סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

4

המקל והגזר:​

מרכז העיר באר-שבע, תחנת המשטרה:

משמרת הבוקר של פקד אלישע בוסקוביץ', קצין חקירות במחלק התשאול של היחידה המרכזית נגב, הייתה אמורה להתחיל בשעה תשע בבוקר בדיוק. בפועל, השעה הייתה חמישה לעשר כשדמותו התמירה חלפה בין דלתות הכניסה האוטומטיות הבוהקות, נבלעת באולם המבוא.

הוא פסע בצעדים קלילים, חולף על פני עמדת היומנאי - שולחן קבלה רחב וגבוה, רובו מוגן מאחורי מחיצת זכוכית עבה. השוטר הצעיר שמאחורי המחיצה בירך אותו לשלום, אלישע השיב לו תוך כדי הליכה בתנועת ראש קלה, ממשיך בדרכו מבלי להסב את פניו. הוא עקף עציץ גדול בו היה נטוע עץ פלסטיק דמוי אמיתי, נעצר מול דלת מעלית שהייתה מוסתרת יחסית מעיני הממתינים באולם הכניסה.

מעל דלת המעלית היה תלוי דף נייר מצופה למינציה שהכריז: ׳למורשים בלבד׳. לדעתו של אלישע לא היה טעם בהכרזה זו, כיוון שלחצני המעלית החיצוניים ממילא היו מוגנים באמצעות מפתח, אבל הוא מזמן התייאש מלהבין את ההיגיון בהתנהלותם של אנשי התחזוקה שתליית שלטים אלו הייתה בתחום סמכותם. הוא שלף מכיסו צרור מפתחות, נועץ את המפתח בחריץ הקבוע בלחצן שעל הקיר. אור כחול נדלק סביב הלחצן, נשמע צליל גבוה ודלתות המעלית נפתחו.

אלישע נכנס אל תוך המעלית, מסיר את משקפי השמש שלו, סוקר את הופעתו במראה הגדולה שבדופן שממולו. הוא התעכב מספר רגעים כדי לסדר את שערו וליישר קמט בלתי נראה בחולצתו, לאחר מכן התפנה ללחוץ על הלחצן עליו הייתה קבועה הספרה חמש.

המעלית נסקה בזמזום חרישי, נעצרת ברעד קל. הדלת נפתחה, חושפת מסדרון ארוך שלעומת אולם המבוא המודרני היה נראה פשוט ומוזנח. הרצפה הייתה מחופה בשטיח סגול שסימני רטיבות ניכרו בשוליו, הצבע שעל הקיר בפינות היה מקולף. דלתות רבות היו קבועות לאורך המסדרון, ביניהן תלויות תמונות ממוסגרות חסרון חן בגודל אחיד, עליהן הופיעו צילומים שסקרו את ההיסטוריה של תחנת המשטרה מאז הקמתה, רובן צולמו בשחור ולבן.

אלישע צעד לאורך המסדרון, נעצר ממול לדלת האחרונה. זו הייתה רחבה יותר משאר הדלתות, מצלמה מכוונת אליה. על לוח זכוכית בסמוך נחרטו המילים "סגן-ניצב אפרים שוקן, ראש מפלג תשאול ימ״ר נגב".

אלישע הקיש על הזמזם שבצד הדלת.

המצלמה התכווננה, נעצרת ממולו ומתמקדת בו. נקישה נשמעה, אות לכך שהדלת נפתחה מבפנים באמצעות שלט רחוק. אלישע לחץ על הידית, נכנס אל תוך החדר.

סגן-ניצב שוקן היה גוץ מבוגר, לבוש בקפידה במדי משטרה. על שולחנו נערמו תיקיות קרטון דקיקות, לצד ניילוניות ודפים רבים עליהם הודפס לוגו משטרת ישראל. השילוב בין ערמות הדפים שעל השולחן לדמותו הנמוכה של המפקד, השרה לרגע רושם כאילו הוא התמוטט ונקבר מאחורי הדפים שלו.

״בוקר טוב״. בירך אלישע.

״בוקר טוב גם לך״. עיניו של סגן-ניצב אפרים היו ממוקדות בצג שממולו, הוא לא הרים אותן כשדיבר. אלישע חשד שהוא מרוכז במשחק קלפים נגד המחשב.

״יש עדכונים?״ שאל אלישע.

