סיפור בהמשכים לא קוראים לי 'בת של'

efratLit

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית

אביגלוש

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני חושבת שאי העלאת פרק נוסף גובל בפקו"נ.
מצטרפת להנ"ל.
מצרפת את חתימתי לעצומה.
ברורררר
קריטי!!!
חייבים דחוף עוד פרק!!!!

תודה רבה לכם על כל הפרגונים! בעז"ה פרק בשבוע הבא.
*העורכת שלי לא מסכימה לי להעלות יותר מפרק אחד בשבוע;)


..
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד



פרק 20-

"זה קצת מוזר אבל..." אני מהוססת. "לבנים-של יותר קשה בשידוכים?" זהו, הוצאתי את זה.

הוא פוער את עיניו בהפתעה, פיו נפתח ונסגר כאילו לא יודע מה להגיד. ובאמת, מה הותרתי לו להגיד? כן או לא...

"תהילה, מה זו השאלה הזאת!" הוא מצחקק, הלום מעט. "על פי סבר פנייך הייתי בטוח שתשאלי לזהות המיועדת או משהו בסגנון... " חיוך קטן מבזיק על פניו.

"אני לא הדסה" אני מכריזה. "כשאתה תתארס אני אדע, מה יעזור לי לדעת כמה ימים לפני כן איך קוראים לה, או האם גרה בבית שמש או דווקא בירושלים, כשזה יקרה אני אדע וזהו"

"אז מה זו השאלה הזאת, ולמה את נראית לי כל כך בלחץ?"

"לחוצה? אני?" אני מתבאסת ששמואל לא קנה את הרוגע המדומה. "אני לא בלחץ, פשוט בימים האחרונים רצו לי כל כך הרבה תרחישים בראש ש-" אני לא מצליחה להמשיך.

"שמה, תהילה?" קולו אבהי כמעט, מדגיש את פער השנים שבנינו. זה לא מוצא חן בעיניי, אני רצינית, זו שאלה שראויה לכל כובד הראש.

"לא יודעת!" עצבנות מתגנבת לקולי. יודעת בהחלט. "שאף אחד לא.. לא ירצה... בגלל..."

"מה? להתחתן איתך?" שעשוע מובהק בשאלתו. "בגלל שאת אוהבת ללעוס כפיות חד פעמיות?".

אפילו לצחוק אני לא מצליחה. "שמואל אני רצינית".

"רצינית ש-?" הוא מתעקש משום מה לא להבין, כאילו שאם אשמע עצמי אומרת את הטענה היא תופרך מאליה.

"איזה אדם נורמאלי ירצה להכניס את ראשו לדבר הזה... מי ירצה להיכנס למשפחה כזאת..."

"לפי התיאורים שלך אני כמעט חושש שאת בת של מאפיונר, לא של זמר" הוא נחרץ.

"נו, שמואל, תגיד את האמת וזהו! קשה לך יותר בגלל שאתה בן-של?, כי היית נראה לי קצת לא שמח ביום שני כשחזרת... ופחדתי עלייך, שקשה לך.."

"הכל טוב, אחות קטנה, אולי את סתם לא רגילה לראות את הפנים שלי נעדרות חיוך" הוא צוחק. "סתם הרהרתי לי..."

"תהילה" הוא מוסיף למראה פניי הנעוות בחוסר אמון, "אני לא אזכיר לך כעת שאת רק בת שש-עשרה, גם לא אזכיר לך ששידוכים משמיים והכל מאיתו יתברך, בלי קשר לאבא שלך" הוא עוצר רגע. אני מביטה בשמיים המתכהים לאט. מחכה שימשיך.

"רק אגיד שאצלי הכל בסדר ברוך השם" הוא מחייך. "ששידוכים זה דבר מורכב בשביל כל אחד, ואם זה ירגיע אותך אעדכן גם שלא נתקלתי באתגרים מיוחדים..." הוא מסיים את הנאום.

שתיקה משתררת במרפסת הקטנה. שתיקה שמופרת באנחתו של שמואל.

"עכשיו תורי" הוא מכריז לפתע. "אפשר לשאול אותך שאלה כנה?".

אני מושכת בכתפיי. "תנסה".

"למה למען השם נושא ה'בן-של' מעסיק אותך כל כך הרבה?"

אני שותקת ושיתקתי כבדה, משרה אווירה מעיקה.

"כי אלו החיים שלי" אני עונה לבסוף, כאילו בפשטות, מחפה על המון כאב.

"אלו גם החיים שלי" מזכיר שמואל בשלווה. "ובכל זאת תפיסת חיי שונה משלך".

אני בולעת את רוקי. "אל תשווה אפילו".

"ומדוע?" קולו מתנגן, נישא באווירה הקסום של ירושלים.

"ככה. כי אתה חכם, מוצלח, מוכשר, חברותי ומצחיק. בסדר?" ים של כאב מאיים להציף אותי. "כי... כי אתה שמואל בפני עצמך". אני לא מאמינה שאני אומרת את זה.

"חבל" הוא מתאונן, נוגה. "איזה פספוס! חבל שהשדכנית לא בררה גם אצלך..." זו אמורה להיות בדיחה מן הסתם אך קולו של שמואל שקט, חף מכל עליזות.

