שתי המשפחות היו שבת בירושלים אז החליטו לעשות שם את הוורט. אם היינו חוזרים למרכז כבר היה מאוחר..."

"איזה שווה זה, יהיה לך כיף עם גיסה כמו שטרן" קובעת רבקה.

"כן, יעל ממש חמודה, זה היה מפתיע לראות אותה פתאום" אני משתפת בכנות. היה מפתיע בהחלט.

הבנת סביבי מצחקקות. "את כבר קוראת לה יעל?" החיוך עדיין תלוי על שפתייה של חני.

"ברור" אני משיבה. "אז איך אני אקרא לה? 'המורה שטרן'? היא עומדת להיות הגיסה שלי!"

"את רוצה להגיד לי שלא ידעת כלום?" שואלת הודיה. "את פשוט הגעת לוורט וראית אותה?"

חיוך שובב עולה על פני. "לא ידעתי כלום! תדמיינו איזה מצחיק זה היה..." תדמיינו, כי לי אין מושג איזה.

"אני הייתי מתעלפת" קובעת מיכל.

לא רק את. "מה, אל תגזימי, זאת שטרן, לא איזו מורה קשוחה ומעצבנת. את יודעת איזה כיף יהיה להיות גיסתה? היא אנרגטית כזו, זורמת, הייתן צריכות לראות איך היא דיברה איתי בוורט". אני כמעט מתחילה להשתכנע מהמחמאות שאני מפזרת על יעל, עוצרת את השטף. "איך אתן שמעתן?"

"מה זאת אומרת? כל הסמינר יודע. את יודעת איזה שמח היה פה אתמול? באמת חבל שלא היית".

באמת מזל. "הייתי עייפה" אני מנסה להצטדק.

עוד מעט ואאמין לגרסה של הסיפור כמו שאני משמיעה אותה כעת. אולי לזה קוראים 'הנדסת תודעה'.

***

"מתי האירוסין?" אני נכנסת הביתה. מעיפה את התיק לאחת מארבע רוחות השמיים.

"ביום רביעי, בעזרת השם" משיבה אמא, מרוגשת.

"רביעי הזה? כל כך מהר?" אני תמהה.

"כן, את יודעת איך זה עם הלו"ז של אבא... שבוע הבא הוא לגמרי מלא וגם השבוע חוץ מיום רביעי, אז כבר קבענו השבוע".

אני מזמזמת לעצמי את 'שמחה שלמה' של משה קליין. ההצגה ממשיכה. גם בבית, ואולי אף ביתר עוז.

"באיזה אולם האירוסין יהיו?" אני שואלת, מתיישבת על יד שולחן המטבח.

"'כתר' בפתח תקווה".

"'כתר'?" אבל זה אולם ענק!" אני מתפלאת.

"יש הרבה מוזמנים".

"מהצד של יעל?"

"מהצד של אבא" אמא צוחקת. "נו באמת תהילה, את לא מכירה את אבא שלך?"

"אה נכון, כבר שכחתי שכל אירוע משפחתי הופך לערב גיבוש של כל תעשיית המוזיקה החרדית". אני אומרת ברוב חשיבות.

" נו באמת, תהילה..." קולה של אמא נוזף מעט.

"טוב, טוב סליחה" אני מצחקקת, כי אם לא אצחק, אבכה.

................

Rut_a · 10/7/24

סתם מתעניינת -
מה היא? חסידית? ליטאית?

Avigail Amram · 10/7/24

נכתב ע"י Rut_a:
סתם מתעניינת -
מה היא? חסידית? ליטאית?

ספרדייה.

מה שניחשת · 10/7/24

חחח
וואו איזה פרק מתוק

חיפושיתוש · 10/7/24

נכתב ע"י Rut_a:
סתם מתעניינת -
מה היא? חסידית? ליטאית?

קוראים לה תהילה ימיני
אז מסתבר שהיא תימניה

Avigail Amram · 10/7/24

נכתב ע"י חיפושיתוש:
אז מסתבר שהיא תימניה

נכתב ע"י Avigail Amram:
ספרדייה.

זה שם משפחה שהוא גם תימני וגם ספרדי.
ככה הבנתי לפחות.

ליאורהA · 16/7/24

אח, תהילה הזאת!
הקפיץ נמתח עוד קצת (הרבה) הפרק, מחכה להתפוצצות

יישמע קלישאתי אבל באמת חבל שלא יכולתי לצטט את כל הפרק. אלה היו הכי מבחינתי:

נכתב ע"י Avigail Amram:
חיוך שובב עולה על פני. "לא ידעתי כלום! תדמיינו איזה מצחיק זה היה..." תדמיינו, כי לי אין מושג איזה.

נכתב ע"י Avigail Amram:
"אני הייתי מתעלפת" קובעת מיכל.

לא רק את.

Avigail Amram · 17/7/24

.

בס"ד

פרק 26-

"הנה, הנה, הוא בא! בואי מהר" הדסה דוחקת בי, בהילות בקולה.