״בוודאי״. המפקד נאלץ להסיט את מבטו מן הצג, שולח מבט חד לעבר אלישע. ״היה תדרוך בשעה תשע ועשרה, לא היית בו?״

הניסוח אמנם היה בלשון שאלה, אבל כל מי שהכיר את אפרים יכול היה להבין שמדובר בקביעה מאשימה. אפרים שוקן היה האחרון שניתן לחשוד בו כי הוא אינו מעורב בנעשה ביחידה שתחת פיקודו, ולאלישע לא היה ספק שהוא מודע היטב להיעדרותו.

למרות הנזיפה המרומזת, לא היה צל של אשמה על פניו של אלישע כשהשיב: ״לא. לא הייתי בתדרוך. אשמח אם תעדכן אותי עכשיו״.

סגן-ניצב אפרים הביט מספר שניות בעיניו של אלישע, נראה היה שהוא מתלבט אם לומר משהו. לבסוף הוא כנראה התחרט על מה שרצה לומר, הוא רק נאנח אנחה מיואשת, מביע בכך את מורת רוחו. הוא הסיר את מבטו מאלישע, שולח את ידו הקצרה כדי לפתוח תיקייה עבה שהיה מונח לפניו. ״אין לנו זמן לבזבז היום״, אמר, כאילו מתנצל על כך שנמנע מלנזוף באלישע. ״הטילו עלינו חקירה מורכבת״.

״באמת?!״ אלישע הופתע. מהיכרותו עם אפרים הוא ידע שהאיש אינו נוטה כלל להגזמות, ואם הוא מדבר על חקירה מורכבת - בוודאי מדובר באירוע מיוחד שלא מתרחש כל יום. אירוע כזה, מטבע הדברים, היה אמור לתפוס כותרות במהדורות החדשות של הבוקר, ואלישע האזין לשתיים כאלו ולא זכר ששמע שום פרט חריג. ״במה מדובר?״ הוא בירר בסקרנות, מעריך שמדובר בחקירה סמויה הנתונה תחת צו איסור פרסום, דבר שיכול להסביר מדוע כלי התקשורת נמנעו מלפרסם ידיעות בנושא.

אפרים קירב אליו את התיקייה, מכווץ את עיניו בניסיון לקרוא מתוך הדף. האותיות היו כנראה קטנות עבורו, והוא נאלץ להרים את משקפי הראיה שלו אל מצחו, קורא בטון מונוטוני: ״בשעה שתים בלילה, אישה בשם רות חזן המתגוררת בירושלים נמצאה מושלכת בערוץ נחל במדבר. היינו צריכים להפעיל את יחידת החילוץ וההצלה כדי להוציא אותה משם. היא כרגע במצב אנוש בסורוקה. מי שדיווח לנו היה שמשון מלכיאלי, מדריך טיולים מקומי. עצרנו אותו בחשד ניסיון לרצח. עדיין לא ברור מה המניע״.

אלישע כיווץ את גבותיו, מנסה להבין אם פספס משהו במידע שנמסר לו. היה משהו מאוכזב במבע פניו, ניכר היה שציפה לשמוע על אירוע גדול הרבה יותר. ״ניסיון רצח?״ הוא שאל, למרות שדבריו של אפרים היו ברורים ולא השתמעו לשני פנים. ״על מה הדרמה, אם כך?״

למרות שעבירות רצח הן מהעבירות החמורות ביותר ברף הפלילי, במחוז הדרומי של משטרת ישראל הן נפוצות בתדירות גבוהה מאוד. הסיבה העיקרית לכך היא האחריות של היחידה על הפשיעה במגזר הבדואי, שם אחוז מקרי הרצח גבוה קיצונית, תוצאה של הזנחה רבת שנים שאפשרה לגורמים עברייניים לאגור כמויות בלתי נתפסות של נשק, בו נעשה שימוש על בסיס יומיומי. כמו רבים מחבריו ליחידה, היה אלישע אדיש כמעט לגמרי למקרים של ניסיונות רצח, והוא הופתע כשראה את החשיבות שמייחס אפרים לאירוע כזה.

סגן-ניצב אפרים טרק את התיקייה, משלב את ידיו. ״המורכבות היא לא בגלל סוג העבירה, אלא בשל זהות הקורבן,״ הבהיר. ״מסתבר שבעלה של הפצועה הוא דמות מוכרת ובכירה מאוד בקהילה חרדית בירושלים. הוא משגיח של אחת הישיבות הגדולות ביותר שם״.