"תהילה" קולו רך ותקיף בו בעת. "הכל בראש שלך, המחשבה על קושי שכזה בשידוכים לא עלתה בדעתי אפילו לא פעם אחת!". אני שותקת הוא ממשיך: "ממתי בת-של זו בעיה? ואיך הגעת למסקנה הזאת למען השם? את מבינה שזה מופרך?"

"לא" אני לוחשת, דבקה בעמדתי. גם אם אבא יתפלא מבחירותיי וגם אם שטרן תקונן על מופנמותי.

שמואל עוצם עיניים לרגע. "טוב, זה כבר דבר שאת צריכה להבין לבד, אין לי יכולת לעזור לך בזה" הוא מתרומם מכיסאו במפתיע, פותח את דלת המרפסת בכדי להיכנס לחדר.

אני מסתכלת עליו, פני קפואות, לא מביעות שום דבר מסגיר.

"תהילה" גוון מוזר צובע את קולו, "המלצה מאחד שאכפת לו: תפסיקי להתעסק בנושא הזה באובססיביות, זה מזיק בעיקר לך, תעשי טובה לעצמך, פשוט תפסיקי עם זה".

אני לא עונה לו, בתוכי עלבון וכעס מתחרים בניהם. אני חוששת שכמו ביותר מידי פעמים דווקא הכעס הוא זה שינצח.

אני אפילו לא מצליחה להסביר לעצמי למה מילותיו כל כך מכאיבות לי, פוצעות אותי. אולי כי זה שמואל.

שמואל הרגיש, החכם, המוצלח, המוכשר, החברותי והמצחיק, לא מוסיף מילה, נכנס לחדר. מותיר אותי לבד.





..........................
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עוקבת כבר תקופה אחרי הסיפור שלך ונהנית,
וגם הפרק הזה - יפה כתמיד!

כמה הערות: (מקווה שזה בסדר...)
קולו רך ותקיף בו בעת.
לדעתי "קולו רך, אך תקיף" היה מעביר יותר טוב את מה שרצית לבטא.
מדי הרבה פעמים שמואל פותח את דבריו ב"תהילה", וזה בסדר, וגם לא יותר מדי מפריע לקריאה, אבל כן הייתי מציעה לך לנסות לגוון במילה אחרת או אפילו להשמיט.

סה"כ כתיבה מאד יפה, זורמת ומבהירה מאד טוב את הרגשות. ומחכה כבר להמשך:)
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כמה הערות: (מקווה שזה בסדר...)
הרבה יותר מבסדר! ואם כבר אז זו הזדמנות מצוינת להגיד שאתם מוזמנים לבקר ולהעיר בשמחה, זו בדיוק הפלטפורמה.
מדי הרבה פעמים שמואל פותח את דבריו ב"תהילה", וזה בסדר, וגם לא יותר מדי מפריע לקריאה, אבל כן הייתי מציעה לך לנסות לגוון במילה אחרת או אפילו להשמיט.
בעז"ה אשתדל לשים לב, תודה על הביקורת.
עוקבת כבר תקופה אחרי הסיפור שלך ונהנית,
וגם הפרק הזה - יפה כתמיד!
סה"כ כתיבה מאד יפה, זורמת ומבהירה מאד טוב את הרגשות. ומחכה כבר להמשך
תודה רבה לך!
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 21-



אני פגועה וכועסת. אולי גם על עצמי.

קל לו לדבר, לשמואל, אף פעם לא חווה קמצוץ ממה שאני עוברת.

אני עצובה, מכונסת ומחכה.

שמואל תמיד מתנצל. תמיד. בעוד כמה זמן הוא יבוא, יפייס, יתנצל.

יתנצל על מה בעצם? קול קטנטן בתוכי תוהה. קול מאוד קטן, שכן אני משתיקה אותו בשניות.

מה זאת אומרת 'על מה?', על זה שהוא זלזל ברגשותיי, הקטין את תחושתיי, על כך ששיתפתי אותו בנקודה אישית שכואבת לי ובמקום לענות לי רציני הוא צחק.

וזה עוד לפני שמדברים על כך שהבחור הטיף לי מוסר, העיר לי על כלום.

מי הוא שיגיד לי מה לעשות? כל החיים שלו דבש וסוכר, כמעט טובע מרוב אהבה ויחס.

מהצד שלו יהיה לו קשה להבין כמה נפגעתי. כמה הוא פגע בי, בנקודה נסתרת, שפועמת בי כבר כמה שנים. במקום לפתח איתי שיחה, לדבר , לברר, ישר חרץ את דבריו ויצא מהמרפסת.

מכוון שעוברת שעה, ועוד אחת, ושמואל עוד לא בא להתנצל אני מחליטה להראות לו שאני פגועה, לעזור לו.

כשאני מחליטה זאת אני חושבת עוד פעם על דבריו, ונפגעת שוב.

'למה למען השם נושא ה'בן-של' מעסיק אותך כל כך הרבה?' הוא שאל, סכין בשר קהה למול חוד שאלתו. למה?! כי התווית הזו רובצת ומעיקה עלי מגיל תשע. כי כל החיים שלי משתבשים בגללה, זה למה. כי בחיים אני לא אוכל להיות סתם תהילה, אני רק הבת של רפאל ימיני לא יותר מזה.

'ההתנהגות שלך מזיקה בעיקר לך' מילותיו מהדהדות באוזניי. לא 'ההתנהגות שלך מזיקה לך' אלא 'בעיקר לך' משמע יש עוד נפגעים מהתנהגותי, לא פחות ולא יותר!

