בס"ד
פרק 21-
אני פגועה וכועסת. אולי גם על עצמי.
קל לו לדבר, לשמואל, אף פעם לא חווה קמצוץ ממה שאני עוברת.
אני עצובה, מכונסת ומחכה.
שמואל תמיד מתנצל. תמיד. בעוד כמה זמן הוא יבוא, יפייס, יתנצל.
יתנצל על מה בעצם? קול קטנטן בתוכי תוהה. קול מאוד קטן, שכן אני משתיקה אותו בשניות.
מה זאת אומרת 'על מה?', על זה שהוא זלזל ברגשותיי, הקטין את תחושתיי, על כך ששיתפתי אותו בנקודה אישית שכואבת לי ובמקום לענות לי רציני הוא צחק.
וזה עוד לפני שמדברים על כך שהבחור הטיף לי מוסר, העיר לי על כלום.
מי הוא שיגיד לי מה לעשות? כל החיים שלו דבש וסוכר, כמעט טובע מרוב אהבה ויחס.
מהצד שלו יהיה לו קשה להבין כמה נפגעתי. כמה הוא פגע בי, בנקודה נסתרת, שפועמת בי כבר כמה שנים. במקום לפתח איתי שיחה, לדבר , לברר, ישר חרץ את דבריו ויצא מהמרפסת.
מכוון שעוברת שעה, ועוד אחת, ושמואל עוד לא בא להתנצל אני מחליטה להראות לו שאני פגועה, לעזור לו.
כשאני מחליטה זאת אני חושבת עוד פעם על דבריו, ונפגעת שוב.
'למה למען השם נושא ה'בן-של' מעסיק אותך כל כך הרבה?' הוא שאל, סכין בשר קהה למול חוד שאלתו. למה?! כי התווית הזו רובצת ומעיקה עלי מגיל תשע. כי כל החיים שלי משתבשים בגללה, זה למה. כי בחיים אני לא אוכל להיות סתם תהילה, אני רק הבת של רפאל ימיני לא יותר מזה.
'ההתנהגות שלך מזיקה בעיקר לך' מילותיו מהדהדות באוזניי. לא 'ההתנהגות שלך מזיקה לך' אלא 'בעיקר לך' משמע יש עוד נפגעים מהתנהגותי, לא פחות ולא יותר!
אני נושפת אוויר בעצבנות. עדיין נמצאת במרפסת. כששמואל יצא הוא סגר את דלת של המרפסת, חשוך לי. האור במרפסת מכובה, השעה כבר עשר ועשרים.
איפה מדליקים פה את האור? אני מנסה לגשש, אבל המרפסת די חשוכה, לוקחת את הטלפון, מדליקה את הפנס, מחפשת את המתג. זה לא בית מלון? המתג אמור להיות במקום בולט. הנה, מצאתי.
לוחצת על המתג, אור כתום עמום מפזר את החושך.
יופי. אני מסתכלת על הטלפון שלי, שתי שיחות שלא נענו מאפרת, האחרונה מלפני עשרים וחמש דקות, הטלפון היה על שקט. לחזור אליה? לא לחזור?
מחייגת בהחלטה של רגע. עוטה על עצמי חיוך "שלום".
"שלום!" עונה אפרת. "מה שלומך?"
"ברוך השם, טוב. סליחה על השעה פשוט ראיתי שחיפשת אותי".
"הכל טוב, רק רציתי לשאול אם את זוכרת עד מתי אפשר להגיש את העבודה בספרות, שכחתי".
"ספרות? נראה לי עד יום רביעי"
"מצוין, תודה" היא אומרת. אני כמעט מנתקת כשלפתע היא אומרת: "אויש שכחתי לומר לך, המורה שטרן באה בסוף היום לתת לנו את הפרס, אבל כבר לא היית בסמינר, אז הפרס שלך אצלי"
"הפרס?" אני תמהה.
"נו, על התחרות, כבר שכחת?"
ממש לא. אומנם כמעט חודשיים עברו אך לא שכחתי. רק תהיתי מתי ההשפלה הזו, שהופעה שמה, תגמר. קודם משפילים אותך בכוח ואז גם דואגים בנחמדות לפרגן לך על זה פרס. "אה התחרות! נכון.. מה נזכרו חודשיים אחרי?"