״משגיח?״ אלישע לא הכיר את התואר. ״שמעתי על רב, שמעתי על אדמו"ר, אבל מה זה משגיח?״

אפרים נאנח. ״גם אני לא הבנתי בדיוק, אבל ממה ששמעתי נראה שמדובר באחראי משמעת. כמו רס"ר בצה"ל״.

״רס"ר?״ אלישע גיחך. ״לא נשמע כמו אדם בדרגה בכירה במיוחד״.

״תתפלא, אבל כן״. הגיב אפרים. ״במגזר החרדי מקובל שאחראי המשמעת הוא בדרגה גבוהה. לפי מה שהבנתי, האיש המדובר הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר בציבור החרדי, אולי מקביל לאלוף בצה״ל אם אתה בעניין של השוואות. בקיצור, הנקודה היא שמדובר באיש חשוב במושגים החרדיים, והאירוע הזה תופס הרבה עניין ציבורי, בעיקר בתקשורת החרדית. מהרגע שהיחידה שלנו קיבלה את האחריות לחקירה, אני לא מפסיק לקבל טלפונים מכל מיני גורמים, מהבכירים ועד הקיקיוניים ביותר. כולם רוצים מידע, הבהרות, הצהרות לתקשורת ומה לא״.

אלישע קימט את מצחו. ״אני עדיין לא מבין על מה הרעש״, אמר. ״זו הרי לא החקירה הראשונה שאנחנו מנהלים תחת לחץ ציבורי, ועוד לא ראיתי אותך מתרשם משיחות טלפון של עיתונאים״.

אפרים נשם נשימה עמוקה, עיניו נראו עייפות. ״זה לא דומה לשום דבר שהכרת,״ הוא אמר. ״כמו שאתה בוודאי יודע, המגזר החרדי אינו חשוף כמעט בכלל לאירועים של רצח על רקע פלילי, והתקשורת החרדית נמנעת באדיקות מלפרסם ידיעות בנושא. המקרה הזה הוא חריג, כי מדובר באישה מאוד מפורסמת שנשואה לאיש מאוד מפורסם, והציבור מודע למצבה ודורש להבין איך אישה בריאה לגמרי מגיעה תוך לילה למצב קשה כל-כך. אני לא חושב שאירע אפילו פעם אחת בשנים האחרונות מקרה של ניסיון רצח בו מעורבת דמות רבנית כל-כך בכירה, וכל עוד העניינים לא ברורים זה גורם להם להיות במצב של טירוף מערכות, פשוטו כמשמעו״. הוא שלף בתנועה חדה את מכשיר הפלאפון שלו, מחליק על המסך, מסובב אותו כדי שאלישע יוכל לראות את רשימת השיחות האחרונות. ״תראה את הרשימה,״ אמר בטון זועף, כאילו אלישע הוא האשם במבול השיחות שהוא קיבל. ״חברי כנסת, עסקנים, רבנים, מנהלי ארגונים, עיתונאים, חברי עירייה, מתנדבי ארגוני הצלה. כל מי שיש לו איזושהי השפעה וניהל איתי פעם אחת שיחה של יותר מחמש דקות, מתקשר אליי עם איזו בקשה או תובנה. טירוף של ממש!״

אפרים סגר את הטלפון, מניח אותו לצד התיקייה. ״אני רוצה שהסיפור הזה ייסגר כמה שיותר מהר,״ אמר בהחלטיות. ״זה בעדיפות עליונה כרגע, ומבחינתי לדחות עכשיו כל חקירה שסובלת דיחוי עד שנמצא את האשם ונוכל לסיים עם זה. היעד שלי כרגע הוא ארבעים ושמונה שעות. אני מאמין ביחידה שלנו, ואני בטוח שאם לא תהיינה הפתעות משמעותיות – נוכל לפצח את התיק ביעד הזה״.

״אוקי״. אלישע שילב את ידיו. ״מה התפקיד שלי בסיפור הזה?״

אפרים שקע במחשבות, ניכר היה שהוא מתלבט בין כמה אפשרויות ומתקשה להכריע, ואלישע ניסה להבין מה עובר במוחו. הדממה השרתה על אלישע תחושה של חוסר נעימות, והתנוחה בה הוא נאלץ לעמוד בעודו ממתין לתגובה מצד האיש שמולו נראתה לו פתאום מגוחכת.