אני נושפת אוויר בעצבנות. עדיין נמצאת במרפסת. כששמואל יצא הוא סגר את דלת של המרפסת, חשוך לי. האור במרפסת מכובה, השעה כבר עשר ועשרים.

איפה מדליקים פה את האור? אני מנסה לגשש, אבל המרפסת די חשוכה, לוקחת את הטלפון, מדליקה את הפנס, מחפשת את המתג. זה לא בית מלון? המתג אמור להיות במקום בולט. הנה, מצאתי.

לוחצת על המתג, אור כתום עמום מפזר את החושך.

יופי. אני מסתכלת על הטלפון שלי, שתי שיחות שלא נענו מאפרת, האחרונה מלפני עשרים וחמש דקות, הטלפון היה על שקט. לחזור אליה? לא לחזור?

מחייגת בהחלטה של רגע. עוטה על עצמי חיוך "שלום".

"שלום!" עונה אפרת. "מה שלומך?"

"ברוך השם, טוב. סליחה על השעה פשוט ראיתי שחיפשת אותי".

"הכל טוב, רק רציתי לשאול אם את זוכרת עד מתי אפשר להגיש את העבודה בספרות, שכחתי".

"ספרות? נראה לי עד יום רביעי"

"מצוין, תודה" היא אומרת. אני כמעט מנתקת כשלפתע היא אומרת: "אויש שכחתי לומר לך, המורה שטרן באה בסוף היום לתת לנו את הפרס, אבל כבר לא היית בסמינר, אז הפרס שלך אצלי"

"הפרס?" אני תמהה.

"נו, על התחרות, כבר שכחת?"

ממש לא. אומנם כמעט חודשיים עברו אך לא שכחתי. רק תהיתי מתי ההשפלה הזו, שהופעה שמה, תגמר. קודם משפילים אותך בכוח ואז גם דואגים בנחמדות לפרגן לך על זה פרס. "אה התחרות! נכון.. מה נזכרו חודשיים אחרי?"

"כנראה בגלל שהמורה כהן חוזרת שבוע הבא והמורה שטרן רוצה לסגור עניינים שלא טופלו" עונה אפרת. "קיבלנו מאתיים חמישים שקל כל אחת, זיכוי ל'צליל וזמר', איזה שווה!" היא מתלהבת.

"ממש" חיוך מתגנב לקולי, סכום כזה יכול להספיק גם לנרתיק חדש וגם לרצועה חדשה לגיטרה שלי. סתם כי אני רוצה לחדש קצת.

"אז טוב שזכינו בסוף, אה?" היא שואלת, קולה רב משמעות.

"מה זאת אומרת 'טוב שזכינו בסוף'?"

"שאת שמחה, בהתחלה לא רצית".

"בטח שטוב" אני נוסכת בקולי חיוניות, אולי מנסה לשכנע גם את עצמי.

"יופי, ברוך השם, אני ממש שמחה לשמוע" הקלה בקולה. "פשוט העניין הזה ממש הכביד עלי, כאילו המורה שטרן ביקשה וזה, אבל עדיין..."

"שטרן?"

"נו את יודעת, אחרי שבאנו אליה ביחד וביקשת לא להתחרות היא קראה לי, דיברה איתי. ואז כל מה שקרה, את יודעת... מה שהיא סיפרה לך אחרי זה"

היא לא סיפרה לי כלום. מה קורה פה? ולמה יש לי תחושה שאחרי שאשמע תשובות אחבב את שטרן עוד הרבה פחות?

"אה בטח, מה שהיא סיפרה" אני מנסה לשתף פעולה, חוששת שברגע שאפרת תקלוט שאין לי מושג על מה היא מדברת היא לא תוציא מילה נוספת.

"כן, שהיא תיאמה איתי מראש שאנחנו כן נתמודד למרות מה שהיא סכמה איתך, ושאת לא תדעי כדי שלא תילחצי".

"שאני לא אלחץ" אני מהדהדת אותה. זה תמיד עובד.

"כן, באמת שזה בסדר תהילה, גם אני לפעמים נלחצת מול הרבה אנשים".

"את רוצה להגיד לי שהיא אמרה לך שיש לי פחד קהל?!" הזעקה שנמלטת מפי לא רצונית.

אני האחרונה עם פחד קהל. אם רק הייתי יכולה להופיע כמו ואיך שאני רוצה הייתי עושה זאת בשמחה ובגאון. 'בת של אבא', מגחך קול בתוכי. אני מהסה אותו.

אפרת נבהלת. "ככה הבנתי... היא רק אמרה ש-" היא עוצרת רגע. "את רוצה להגיד לי שהיא לא ספרה לך?" הלם קל בקולה.

"לא" אני זועמת. "היא לא סיפרה לי!, ועכשיו אני גם שומעת שהיא דאגה לומר לך שיש לי פחד קהל" אני נושפת אוויר.

"לא, תהילה" היא לחוצה. "היא לא אמרה לי, זה רק אני הסקתי ככה... פשוט לא הבנתי למה את כל כך מפחדת לזכות. חשבתי שהידיעה שאת לא מתמודדת תרגיע אותך ושבסוף כן תשמחי לזכות אם ננצח, לא ידעתי שהיא לא סיפרה לך אחרי ההופעה על כך שהיא תיאמה איתי..." אפרת מתגמגמת.

"מה קרה בדיוק?" קולי יוצא חד וקשוח יותר מכפי שרציתי. מסכנה אפרת.