אני ממהרת לכבות את האור, לאחוז את הגליל שבידי באדיקות. "את מוכנה?", אני שואלת, מתמקמת לידה.

"כן. בספירה שלי" היא לוחשת, "אחת, שתיים, שלוש. שקט!".

כלום לא קורה. אנחנו ממשיכות לשתוק.

"הדסה... מה קורה?" אני מלחששת.

"לא יודעת" שביבים של לחץ בקולה. "שלא יהרוס הכל, המעופף הזה...."

"יותר מקורקע ממך" אני זורקת לה, מקבלת מרפק בצלעות. רחשים מעבר לדלת.

"הנה, הוא מעלה את המזוודה. את שומעת?"

"כן, תהיי בשקט", הדסה מהסה אותי, נעדרת עידון.

דפיקות עדינות על הדלת, כאילו מעידות על אופיו של הדופק.

"ש-" הוא מתחיל, ונעצר למראה הבית החשוך, פוסע בהיסוס, "מישהו?"

הדסה מסמנת לי בידה, אחת. שתיים. שלוש ו-

הדסה מדליקה את האור באחת ואני שולפת את הקונפטי, בום!!

"מזל טוב!" הדסה צווחת.

"משוגעות!" שמואל צועק, נרתע אחורנית. לאחר מכן הוא מתחיל לצחוק, "מילא אחת משוגעת ולא מאוזנת", הוא מחווה לעבר הדסה, שמחייכת מלוא פיה למשמע המחמאה המפוקפקת, "אבל את?" הוא שואל, חונן אותי במבט עליז.

אנחנו מתיישבים על הספה. "אז כאמור, מזל טוב", הדסה נעמדת, מכחכחת בגרונה. "לאחר שחזרת לישיבה החלטנו שגם לנו מותר קצת לשמוח ולעשות בלגן. זה לא הוגן שישר אחרי הוורט חזרת לישיבה ולא נתת לנו גם זמן למחוות מרוגשות מצידנו" היא אומרת ברשמיות.

"מודה באשמה" הוא אומר, "ומה עכשיו?".

"-ומשום שכבודו מתארס מחר" הדסה מתעלמת, ממשיכה, "ראינו לנכון להפתיע אותך מעט בטרם תתארס", היא מצביעה על הקונפטי, מתכופפת ומרימה כמה, "ותעלם לנו לנצח" היא מעיפה לאוויר את פתיתי הנייר שבידה, נימה מלנכולית משהו מתגנבת לקולה.

"אתן לא מאה" הוא חורץ, מנענע בראשו בייאוש. מוריד מהכובע שאריות קונפטי. "וואי, מה אמא תעשה לכן..." הוא מסתכל על הרצפה המלוכלכת, צוחק.

"הדסה רצתה גם לתקוע לך עוגה בפרצוף" אני משתפת, "אז תגיד תודה!"

"תודה שלא תקעתן לי עוגה בפנים, מוערך ולא מובן מאליו!" הוא אומר, קד מעט לעברנו.

"סתם 'בל תשחית'..." אני קובעת. מסתכלת על הרצפה, "היית רוצה להוסיף לחגיגה גם קצפת?" שואלת את הדסה, "תראי איך מלוכלך פה..."

הדסה שותקת לאות מחאה ושמואל במעשיות אופיינית הולך להביא מטאטא.

"אל תדאג אדוני החתן, תהילה תנקה" הדסה קובעת, מתיישבת בחזרה, משכלת רגליים.

אני מזעיפה גבות, "היי!"

"אני אחראית הפקה ואת אחראית ניקיון, צריך להתחלק באחריות, לא?"

"'אחראית הפקה'" אני מגחכת. סך הכל ירדה לקנות קונפטי. כמה ביטחון עצמי בבן אדם אחד, לפעמים מתחשק לי לקחת לה קצת, אפילו רק בהשאלה. לעת עתה אני מסתפקת בלקחת משמואל את המטאטא.

"נו באמת, תהילה" הוא מנסה לחטוף לי בחזרה.

"לא לריב!" אני מכריזה. "עוד יהיו לך הזדמנויות רבות לטאטא בעתיד הקרוב, עכשיו תשב ותקשיב להדסה, יש לה כל מיני תוכניות".

שמואל מתיישב בהכנעה. "לאן גירשתן את כולם?"

"לא גירשנו אף אחד" הדסה מעיפה שערותיה לאחור. "אמא והקטנים בקניות".

"ואבא?" הוא שואל.

"איפשהו בין וגשל להיכלי מלכות" אני אומרת, שולחת לו מבט של 'באמת צריך להגיד לך?', הוא מגלגל עיניים, ממלמל משהו כמו 'מה יהיה איתה'. אני מתעלמת.

"עכשיו יושבים וחושבים מה לעשות ולאן ללכת", הדסה מעדכנת. "תהילה טוענת שגלידה זה משעמם, ואני טוענת שהיא פשוט כבר הלכה עם אבא השבוע לגלידה".

אני שולחת אליה מבט המום, פוערת עיניים. "מאיפה א-"

"יש לי מודיעין משלי" היא חורצת.