לבסוף הזדקף אפרים בהחלטיות, נועץ באלישע מבט שקשה היה לפרש מה הוא מביע. ״תקשיב לי טוב, אלישע,״ הוא אמר. ״אתה החוקר הטוב ביותר שלי, ומבחינתי טבעי שאתה תנהל את החקירה הזו, כי אני צריך כאן תוצאות יעילות במהירות ואני סומך עליך הרבה יותר מעל שאר החוקרים״. הוא השתהה לרגע, כאילו חושב בפעם האחרונה אם לומר את מה שרצה. ״ובכל זאת״, המשיך לבסוף במהירות. ״אני שואל את עצמי אם אתה האיש המתאים לזה״.

אלישע נשך את שפתו התחתונה. ״למה אתה מתלבט?״ שאל בקול ענייני, כאילו אין העניין נוגע לו, למרות שלא היה בטוח שהוא רוצה לשמוע את התשובה.

אפרים נשם נשימה עמוקה. ״לא נעים לי לומר לך את זה, אבל אני מוכרח״. אמר בטון מתנצל. ״אתה יודע כמה אתה חשוב לי. ובכל זאת, אני חושב שיש לך תכונה שעשויה להיות הרסנית במקרה הזה. אני מדבר כמובן על הנטייה שלך לאיבוד שליטה במצבים שונים, במיוחד במצבי כעס״.

למרות שכלפי חוץ ניסה אלישע להראות שדבריו של אפרים אינם משפיעים עליו, הוא לא יכול היה שלא לחוש תחושת פגיעה. ״דיברנו על זה כבר כמה פעמים,״ הוא אמר בנחרצות. ״הסברתי לך שזה לא משהו באישיות שלי. זו בסך הכול מניפולציה שאותה אני מפעיל על נחקרים״.

אפרים נאנח. ״אני יודע שככה אתה אומר תמיד, אבל אני לא מאמין לך. אף אחד לא יכול להיות אמין כל-כך, אפילו לא שחקן בתיאטרון״.

פניו של אלישע היו חתומות, הן לא הסגירו את העלבון שחש. ״בסוף,״ הוא אמר, משתדל לשלוט על רגשותיו ולא להראות אותם כלפי חוץ. ״שנינו יודעים שמבחן התוצאה הוא זה שקובע. ובמבחן התוצאה, גם אתה יודע שאילולי הבעיה הזו כפי שאתה מכנה אותה, ראש משפחת הפשע בועז דגני היה עדיין חופשי ומאושר, ובעלי העסקים באזור באר-שבע היו עדיין ממשיכים להעלות לו דמי חסות מדי חודש. אני לא רואה צורך להתנצל על שיטות החקירה שלי, בפרט שאין ספק לגבי היעילות שלהן״.

מבע מוזר חלף על פניו של אפרים, מבע שהיה בו משהו מן החמלה. ״אתה יכול לרמות את כולם, אלישע״. הוא אמר. ״אתה יכול לרמות את התקשורת, את מפקד התחנה, את הממ״ז ואתה יכול לנסות לרמות אפילו את עצמך. אבל בפנים, אתה יודע את האמת. לא משנה כמה תספר לעצמך ולסובבים אותך שיש לך שליטה מוחלטת על הדחפים שלך ושההתנהגות הזו שצצה מפעם לפעם היא רק שיטת חקירה שסיגלת לעצמך ושבזכותה אתה זוכה להצלחות שלך שאינן מוטלות בספק, בסוף אתה היחיד שיודע מה אתה באמת מרגיש ברגעים האלו״.

הא לא המתין לתגובתו של אלישע. בבת אחת הפך מבע פניו החלטי, שפת הגוף שלו שידרה אחריות. ״אני כבר קיבלתי את ההחלטה,״ הוא אמר. ״החלטתי לתת לך הזדמנות לנהל את החקירה, כי כמו שכבר אמרתי – אני זקוק לך. אבל שיהיה לך ברור, התיק הזה אינו דומה לתיקים אחרים שאתה רגיל לחקור. יש כאן עניין מורכב, ויש כאן צורך להתנהל ברגישות המקסימלית האפשרית״.