"סתם, היא קראה לי, שאלה אם זה בסדר מבחינתי שנתמודד, אחרי שעניתי שכן היא שאלה אם אני מסכיה לא לגלות לך, כי זה נראה שאת ממש מפחדת המתחרות עצמה, לא מהנגינה, בגלל זה חשבתי שיש לך אולי פחד קהל, כי מי מפחד לזכות מקום ראשון?" היא תוהה.

אני.

"כשזכינו ועדכנת אותי שהמורה שטרן פנתה אלייך לפני ההופעה והסכמת להתחרות שמחתי, לא חשבתי שלא ידעת, חשבתי שכבר דיברתן. אבל עזבי, זה סתם לשון הרע, היא התכוונה רק לטוב, אני בטוחה".

אני המומה. שטרן הזאת פשוט ארגנה לי הצגה אחת גדולה. ידעה כנראה שאם אתמודד רוב הסיכויים שאזכה. היא דיברה עם המנהלת, תיאמה עם אפרת... קנוניה שלמה מאחוריי הגב שלי! אני לא מאמינה שאפרת ידעה! ידעה מראש ולא אמרה לי מילה! ואחרי זה עוד היא אומרת ש'היא התכוונה רק לטוב, אני בטוחה'. טוב צרוף.

שקט על הקו. אבל למרות מערבולת הרגשות שבי אני מצליחה לרחם על אפרת, שעליה אני באמת יכולה להגיד שהתכוונה רק לטוב.

"רגע" קולה השקט של אפרת מעורר את הקו הדומם. "את רוצה להגיד לי שלא ידעת בכלל שאת מתמודדת? שהזכייה הגיעה בהפתעה? הייתי בטוחה שידעת. אחרי ההופעה אמרת לי שבסוף המורה שטרן ניגשה אלייך והסכמת".

"רציתי שתשמחי שמחה שלמה עם הזכייה" אני מייפה את המציאות בכוח, מוסיפה שקר על שקר.

"וואו" אפרת נפעמת. "איזו צדיקה, אם כך את שחקנית ממש טובה".

פעם שניה שאני שומעת את המחמאה הזו בהקשר הנ"ל. נושמת עמוק.

"גם את, אם ככה" אני הודפת את המחמאה. מזייפת קלילות. "הרי את ידעת שאנחנו מתמודדות ולא גילית לי".

היא מחייכת, ממש אפשר לשמוע את החיוך שלה. "אל תגזימי" היא מצחקקת ואז מתרצנת. "ממש סליחה תהילה, לא התכוונתי להרוס לך, חשבתי שאת יודעת והמורה באמת רצה לעזור לך".

ממש. "הכל בסדר" חיוכי מתרחב, ומכוון שאני חשה שאין ביכולתי עוד להמשיך את השיחה הזו אני אומרת: "לילה טוב אפרת, תודה רבה לך!".

"בשמחה, ניפגש ביום ראשון" היא מנתקת.

אני עומדת נסערת במרפסת המוארת כתום, הידיעה שבשבוע הבא המורה כהן חוזרת, היא הדבר היחיד שמנחם אותי כרגע.

תם ונשלם הפרק ששמו 'שטרן' בחיי. שלום ולא להתראות.

****

שמואל לא נרמז, גם כשאני מאוד משתדלת במהלך השבת לשדר לו שנפגעתי. בין אם אני מתעלמת ממנו במוצהר, ובין אם אני הולכת עם פנים נפולות ושולחת מדי פעם פרצופים מסכנים לחלל. שום דבר.

זה מוזר. אפילו הדסה, שבדרך כלל מעופפת כזו, אחת שלא ממש שמה לב מה קורה מסביבה ומה שלומם של האנשים האחרים בגלובוס, ניגשת אלי ושואלת אם הכל בסדר. אני כמובן משיבה לה שהכל בסדר, ושולחת עוד פרצוף מסכן לאוויר.

זה יותר ממוזר, כמעט תמוה בקנה מידה אוניברסלי... שמואל, הרגיש, המתחשב, פשוט לא שם לב. התעלמות מוחלטת.

זה לא שהוא מתעלם ממני, חלילה. זה יותר גרוע! הוא פשוט מתנהג אלי כרגיל, כאילו לא קרה כלום. מחייך, מדבר, מתעניין.

כמעט כמו שטרן. אני מגחכת.

מהרהרת לרגע בקווי האופי הדומים של השניים, בזאת ששניהם פגעו בי ומסרבים להאמין בכך, ובעובדה ששניהם מנסים לעזור לי בלי שאני צריכה או רוצה.

אני צוחקת בעל כורחי. מה הקשר.


........
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
זה טוב!
הציניות של תהילה, השיחה עם אפרת והתהליך האיטי עד שתהילה מגלה מה באמת קרה, הרצון שלה להראות לשמואל (מוכר...), וכמובן הסיום!

במיוחד המשפטים האלו:
בגלל זה חשבתי שיש לך אולי פחד קהל, כי מי מפחד לזכות מקום ראשון?" היא תוהה.

אני.
סכין בשר קהה למול חוד שאלתו
אני עצובה, מכונסת ומחכה.

שמואל תמיד מתנצל. תמיד. בעוד כמה זמן הוא יבוא, יפייס, יתנצל.

מחכה לפרק הבא בקוצר רוח!
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 22-


אמור להיות עכשיו שקט קלאסי של שבת בצהריים. לכאורה.