"אותם המקורות שלפיהם ידעת שאני עומדת לסגור וורט?" שואל שמואל, שעשוע בקולו.

"אולי כן ואולי לא, אני לא נוהגת לחשוף את מקורות המידע שלי", היא משלבת את ידיה.

"מה שתגידי" אני מבטלת, "אז אחרי שללכת לגלידה ירד מהפרק, לאן הולכים?"

"רגע, רגע" שמואל אומר, מבולבל מעט, "אתן מדברות כאילו אני נעלם לנצח. להזכירכן אני רק מתארס מחר, יהיה לכן אחרי זה כמה חודשים טובים עד לחתונה להפתיע אותי ולזרוק עלי קונפטי, למה דווקא היום?".

"בטח" אני מגחכת. "מחר סופית אתה כבר הולך לנו".

"כן" הדסה מצטרפת, מהנהנת בעוגמה. "חברות שלי כבר הזהירו אותי, ככה זה עם כולם. הבטחות נבובות על 'אני פה, לא הולך לשום מקום, נשמור על קשר, בלה בלה בלה'. כולנו יודעים שאחרי האירוסין אתה תהיה עסוק ולחוץ עד החתונה, ואחרי החתונה אין על מה לדבר".

"אני יכול להכחיש?" היסוס בקולו של שמואל.

"לא" אנחנו משיבות ביחד, נחרצות.

"אז לאן הולכים?" הדסה שואלת.

"זה לא משהו ש'אחראית ההפקה' הייתה צריכה לארגן מראש?" אני מקניטה.

"בשביל מה, שתגידי שאני שתלטנית?" מחזירה הדסה.

"טוב, טוב, יש לי רעיון", שמואל אומר, מסתכל על השעון. "שימו נעלי ספורט, או משהו בסגנון. ותביאו בגדים שאפשר ללכלך". אני והדסה מחליפות מבטים.

"אתן סומכות עלי? יופי" הוא לא מחכה לתשובה. "עשר דקות ויצאנו".

"מה עוד צריך להביא?" אני שואלת, מקווה לחלץ מפיו עוד בדל מידע. איפה המודיעין של הדסה כשצריך אותו?

"מים. הרבה מים".

"אנחנו הולכים למלא את הכינרת?" הדסה תוהה. אני מושכת בכתפיי, הולכת לארגן תיק.

שמואל בינתיים מתקשר לאמא, מעדכן אותה כנראה. ומכניס עוד כל מיני דברים לתיק שלו.

"איך זה שהוא עושה לנו הפתעה במקום שאנחנו נעשה לו, זה לא היה אמור להיות ההפך?" הדסה שואלת בשקט. אני מצחקקת בתשובה, כמה אופייני לשמואל.

"יוצאים!" הוא מכריז בעליזות. "לא מאמין שזה מה שאני עושה יום לפני האירוסין שלי" ממלמל, "אבל בסדר, אני צריך להשאיר חותם של אח מסור ומגניב" הוא נאנח.

אנחנו יוצאים לרחוב, שלושה אחים. אח מאושר שסגר וורט, אחות לא מאושרת בגלל שאחיה סגר וורט עם משהי בשם יעל שטרן, ואחות מתלהבת כמעט כמו הכלה הנ"ל.

שמואל הולך במרץ, הדסה ואני מדדות אחריו, מנסות לנחש את הכיוון.

"אני יודעת!" אני אומרת, מופתעת, אחרי עשר דקות של הליכה. "אנחנו הולכים ליער".

"ליער?" סקרנות בקולה של הדסה.

"אכן. אנסה לשפשף אתכן קצת לפני שאני, איך אמרתן? 'נעלם לנצח'"

אנחנו נכנסים ליער, מתמקמים. שמואל מוציא שמיכה פיקה מהתיק. "שהאחיות המפונקות שלי לא יתלוננו" הוא אומר, שולח מבט להדסה. אני חורצת לה לשון.

"אז מה עושים ביער?" אני מתיישבת על האדמה דווקא, משאירה את השמיכה להדסה.

"יושבים" שמאל עונה.

"יושבים ו-?" שואלת הדסה, מעשית כתמיד.

"-ואם יש כוח מחפשים עצים קטנים כדי לעשות מדורה קטנה" הוא מוציא חבילת מרשמלו מהתיק.

"יש לי כוח" אני מתרוממת ביחד עם שמואל.

הדסה מעדיפה להישאר על הקרקע ו'להשגיח על התיקים' כלשונה.

****

שעה אחר כך אנחנו חוזרים הביתה, ריח שרוף נלווה לבגדינו. אני צוחקת רק מהמחשבה על מה אמא תגיד כשתראה את שמואל כך.

משהו חם ממלא לי הלב, משהו רגוע.

מתפללת בלב שאצליח לשמור על המשחק שלי לאורך זמן. שבאמת יהיה לי טוב ורגוע באירוסין מחר. שאצליח לשכוח מכל מה שמטריד אותי ולהיות רק עם שמואל בשמחה שלו.
שתהיה גם השמחה שלי.

...