״בתיק הזה,״ המשיך אפרים, ״האנושיות חשובה לא פחות מחקר האמת. אתה מחויב ללכת כאן בשני מסלולים מנוגדים, ולהיזהר מאוד לא לערבב ביניהם. מצד אחד, בכל מה שנוגע לחקירה, אתה מוכרח להתנהל בצורה המקצועית ביותר, לחתור להגיע לחקר האמת בכל מצב ובכל מחיר. מצד שני, בכל מה שנוגע לאינטראקציה שלך עם גורמים ציבוריים שיש להם עניין בחקירה הזו, אתה חייב להתנהל בזהירות רבה, ולהישמר מכל משמר ממצב שבו אתה מאבד שליטה. אני לא מדבר כאן רק על התפרצויות הזעם שלך, שאין להן שום מקום בחקירה הזו, אלא על כל ההתנהלות שלך. אתה מוכרח להישמר מכל דבר שעשוי להתפרש כביקורת על משפחת הקורבן. הציבור החרדי רגיש מאוד לפגיעה בכבודם של רבנים, ואמות המידה שלהם שונות בתכלית מאלו הנהוגות בציבור הכללי. די בכך שיישמע מדבריך ולו רמז קלוש של חוסר כבוד, בשביל שתתעורר כאן סערה שיהיה קשה מאוד לבלום״.

קולו של אפרים הפך תקיף. ״אם אראה ולו סימן אחד קטן לכך ששגיתי בקבלת ההחלטות שלי, לא אהסס להחזיר לעצמי את הפיקוד, ותהיה בטוח שיהיו לכך השלכות לגביך״.

״מצד שני,״ הוא המשיך בניסיון לרכך את עוצמת הדברים שאמר, ״יש לך כאן הזדמנות להוכיח לי שאני טועה. אתה טוען שאתה שולט על עצמך – הנה לך יופי של הזדמנות להראות את זה. אני מבטיח לך שאם תצליח לפצח את התיק במהירות וביעילות שהתרגלתי לקבל ממך, זה ייתן לך הרבה נקודות זכות אצלי״.

הוא הדף את התיקייה לעברו של אלישע, סוקר אותו בדקדקנות, ממתין לראות את תגובתו.

אלישע התלבט כיצד להגיב.

מצד אחד, הוא מאוד לא אהב את מילות הביקורת שהופנו לעברו. למרות שניכר היה שאפרים בחר את מילותיו בקפידה, וניסה לעדן ככל שניתן את דבריו, מנקודת המבט של אלישע התפרשו מילותיו של אפרים כהשפלה מכוונת. אלישע ראה את עצמו כחוקר הבכיר והמקצועי בתחנה, ומבחינתו – כל מתיחת ביקורת עליו ועל שיטות החקירה שלו, היא המעטה בערכו. קשה היה לו למחול על כבודו ולעבור על כך לסדר היום. האינסטינקט הראשוני שלו דחק בו להשיב לאפרים תשובה תקיפה, לסרב להצעתו ולהשאיר אותו להתמודד לבדו עם התיק המורכב, תהיינה ההשלכות אשר תהיינה.

מצד שני, הוא ידע שאין לו באמת ברירה. מלבד העובדה שאפרים הוא מפקדו הישיר, וסירוב להצעתו יגרור תוצאות מרחיקות לכת לגבי עתידו של אלישע ביחידה, אלישע ידע שהיוקרה המקצועית שלו עומדת כעת על הכף. הוא בשעת מבחן, ואם יתנהג בצורה שאינה הולמת – הוא יוכיח בדיוק את מה שאפרים טוען. הוא יוכיח שאין לו את היכולות לשלוט על עצמו.

הוא חשב למשך מספר שניות, מחפש מוצא של כבוד שיאפשר לו לקבל את הצעתו של אפרים מבלי להרגיש כמו ילד נזוף שמבטיח להתנהג יפה. לבסוף עלה חיוך מעושה על שפתיו, כאילו ניסה להראות שמילות הביקורת שהופנו אליו היו רק חלק משיחת רעים קלילה. ״אתה משתמש כאן בשיטת חקירה ידועה,״ אמר. ״שיטת המקל והגזר״.

אפרים חייך, מרוצה מתשובתו של אלישע. ניכר היה שהוא חשש שאלישע יגיב בצורה קשה, וכעת הוקל לו. ״בהחלט!״ אמר. ״ואני בהחלט סומך עליך שתבחר בגזר״.