עלי נגזר להיות עם שלוש אחיותיי, שממש כעת בודקות את יכולות התנופה של כריות במרחב.

"אתן יכולות להפסיק עם זה?" אני מרימה את קולי, מתוסכלת. לפי הכרית שעפה לכיווני אני מניחה שהתשובה היא לא.

"בתור נערה בת ארבע- עשרה אני מצפה ממך ליותר!" אני נוזפת בהדסה, מתכופפת מפני מטח ארטילרי נוסף. היא לא עונה לי.

שאגה מכיוון מרים ולאחריה מוטחת כרית בנועה. אני מחכה לבכי שיבוא. הוא לא מגיע, רק צעקה מתלהבת שלאחריה המנורה מתנדנדת, כאילו מתלבטת אם להישבר או לא.

"תזהרו על המנורה!" אני נזעקת. "טוב, אני יוצאת, להתראות". לא מסוגלת לראות את זה.

"אז תקראי לישראל, שייהנה גם" הדסה מציעה. מתחשק לי לדפוק את הראש בקיר. הולכת לקרוא לישראל בכל זאת.

"ישראל?" אני פותחת את דלת החדר. שמואל יושב ולומד, ישראל משחק על הרצפה בדומינו שהבאנו מהבית.

"כן?" הוא שואל, מרים ראש. גם שמואל.

"הבנות עושות מלחמת כריות בחדר שלנו, אתה מוזמן" אומרת חצי באדישות. ישראל מתרומם במהירות, מפיל אגב כך את כל שורות הדומינו עליהן עמל, יוצא בריצה בשאגת קרב שמקפיצה לי את הלב ומעירה כנראה את כל הקומה.

"את יורדת למטה?" שמואל שואל, סוגר את הגמרא ונושק לה.

"כן, להסתובב בחוץ, למה?" אני חושדת, לא שוכחת את כעסי על הבחור לרגע.

"כי אני גם יורד בדיוק לבית כנסת, בקומה מינוס אחת. רוצה לבוא איתי?" הוא שואל.

אני תוהה מה לענות. בסוף מרימה את כתפיי. "שיהיה".

"מה קורה?" שמואל משועשע מעט, אנחנו יורדים במדרגות.

"ברוך השם" אני מעווה את פי. "מה?" קולי תקיף מעט.

"סתם, אני תוהה מה להגיד ואיך". הוא משתתק.

אולי הוא רוצה להתנצל סוף סוף?

אני שותקת, מתעמקת תוך ירידה איטית בגילופים העדינים על המעקה. "שמואל" אני אומרת. "מה אתה רוצה?".

"טוב" הוא נושם עמוק. "את יודעת שאני נפגש". הוא קובע.

מכל התשובות שציפיתי לקבל, את זו הייתי ממקמת אחרונה. חיוך זעיר מופיע על פני, לא רצוני ממש. "נכון, אבל רק מהשבוע, בזכות הדסה. עצה שלי, תזהר ממנה, היא עוד עלולה לדעת לפניך שאתה עומד לסגור..."

שמואל צוחק. "זו אחת הסיבות שאני כרגע מדבר איתך ולא איתה" הוא מסדר את הכיפה על ראשו.

"נו?" הכעס מפנה את מקומו לסקרנות.

"רציתי לספר לך לפני כולם, מגיע לך".

הלב שלי מחסיר פעימה. שוכחת את כעסיי עליו בשנייה. עכשיו, כשזה אמיתי כל כך אני מתקשה לכלוא את שאלותיי.

אנחנו כבר מגיעים ללובי, עומדים אחד מול השני, עדיין לא יורדים עוד קומה.

"קוראים לה יעל" הוא אומר, לא מסתכל עלי. "גרה בפתח תקווה, בת עשרים".

הלב שלי פועם במהירות מטורפת. הכל כל כך מוחשי ומרגש. לא מוצאת מילים. שמואל, אח שלי, מ-ת-א-ר-ס.

"היא תמצא חן בעינייך" הוא קובע.

"מה היא?" אני שואלת.

"חצי אשכנזייה חצי ספרדייה" הוא אומר, מרים גבה. "גזענית אחת, זה מה שמשנה לך?" הוא צוחק.

"לא, ממש לא אכפת לי" אני מסתכלת עליו. "התכוונתי מה היא עושה כרגע" אני מבהירה.

"אה. היא מורה בעיקרון" הוא מחייך לפתע, מעיף בי מבט.

"היא מוזיקלית?" אני שואלת. יודעת שזו שאלה מוזרה ושולית אבל אני כל כך לא מרוכזת מרוב התרגשות.

"כן, היא מנגנת על גיטרה וחליל צד".

"יופי, שלא תסבול עם איזו זייפנית אחת" אני מודעת לרגישותו המוזיקלית של שמואל.

הוא מסמיק. "בקיצור, זהו.. רק רציתי לעדכן אותך, יכול שממש בזמן הקרוב כבר נסגור... "
נשמתי נעתקת. "שמואל! זה מדהים! איך אני שמחה בשבילך" אני כמעט צועקת.

"שוש!" הוא משתיק אותי, החיוך מוסיף לו חן נערי מיוחד. "טוב, אני צריך לרדת למטה. שום מילה להדסה".

****

מוצאי שבת קודש.