"כנראה בגלל שהמורה כהן חוזרת שבוע הבא והמורה שטרן רוצה לסגור עניינים שלא טופלו" עונה אפרת. "קיבלנו מאתיים חמישים שקל כל אחת, זיכוי ל'צליל וזמר', איזה שווה!" היא מתלהבת.
"ממש" חיוך מתגנב לקולי, סכום כזה יכול להספיק גם לנרתיק חדש וגם לרצועה חדשה לגיטרה שלי. סתם כי אני רוצה לחדש קצת.
"אז טוב שזכינו בסוף, אה?" היא שואלת, קולה רב משמעות.
"מה זאת אומרת 'טוב שזכינו בסוף'?"
"שאת שמחה, בהתחלה לא רצית".
"בטח שטוב" אני נוסכת בקולי חיוניות, אולי מנסה לשכנע גם את עצמי.
"יופי, ברוך השם, אני ממש שמחה לשמוע" הקלה בקולה. "פשוט העניין הזה ממש הכביד עלי, כאילו המורה שטרן ביקשה וזה, אבל עדיין..."
"שטרן?"
"נו את יודעת, אחרי שבאנו אליה ביחד וביקשת לא להתחרות היא קראה לי, דיברה איתי. ואז כל מה שקרה, את יודעת... מה שהיא סיפרה לך אחרי זה"
היא לא סיפרה לי כלום. מה קורה פה? ולמה יש לי תחושה שאחרי שאשמע תשובות אחבב את שטרן עוד הרבה פחות?
"אה בטח, מה שהיא סיפרה" אני מנסה לשתף פעולה, חוששת שברגע שאפרת תקלוט שאין לי מושג על מה היא מדברת היא לא תוציא מילה נוספת.
"כן, שהיא תיאמה איתי מראש שאנחנו כן נתמודד למרות מה שהיא סכמה איתך, ושאת לא תדעי כדי שלא תילחצי".
"שאני לא אלחץ" אני מהדהדת אותה. זה תמיד עובד.
"כן, באמת שזה בסדר תהילה, גם אני לפעמים נלחצת מול הרבה אנשים".
"את רוצה להגיד לי שהיא אמרה לך שיש לי פחד קהל?!" הזעקה שנמלטת מפי לא רצונית.
אני האחרונה עם פחד קהל. אם רק הייתי יכולה להופיע כמו ואיך שאני רוצה הייתי עושה זאת בשמחה ובגאון. 'בת של אבא', מגחך קול בתוכי. אני מהסה אותו.
אפרת נבהלת. "ככה הבנתי... היא רק אמרה ש-" היא עוצרת רגע. "את רוצה להגיד לי שהיא לא ספרה לך?" הלם קל בקולה.
"לא" אני זועמת. "היא לא סיפרה לי!, ועכשיו אני גם שומעת שהיא דאגה לומר לך שיש לי פחד קהל" אני נושפת אוויר.
"לא, תהילה" היא לחוצה. "היא לא אמרה לי, זה רק אני הסקתי ככה... פשוט לא הבנתי למה את כל כך מפחדת לזכות. חשבתי שהידיעה שאת לא מתמודדת תרגיע אותך ושבסוף כן תשמחי לזכות אם ננצח, לא ידעתי שהיא לא סיפרה לך אחרי ההופעה על כך שהיא תיאמה איתי..." אפרת מתגמגמת.
"מה קרה בדיוק?" קולי יוצא חד וקשוח יותר מכפי שרציתי. מסכנה אפרת.
"סתם, היא קראה לי, שאלה אם זה בסדר מבחינתי שנתמודד, אחרי שעניתי שכן היא שאלה אם אני מסכיה לא לגלות לך, כי זה נראה שאת ממש מפחדת המתחרות עצמה, לא מהנגינה, בגלל זה חשבתי שיש לך אולי פחד קהל, כי מי מפחד לזכות מקום ראשון?" היא תוהה.
אני.
"כשזכינו ועדכנת אותי שהמורה שטרן פנתה אלייך לפני ההופעה והסכמת להתחרות שמחתי, לא חשבתי שלא ידעת, חשבתי שכבר דיברתן. אבל עזבי, זה סתם לשון הרע, היא התכוונה רק לטוב, אני בטוחה".
אני המומה. שטרן הזאת פשוט ארגנה לי הצגה אחת גדולה. ידעה כנראה שאם אתמודד רוב הסיכויים שאזכה. היא דיברה עם המנהלת, תיאמה עם אפרת... קנוניה שלמה מאחוריי הגב שלי! אני לא מאמינה שאפרת ידעה! ידעה מראש ולא אמרה לי מילה! ואחרי זה עוד היא אומרת ש'היא התכוונה רק לטוב, אני בטוחה'. טוב צרוף.
שקט על הקו. אבל למרות מערבולת הרגשות שבי אני מצליחה לרחם על אפרת, שעליה אני באמת יכולה להגיד שהתכוונה רק לטוב.
"רגע" קולה השקט של אפרת מעורר את הקו הדומם. "את רוצה להגיד לי שלא ידעת בכלל שאת מתמודדת? שהזכייה הגיעה בהפתעה? הייתי בטוחה שידעת. אחרי ההופעה אמרת לי שבסוף המורה שטרן ניגשה אלייך והסכמת".
"רציתי שתשמחי שמחה שלמה עם הזכייה" אני מייפה את המציאות בכוח, מוסיפה שקר על שקר.
"וואו" אפרת נפעמת. "איזו צדיקה, אם כך את שחקנית ממש טובה".
פעם שניה שאני שומעת את המחמאה הזו בהקשר הנ"ל. נושמת עמוק.
"גם את, אם ככה" אני הודפת את המחמאה. מזייפת קלילות. "הרי את ידעת שאנחנו מתמודדות ולא גילית לי".
היא מחייכת, ממש אפשר לשמוע את החיוך שלה. "אל תגזימי" היא מצחקקת ואז מתרצנת. "ממש סליחה תהילה, לא התכוונתי להרוס לך, חשבתי שאת יודעת והמורה באמת רצה לעזור לך".
ממש. "הכל בסדר" חיוכי מתרחב, ומכוון שאני חשה שאין ביכולתי עוד להמשיך את השיחה הזו אני אומרת: "לילה טוב אפרת, תודה רבה לך!".
"בשמחה, ניפגש ביום ראשון" היא מנתקת.
אני עומדת נסערת במרפסת המוארת כתום, הידיעה שבשבוע הבא המורה כהן חוזרת, היא הדבר היחיד שמנחם אותי כרגע.
תם ונשלם הפרק ששמו 'שטרן' בחיי. שלום ולא להתראות.
****
שמואל לא נרמז, גם כשאני מאוד משתדלת במהלך השבת לשדר לו שנפגעתי. בין אם אני מתעלמת ממנו במוצהר, ובין אם אני הולכת עם פנים נפולות ושולחת מדי פעם פרצופים מסכנים לחלל. שום דבר.
זה מוזר. אפילו הדסה, שבדרך כלל מעופפת כזו, אחת שלא ממש שמה לב מה קורה מסביבה ומה שלומם של האנשים האחרים בגלובוס, ניגשת אלי ושואלת אם הכל בסדר. אני כמובן משיבה לה שהכל בסדר, ושולחת עוד פרצוף מסכן לאוויר.
זה יותר ממוזר, כמעט תמוה בקנה מידה אוניברסלי... שמואל, הרגיש, המתחשב, פשוט לא שם לב. התעלמות מוחלטת.
זה לא שהוא מתעלם ממני, חלילה. זה יותר גרוע! הוא פשוט מתנהג אלי כרגיל, כאילו לא קרה כלום. מחייך, מדבר, מתעניין.
כמעט כמו שטרן. אני מגחכת.
מהרהרת לרגע בקווי האופי הדומים של השניים, בזאת ששניהם פגעו בי ומסרבים להאמין בכך, ובעובדה ששניהם מנסים לעזור לי בלי שאני צריכה או רוצה.
אני צוחקת בעל כורחי. מה הקשר.
........