שניהם צחקו צחוק מנומס, אף על פי שאמירתו של אפרים לא הייתה מצחיקה, וקשה היה להגדיר אותה אפילו כשנונה או משעשעת. רף המתיחות בחדר ירד באחת, וכעת הייתה הסיטואציה שגרתית לחלוטין.

״אם כך,״ אמר אפרים, נימת קולו רגילה לגמרי, לא מזכירה במאומה את השיחה הטעונה שהתנהלה עד לפני רגע, ״אשמח אם תשב כדי שאוכל לעדכן אותך בפרטים הידועים לנו עד כה״.

אלישע נענה ברצון, מתיישב על אחד משני הכיסאות המרופדים שניצבו לפני השולחן. הוא נטל לידו את התיקייה, מביט בתמונה המודפסת על העמוד הראשון, תצלום תעודת הזהות של שמשון מלכיאלי.

״זה החשוד?״ שאל.

״החשוד העיקרי,״ תיקן אפרים. ״עד כה לא שללנו אפשרויות אחרות, אם כי הנסיבות בהחלט מצביעות עליו כאחראי לאירוע״. הוא חשב כמה רגעים לפני שהחל למנות את הנתונים שגרמו לו להסיק את מסקנתו: ״האישה, שאינה מחזיקה ברישיון נהיגה, נעלמה בתחילת הלילה מביתה שבירושלים ונמצאה לפנות בוקר בנגב במיקום בעל תנאים טופוגרפיים גרועים מאוד, אזור שלא ניתן להגיע אליו בצעידה רגלית. מישהו היה מוכרח להוביל אותה לשם בכלי רכב. החשוד היה האיש היחיד בזירה כשהכוחות הגיעו, בתשאול הראשוני הוא לא הצליח לספק הסברים לעובדת היותו שם, והוא רק חזר ללא הרף על הצהרתו לפיה הוא חף מפשע, ומלבד זאת – בזירה נמצא כלי רכב שללא ספק היה צריך נהג שטח מיומן מאוד כדי להביא אותו לשם, מה שמסתדר היטב עם מקצועו של החשוד – מדריך טיולי שטח״.

אלישע שתק מספר שניות, מעבד את המידע. לאחר מכן שאל: ״יש ממצאים שקושרים את החשוד למעשה?״

אפרים נענע בראשו. ״עד כה לא נעשו פעולות רבות במישור הזיהוי הפלילי,״ הודה בחוסר רצון.

אלישע פקח את עיניו בהפתעה. ״אתה רציני?״ שאל בקול חצי מזועזע. ״האירוע התרחש לפני יותר משבע שעות!״

״לצערי אני רציני,״ השיב אפרים, ממהר להבהיר את דבריו. ״באופן חריג, בגלל הסערה שהשתוללה בלילה והמיקום של זירת האירוע, לא ניתן היה לשלוח צוותים של זיהוי פלילי לזירה, ובוודאי שלא ניתן היה לבצע שם פעולות של איסוף ממצאים. למעשה, השיטפונות הפכו את האזור כולו למלכודת מוות, והפקודות שקיבלנו מיחידת החילוץ וההצלה שניהלה איתנו את המבצע היו לא להתקרב כלל לאזור. השוטרים היחידים שהיו שם בלילה, הם אלו שהופקדו על אבטחת הזירה, וגם הם ישבו כל הזמן רק ברכב. חוקרי הזיהוי הפלילי נאלצו להמתין עד לסביבות השעה שש בבוקר, אז שככה הסערה, והם עדיין בזירה בשעה זו. אני מאמין שהם יגישו דו״ח רק בשעות הצהריים״.

אלישע לא אהב את מה ששמע. ״לפי מה שאתה אומר״, אמר בהבעה מודאגת, ״השוטרים שאבטחו את הזירה לא הצליחו לסגור אותה באופן הרמטי. זה מעלה חשש לשיבוש של הממצאים בזירה״.

אפרים הניף את ידו בתנועת ביטול. ״לא הייתי חושש לכך״, אמר בנימה רגועה. ״מזג האוויר היה כל-כך קיצוני, עד שקשה לי להאמין שמישהו היה מצליח להתקרב לשם בצורה חשאית מבלי להתגלות על ידי הצוות שלנו. אם כבר, החשש שלי הוא אחר. לפי מה שהבנתי מעמיקם, אין כמעט סיכוי שהממצאים בזירה הצליחו לשרוד את הסערה בשלמותם. הנחת היסוד שלנו היא שהרוחות והגשם פגעו פגיעה קשה בממצאים, ואנחנו מוכרחים לקחת את זה בחשבון״.