שמואל מתלחשש עם אבא ואמא, הדסה מסתכלת עליהם מצמצמת עיניים בחשד, מעיפה אלי מבט שואל. אני מרימה את כתפיי, מסמנת בראשי לשלילה בתמימות.

"הדסה, אולי תרדי עם הקטנים למטה?" אמא מציעה.

הדסה עושה פרצוף אך בכל זאת, בבגרות ראויה לציון, יוצאת עם הקטנים. לפני שהיא סוגרת את הדלת אפשר לשמוע את ישראל צועק במחאה ש'הוא לא קטן'.

רגע מה איתי? אני אמורה להוריד את עצמי?

אני מסתכלת על הדלת. "אהה..." אני מגמגמת. "אני כבר יוצאת..." מסדרת את התיק שלי.

"זה בסדר" אבא אומר. אני מתיישבת בשקט, מופתעת ממעמדי החדש.

שמואל יוצא מהחדר, חוזר אחרי רבע שעה, מאורגן ומסודר. "טוב, אני אעדכן בעזרת השם..." הוא אומר בשלווה. אמא נושכת שפתיים, לוחשת תפילה. אבא טופח על שכמו "קדימה, תצליח..."

אני לא מצליחה להוציא מילה מהפה, שמואל קורץ לי ויוצא מהחדר. מצחיק השמואל הזה, כולם פה כמעט לא נושמים ממתח והוא יוצא לו בקלילות.

"איך נגיע לפתח תקווה?" אני מעיזה לשאול.

"הם נפגשים בירושלים, המשפחה שלה תיאמה איתנו מראש והייתה שבת בירושלים, אם ירצה השם הוורט יהיה פה במלון, הנהלת המלון תקצה לנו חדר קבלת פנים נפרד" אבא משיב.

"וואו". אני נפעמת. "כל המשפחה המורחבת תבוא?" אני מעדיפה להיתפס בדברים שוליים.

"לא, רק שתי המשפחות המצומצמות" אמא משיבה.

"אז מה עושים עכשיו?" אני תוהה, הבטן שלי מתהפכת.

"מחכים" משיבים אבא ואמא ביחד. מחייכים.

****

הטלפון של אבא מצלצל. אבא קופץ. מרים את הטלפון.

"שמואל?" הפנים של אבא מתוחות. הוא שותק, מאזין. לאט לאט חיוך מתפרש על פניו, אחרי דקה הוא מנתק. "מזל טוב!" הוא נרגש.

אמא מתקשרת להדסה. כמה דקות אחר כך הדסה והחבורה נכנסים לחדר בצרחות מאושרות.

לדעתי הפעם שומעים את הצרחות לא רק בכל הקומה אלא בכל המלון.

****

ש-מ-ו-א-ל מ-ת-א-ר-ס. הנשימות שלי נעשות מהירות.

תיכנס לנו גיסה למשפחה. אני מקווה שהיא תהיה נחמדה ומדהימה לפחות כמו שמואל. מגיע לו את הטוב ביותר.

"את מוכנה?" שואלת אמא, זוהרת מתמיד.

"כן" אני מעיפה מבט על השמלה התכולה שלי, "מוכנה".

אנחנו יורדים למטה, פוגשים בחדר קבלת הפנים את משפחת הכלה. אבא ואמא משוחחים עם הורי הכלה.

חצי שעה עוברת, מצד הכלה אין אחיות בגילי, כך שעם כל ההתרגשות והבלגן שנועה וישראל עושים עם אחיה הקטנים של הכלה, די משעמם לי.

נועה מתלוננת שקר לה. אני מתנדבת לעלות למעלה להביא את הסוודר שלה. הדסה מצטרפת אלי.

"את מאמינה?" אני שואלת אותה, עיני נוצצות.

היא לא משיבה לי, עסוקה באחת ממראות הלובי, מתקשה להתנתק. אני מושכת אותה בכוח. "נו כבר, בואי. את לא הכלה". אני אומרת, מרחפת מאושר. "לאן נראה לך צריך לפנות?" מעיפה מבט סביב.

"אממ, אין לי מושג" היא משיבה, מוסחת מעט. "רגע תהילה, הנה שמואל, ויעל הכלה!" היא כמעט צועקת. מצביעה לכיוון הדלת.

אני מסתובבת בחדות, רואה את אח שלי, החתן. מבט על מי שלידו גורם לי כמעט להתעלף. לצידו פוסעת לא אחרת מאשר הכלה יעל. שברגע נורא זה, למרות שהיא נראית קצת שונה בנעלי עקב, שמלה חגיגית ואיפור, ברור לי ששם משפחתה הוא שטרן.

אני כמו לא שמה לב לפי שנפער בתדהמה ולידי שתופסת את זרועה של הדסה בחדות, רק מסתכלת בזעזוע עמוק. המוח שלי לא פועל, מרגישה כאילו הוא מהבהב במצוקה ונכבה.

חשבתי שהפרק ששמו 'שטרן' תם ונשלם בחיי, כעת מתברר לי שהוא רק מתחיל.




..................
 
נערך לאחרונה ב:

עדר רחלים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הכלה, זה המורה שטרן בעצמה?
כלומר, עד עכשיו היא הייתה רווקה?
לא יודעת למה אבל דמיינתי אותה אישה מבוגרת...
או שזו הבת שלה והן דומות...
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו!
פרק מדהים!
תודה לך!
רק לא ממש הבנתי, הכלה, זה המורה שטרן בעצמה?
כלומר, עד עכשיו היא הייתה רווקה?

בהחלט. יעל, כלתו של שמואל, הידועה בכינוי 'שטרן' היא לא אחרת מהרכזת החברתית הנלהבת. ישנם אזכורים לגילה באחד מהפרקים הקודמים:
היא כל כך צעירה ומתלהבת שזה מצחיק
כן... גם אנחנו קצת היינו בהלם שהביאו לנו בחורה שלפני שניה וחצי סיימה י"ד,
.
 

לוצ'י

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
עוקבת ברתק כבר הרבה זמן אחרי הסיפור הזה.
פרק מהמם, אהבתי!

היה קצת צפוי ששטרן ושמואל יתארסו, מהרגע שכתבת שהפרק תם בחייה, ושורה אח"כ היה כתוב משהו על שמואל, קלטתי שקורה כאן משהו;)
אבל מהלך יפה, ומעניין איך תהילה תסתדר עכשיו..

מחכה ממש להמשך!!
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עוקבת ברתק כבר הרבה זמן אחרי הסיפור הזה.
פרק מהמם, אהבתי!
תודה רבה!
היה קצת צפוי ששטרן ושמואל יתארסו, מהרגע שכתבת שהפרק תם בחייה, ושורה אח"כ היה כתוב משהו על שמואל, קלטתי שקורה כאן משהו;)
דווקא הייתי בטוחה שכבר עלו על זה מזמן אז הרשיתי לעצמי להתבטא כל כך ברור...
.
 

אליש:)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני רק תוהה לעצמי מתי האירוסין..
אני ידעתי..!
אני מסתובבת בחדות, רואה את אח שלי, החתן. מבט על מי שלידו גורם לי כמעט להתעלף. לצידו פוסעת לא אחרת מאשר הכלה יעל. שברגע נורא זה, למרות שהיא נראית קצת שונה בנעלי עקב, שמלה חגיגית ואיפור, ברור לי ששם משפחתה הוא שטרן.
מרגש.

ממש הרגשתי בסיטואציה..
מחכה לפרק הבא!
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 23-




אני ממשיכה לאחוז בחוזקה את ידה של הדסה. חיוורת, לא מסוגלת לזוז.

"אווץ'! תהילה!" הדסה צועקת עלי. "מה עובר? תעזבי לי את היד, זה כואב לי!"

אני לא מצליחה, פוחדת שאם רק אשמוט את ידי אתמוטט, מסוחררת.

הדסה מנערת אותי בכוח. "השלב הבא זה לשפוך עליך מים" היא מעדכנת, מסתכלת על פני החיוורות. אני לא משיבה, היא גוררת אותי הצידה.

"הכל בסדר? מה קרה?" דאגה קלה בקולה.

"זאת... זאת.. שטרן" קולי יוצא במין חרחור מוזר.

"דאיי!" הדסה לא תואמת סיטואציה. "וואי הם מתאימים ברמות! זאת הרכזת הקוליסטית שלכן?"

"זאת שטרן!!" קולי היסטרי בתשובה, מקרקר כמעט.

"היי..." היא מושכת את המילה, "הכל טוב איתך?" היא נסוגה מעט. אני לא מגיבה.

"טוב" היא סופקת כפיה. "לכי תתאווררי שניה, תשטפי פנים. אני בינתיים אעלה להביא את הסוודר. אנחנו מפסידות את כל הכיף, שמואל ויעל כבר נכנסו לחדר". היא עולה למעלה.

אני הולכת לשטוף פנים, מביטה על עצמי במראה, אני נראית נורא.

למה שמואל. למה. השאלה זועקת מתוכי. ל-מ-ה.

מה אני עושה עכשיו? מה?

אני פשוט לא רואה את עצמי מצליחה להיות נחמדה אליה. אבל גם לא יכולה להיכנס ככה. זה פשוט לא פייר! פשוט לא!

שטרן מצידה תצפה שאתנהג רגיל. מבחינתה היא לא עשתה שום דבר רע. מבחינתה בלבד! בראייתה המצומצמת! האנוכית...

אני... אני על גבול השונאת אותה, והיא עכשיו הכלה של אח שלי! לעולם!

אני עכשיו אראה אותה כל שבת שניה עד מאה עשרים.

בקושי מספיקה להיסחף במחשבות והנה הדסה לידי שוב. "ידעתי שעדיין לא נכנסת" היא מרוצה מעצמה. "בואי ביחד". אני פוסעת אחריה, הלומה מהתפנית של הערב.

"ובלי שטויות תהילה, כן?" קולה מתרה.

יום יבוא ואלמד אותה איך נוהגים כאשר אדם הקרוב אליך נמצא במצוקה. כרגע אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר שהוא לא 'מה אני עושה עכשיו'.

ומה באמת אני עושה עכשיו?

נושכת את שפתיי, בוטשת בריצוף היקר בעצבנות גלויה. מביטה בטקסטורה המוזרה בה בחר המעצב.

אנו מתקרבות לחדר. הגוף שלי זועק לי לברוח. לרוץ הכי רחוק שאפשר.

"את הולכת לאט" הדסה מוצאת לנכון לומר.

אני עוצרת, שלוש פסיעות לפני הדלת. "אני לא מסוגלת".

הדסה בוחנת אותי לעומק. "רוצה להסביר את עצמך? כי אם לא עכשיו תאלצי לעשות את זה בעוד דקה ומול כולם" היא קובעת, משהו בה פוקע. "זה כבר חריג שאחיות החתן נעדרות כל כך הרבה זמן".