אלישע נאנח אנחה עמוקה. למרות רצונו לתלות תקווה בכך שהחשש יתברר כשגוי, הוא נאלץ להודות שאין כמעט סיכוי שכל הממצאים שרדו את הסערה, במיוחד לאור העובדה שמדובר בהערכה מקצועית של עמיקם טהרני, מפקד מחלקת הזיהוי הפלילי, אדם שאלישע העריך מאוד את המקצועיות שלו. ״אני מקווה שבכל זאת נצליח למצוא מספיק ראיות שיאפשרו לנו לפתור את התיק״, אמר. ״אחרת אנחנו בבעיה גדולה״.

״אכן,״ הסכים אתו אפרים. ״אבל חבל לנו להתייאש כבר בשלב מוקדם כל-כך. עדיין, בזירה נמצא רכב שתכולתו בוודאי לא ניזוקה, וחוקרי המז״פ שלנו הם הטובים ביותר בתחומם. אני בטוח שהם יצליחו למצוא כל דבר שיש לו חשיבות עבורנו״.

אלישע הנהן בראשו הנהון בלתי מחייב, מנסה לחשוב על עוד פרטים שאולי לא התבררו עד כה. ״מה לגבי החשוד,״ שאל. ״מצאתם עליו משהו?״

״מצאנו עליו שני מכשירי טלפון״, השיב אפרים מיד. ״על הראשון נמצאו טביעות אצבע של החשוד, כנראה מדובר בטלפון האישי שלו, העברנו אותו לטיפול מז״פ. הטלפון השני הוא זה שממנו בוצעה השיחה למוקד, מדובר במכשיר ישן שייצורו הופסק לפני למעלה מעשר שנים, הוא לא הכיל כרטיס שיחות וההתקשרות ממנו נעשתה במסגרת שיחות חירום שמתאפשרות גם ללא כרטיס, ולכן אין הרבה מה לעשות אתו. על המכשיר נמצאו שני סטים של טביעות אצבע, אחד שייך לחשוד ואת השני עדיין לא הצלחנו לאמת. הפרט המעניין היחיד שקשור לטלפון הזה הוא תמונה שצולמה בו אתמול בשעה עשר ורבע בלילה״.

אלישע נדרך. ״מה מופיע בתמונה?״ שאל בלהיטות.

״לא משהו שנראה בעל חשיבות,״ צינן אפרים את התלהבותו. ״מצולם שם איור של איש עם כנפיים״.

״איש עם כנפיים?״ תמה אלישע, מנסה לחשוב על משמעות שעשויה להיות למידע הזה.

״עזוב, אל תייגע את עצמך״. אמר אפרים בביטול. ״סביר שמדובר בתמונה שצולמה בשגגה על ידי החשוד״.

״אכן, אתה כנראה צודק,״ השיב אלישע. למרות זאת, הוא שלף מכיס מכנסיו עט, כותב על כריכת תיקיית הקרטון באותיות גדולות את המילים: ׳איש עם כנפיים׳.

משסיים לכתוב, הוא פקק את העט, מרים את עיניו אל אפרים. ״חוץ מזה, עשיתם עוד פעולות שאני צריך לדעת עליהן?״

״כן, אבל לא הרבה״. השיב אפרים. ״שלחנו מישהו להביא את הבגדים של הקורבן מבית החולים, אולי נמצא עליהם משהו. מלבד זאת, עורך הדין שלנו מנסה ברגעים אלו להשיג צו לחיפוש בביתו של החשוד, אני מעריך שאחרי החיפוש נהיה חכמים יותר״.

אלישע התרומם ממקומו. ״שאלה אחרונה,״ הוא התרחק מן השולחן, פוסע אחורנית לעבר דלת היציאה. ״יש לחשוד עורך דין?״

״אני חושב שכן,״ השיב אפרים. ״הוא קיבל מאתנו את הטלפון של הסנגוריה הציבורית, אני מאמין שעורך הדין שלו יגיע בקרוב. בכל אופן, אני סומך עליך שתהיה יותר מתוחכם מעורך הדין שלו. אני מקווה שאני לא טועה״.

״לא״. אלישע פתח את הדלת. ״אני אצליח. אתה לא טועה״.​