"זאת המורה שטרן" אני מנסה להסביר. "מההופעה".

"ומה הבעיה בזה?" היא קצרת רוח. אפשר להבין אותה.

"שבגללה זכיתי!" אני נסערת. "בגללה אחרי זה היו לי בושות בסמינר, וההערות ושאלות מכולן, כל כך ניסיתי לברוח מזה, והיא.. היא הפרה את המילה שלה!" קולי יוצא חנוק. זר לא יבין. גם הדסה. "ושיתפה בזה את אפרת ואת המנהלת!"

"אני לא ממש מבינה מה היא עשתה לך" אומרת הדסה. הספק בקולה מעיד שהייתה שמחה לומר 'מה שאת מדמיינת שעשתה לך'. "אבל זו לא סיבה מספיק טובה בשביל לעשות עכשיו סצנות בוורט של אח שלך, שומעת?" קולה רציני פתאום.

"אני... אני... איך..." אני מתגמגמת. לא רוצה לקלקל את האושר והשמחה של כולם אבל.. איך אפשר פשוט להיכנס כאילו כלום? איך?

"את שחקנית טובה" היא חורצת. "תשתמשי בזה. שיעל תחשוב שאין אדם עלי אדמות שאת יותר שמחה לפגוש כרגע ממנה" היא מסתכלת על פני הנדהמות ומוסיפה. "ואם לא כל כך מתחשק לך אז תחשבי על שמואל, ועל השמחה שלו, זה מספיק?" קשיחות מוזרה בקולה. עד כדי כך זה נראה מוגזם?

"טוב. תכנסי אני אבוא עוד כמה דקות" אני מסתובבת, משאירה אותה לבד.

היא מושכת בכתפיה, שולחת עוד מבט מזהיר. שוכחת שאני גדולה ממנה בשנתיים.

הולכת שוב לכיוון הכיורים, מתבוננת במראה. נזכרת במאמנת, אי אז בכיתה ח' כשהייתי תפקיד ראשי: "לא משנה מה עובר עלייך, לא משנה איך את מרגישה" היא אמרה, קולה מתריע. "הקהל לא צריך לדעת איזה יום עבר עלייך. את התפקיד שלך את צריכה לבצע בדיוק, בשלמות".

מה התפקיד שלי כרגע?

אחות של החתן. אומנם לא תפקיד ראשי, אך חשוב בהחלט.

מה מצפים מאחות של החתן? אחת כזו שאחיה לא סגר וורט עם המורה השנואה עליה?

אממ. היא אמורה להיות נרגשת. מאוד. ושמחה.

אני מביטה על עצמי במראה. החיוך שאני מנסה לייצר קצת מאולץ. קצת הרבה.

'יש לך תפקיד חשוב!' אני מזכירה לעצמי. 'תוכיחי שאת בוגרת, תוכיחי לעצמך ולעולם שאת יותר ממה שהם חושבים שאת'.

נושמת עמוק. מותחת חיוך מצד לצד, עוטה הבעה שמחה, מאושרת כמעט. מוסיפה גם קצת התרגשות. זהרורים בעיניים לא יזיקו. ומעט סומק נרגש בלחיים. יופי, זה מושלם.

פוסעת בצעד קליל אל חדר קבלת הפנים.

"שלום!" אני מכריזה. גע, גע, גע מתחילה ההצגה.

אני ניגשת אל שמואל. "מזל טוב, אח שלי".

"תודה" האור שבעיניו מדבק. "איפה היית עד עכשיו? היית חסרה".

איך הוא שם לב? בתור חתן מעופף הוא דווקא יחסית בקרקע. "אה סתם, יצאתי לסדר משהו" אני ממהרת לנפנף. "איפה יעל?" מסיטה לנושא בטוח יותר.

"כבר דיברת איתה? הבנתי שאתן מכירות" הוא אומר, ואני תוהה מה וכמה הוא יודע.

יעל נגשת אלינו, בצעדיה הבטוחים משהו. "שלום!" אני מקדימה אותה, ניגשת לתת לה חיבוק. "עכשיו אני כבר לא חייבת לקרוא לך 'המורה'?"

היא צוחקת. "נראה לי שגם לפני כן לא בדיוק עשית את זה..." היא לוחשת לי ושתינו צוחקות. מקסים, ממש אידיליה.

"מחר בסמינר יהיה לך אקשן, אה?" היא אומרת, מסבה את תשומת ליבי. על זה לא חשבתי, על עוד זירה שתיפתח עכשיו.

אני מונעת מעצמי בכוח להחוויר, שולפת במקום: "כן, יהיה נחמד להיות במרכז העניינים" מגחכת ביני לבין עצמי. "אז מה, כבר סיימת אצלנו?"

"כן, בדיוק השבוע, ברוך השם".

"אוף, עד שהיו יכולות להיות לי פרוטקציות..." אני מתעטפת בפרצוף כאילו אומלל.

"את לא צריכה פרוטקציות" היא אומרת, "את מספיק מוכשרת גם בלי זה".

שמואל מחייך מהצד, שמח בשיח הזורם בנינו.

ואני שמחה שאמא שלה קוראת לה ולשמואל והם הולכים. מותירים לי לנשום לרווחה. אני משחררת לעצמי חיוך עקום, קולטת את אבא שלי מתבונן בי.



.........
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  108  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה