סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

לא רוצה לבזבז זמן בהקדמות, אז פשוט תקראו.
פרטים על הסיפור, תכליתו ועתידו תוכלו לראות בסוף הפרק.
------

פרק ראשון:
לילה סוער.​

2

איש מכונף:​

שמשון היה בטוח שהוא חולם.

הוא צבט את עצמו שלוש פעמים, כמעט מופתע לגלות שהוא חש כאב. הסיטואציה הייתה כל-כך מוזרה, כל-כך לא מציאותית, שהוא לא האמין שהיא באמת מתרחשת.

"מה הולך כאן? מה הולך כאן?" הוא שאל את עצמו בקול, חושש שאיבד את שפיות דעתו. "לאן נעלם האיש הזה? מיהו בכלל? איך הסתבכתי ככה?"

הוא פסע במעגלים, מחשבותיו מעורפלות, מוחו מתקשה למצוא הסבר הגיוני למתרחש. הוא שכח את הסיבה לשמה הגיע לכאן, את המטיילים ואת הזיקוק שלפני דקות ספורות הצית בו חיים. העייפות וההלם גרמו לו תחושת ניתוק, ראשו הסתחרר. "משהו קורה לי!" הוא לחש לעצמו. "אני משתגע!"

ההרגשה הייתה מוזרה, כאילו הוא נמצא מחוץ לגופו וצופה בו ממרחק. כאילו לא הוא המניע את איבריו. הכול סביבו היה נראה לו חסר משמעות ועומק, כאילו הפך העולם כולו לתמונה דו ממדית.

תופעות אלו, המוכרות בשם דה ריאליזציה, מופיעות במקרים קיצוניים של התקפי חרדה ולחץ. המוח מפעיל מנגנוני הגנה שמסייעים לאדם לעבור את ההתקף, להפחית את רמת המודעות ואת התחושות.

הוא טלטל את ראשו, מנסה לפזר את המיסוך המעיק על מוחו. "תחשוב בהיגיון," עודד את עצמו. "תנסה לחשוב מה אתה צריך לעשות עכשיו".

הוא הביט סביבו כמו שיכור שהתפכח מיינו, אל המרחבים השוממים האפלים שנפרשו למלא רוחב העין. "הפלאפון!" נזכר, מחטט בכיס המעיל, תר אחרי המכשיר שקיבל לפני דקות ספורות מהאיש המסתורי. המכשיר נח עמוק בכיס, מה שהעניק לו שני רגעים של חיפוש בהם הוא השלה את עצמו שהכול היה דמיון, שמעולם לא פגש את ביל, שהאיש הוא תוצר של הזיה פרועה במיוחד.

אבל המכשיר היה שם, קטן ואמיתי. שמשון הפעיל אותו בלחיצה ארוכה. תמונה הופיעה על הצג, ציור של איש מכונף. הודעה הכריזה: 'שיחות חירום בלבד'.

הוא הקיש ביד רועדת את הספרות, אחת-אפס-אפס. צליל חיוג נשמע, קול נשי בקע מהמכשיר. "משטרה שלום!"

"שלום". הוא לא תכנן מה לומר, הבין כעת שאם ישתף את השוטרת בסיפור על ביל שנעלם כאילו התאדה ברוח, היא תחשוב שמדובר במתיחה פרועה. "אני תקוע כאן במדבר, זקוק לחילוץ." הוא בחר לומר את העיקר. "ואני לא לבד, יש כאן כנראה עוד מטיילים. הם תקועים בתוך בור. הבור מתמלא במים. בבקשה, תבואו מהר!" נימה של תחינה הייתה בקולו.

"היכן אתם נמצאים?" היא שאלה, כל הזמן שבעולם עומד לרשותה.

"אני לא יודע. הכול כאן מסביב חשוך. אני לא רואה שום ישוב. בבקשה, תמצאו אותי. תפעילו איכון טלפוני". רק עכשיו הוא הבין כמה הוא מפחד, כמה הוא רוצה לחזור למקום ישוב. "תחזירו אותי הביתה!" התחנן הגבר מגודל הגוף. "אל תשאירו אותי כאן לבד!"

"תירגע, אדוני". המוקדנית לא התרגשה במיוחד מהתפרצות הרגשות שלו. "אנחנו עושים כל שביכולתנו לאתר את המיקום שלך. בינתיים אני מציעה שתסתכל סביב. תראה אם אתה מבחין במשהו שיכול לתת לנו אינדיקציה לגבי המקום בו אתה נמצא".

"הג'יפ". חלפה מחשבה מהירה במוחו. הוא שעט אל כלי הרכב הדומם, פותח בעצמה את הדלת. כפי שחשב, מערכת המדיה עדיין הייתה מופעלת, הצג הדיגיטלי מואר. "יש לי כאן מערכת ג'י פי אס!" אמר בהתרגשות. "אני אוכל לתת לכם את נקודת הציון המדויקת!"

"זה בהחלט יסייע," שמחה המוקדנית. "מה הקורדיאנטות?"

"חכי רגע," אמר. "אני אפתח את הג'י פי אס". הוא החליק את אצבעו על מסך המגע שכעת הייתה מופעלת עליו תוכנת שמע. הקובץ האחרון שהושמע, על פי שורת המידע שבתחתית הצג, היה הסימפוניה התשיעית של שוברט בביצוע מקהלת הנגנים של וינה. שמשון סגר את תוכנת השמע, על המסך נראתה כעת תמונת רקע, ציור של איש מכונף. שמשון זיהה מיד את הציור שראה לפני כן על צג הפלאפון, הוא לא ייחס לעובדה הזו שום חשיבות. תשומת ליבו הייתה נתונה לחיפוש אחר האייקון של אפליקציית הג'י פי אס. הוא מצא אותו בקלות, סמל של גלובוס חלול. הקיש עליו פעמיים.

בהגדרות המכשיר הוא מצא במהירות את נקודת הציון של מיקומו המדויק, יורה אותן אל תוך הפלאפון. "הקורדיאנטות שלי הן, שלושים וארבע מעלות, חמישים דקות, שמונה שניות צפון. שלושים מעלות, שלושים ושש דקות, תשע שניות מזרח!"

"אוקי". הגיבה המוקדנית. "תמתין שם בבקשה".

הוא התיישב במושב הנהג בג'יפ, טורק את הדלת. המנוע היה כבוי, ביל לקח אתו את מפתחות הרכב כשנעלם, הופך את הג'יפ לחסר חשיבות עבור שמשון שיכול היה להשתמש בו רק כמחסה מן הגשם והקור. שמשון הרכין את ראשו, מצמיד את מצחו להגה. משאלה אחת בלבד קיננה בתוכו באותו רגע. לחזור כבר הביתה.

הוא חשב על ביתו המחומם, על המים הרותחים במקלחת, על הבגדים היבשים שבארון, על המזרון הנוח שעל המיטה. המחשבות רק גרמו לו לתסכול שהלך והתגבר מדי רגע. אפילו התקווה שבעוד זמן קצר יבואו לחלץ אותו לא הצליחה לרומם את מצב רוחו.

הוא עצם את עיניו, מקווה אולי להירדם. זו הייתה תקווה חסרת סיכוי. הוא היה רטוב לגמרי, היה לו קר וכואב והוא היה מלא אדרנלין. שינה במצב כזה היא בלתי אפשרית. הברירה היחידה שלו הייתה להמתין כך בעיניים עצומות, כל שניה נדמית בעיניו לנצח.

כל רחש מבחוץ הצית אצלו את התקווה שהנה באים לחלץ אותו. הוא התבדה פעם אחר פעם. "תבואו כבר!" הוא התחנן. "אני כבר לא יכול יותר".

השעון נע. לאט-לאט אבל בהתמדה. עשרים ושלוש דקות חלפו מאז התקשר למשטרה, כשטרטור כלי טיס הפר את דממת הלילה.

שמשון פקח את עיניו, מזנק ממקומו, לא מאמין שהרגע לו הוא ייחל הגיע. הוא פתח בזריזות את דלת הג'יפ, קופץ החוצה בכוחות שלא חשב שיהיו לו. "היי!" צרח, מנופף את ידיו, זרועותיו פרושות. "אני כאן! בואו לכאן!"

מסוק צבאי מסורבל חג סביב הצוק, צבעו חאקי ועל זנבו מסומן וי צהוב. אור מסנוור הציף את האדמה הסלעית, המדחפים יוצרים רעש בלתי נסבל. המסוק הנמיך טוס, דלתות הזזה משני צדדיו נפתחות, חושפות דמויות אנושיות כהות עטויות קסדות. הדמויות פעלו במהירות ובמיומנות, קושרות כבלי פלדה סביב טבעות שהיו קבועות בקרקעית המסוק, משלשלות את הכבלים כלפי מטה.

שני אנשים רכנו מול פתח המסוק, חוגרים לגופם רתמות, מחברים אותן מלפנים בלולאות נסגרות אל הכבלים. הם עטו כפפות עבות, לופתים כל אחד מגן חיכוך, אביזר מתכת דמוי הספרה שמונה בו הושחל הכבל. באגודליהם הם סימנו תנועה כלפי מטה. המסוק הנמיך.

שני האנשים התנתקו מן המסוק, מחליקים על גבי הכבלים בצליל חיכוך עז. ניצוצות ניתזו מהנקודה בה התחכך כבל הפלדה עם מגן החיכוך.

שמשון התקרב אל השניים, יכול כעת להבחין בהם בבירור. אלו היו גברים בשנות הארבעים לחייהם, שניהם בעלי גוף מוצק, אחד מהם מגודל זקן. לראשיהם הם חבשו קסדות פתוחות, קשורות לתחתית סנטריהם ברצועות. לזרועותיהם היה מוצמד תג יחידה צבאי עליו מאויר חתול מעופף בעל עיניים ירוקות.

"היי, גבר!" קרא אחד מהם לעבר שמשון. "בוא לכאן, נעלה אותך למסוק".

"לא!" שמשון הצביע אל נקיק הסלע הפעור במרחק. "תחלצו קודם את המטיילים. הם יותר חשובים ממני. אני יכול לחכות כמה דקות, הם לא".

"אתה יודע בדיוק היכן הם?" שאל איש החילוץ.

"אני מקווה". השיב שמשון, מאמין שיצליח לזכור את הנקודה המדויקת ממנה שוגר הזיקוק. "בואו איתי, אני אראה לכם".

לובש המדים המזוקן הרים את ראשו, מסמן לטייס המסוק תנועה מסובבת באוויר. המחלצים ניתקו את לולאות הרתמה שלהם מן הכבל, משתחררים ממנו, פוסעים במהירות לכיוון שפת הנקיק. מעליהם ריחף המסוק, מקדים אותם ונעצר בדיוק מעל הנקיק, שולח אלומת אור עזה לתוכו.

אנשי החילוץ התקדמו במהירות אל האזור המואר, שמשון נשרך אחריהם, מותש וכאוב. הם לא הספיקו להגיע אל הבור, כשמכשירי הקשר של שניהם צרצרו בבת אחת. "כאן אחת". אמר קול מתכתי. "יש לנו ראות טובה. זיהינו לכוד אחד".

אנשי החילוץ שעטו קדימה, מזרזים זה את זה בקריאות "מהר! מהר!" שמשון ניסה להדביק אותם, במצבו זה היה בלתי אפשרי. הוא ראה אותם מתייצבים על שפת הנקיק, מביטים כלפי מטה.

רגע לאחר מכן הם נסוגו אחורנית, מביטים זה בפני זה כאילו רוצים להיות בטוחים שהמחזה שראו היה אמיתי.

שמשון התקדם בשארית כוחותיו, עוצר לצידם כשהוא מתנשף, מביט כלפי מטה.

מבין קרעי הערפל, על סלע זקוף ורחב בתחתית הנקיק, הייתה מוטלת אישה מבוגרת כשהיא שקועה כמעט כולה בשלולית עכורה, רק פניה בצבצו בדרך נס מחוץ למים. היא הייתה חיוורת עד שקשה היה להבחין בין צבע עורה לצבע סלעי המדבר שתחתיה, עיניה היו עצומות, לראשה הייתה עטויה ברפיון מטפחת רקומה מלוכלכת וספוגה במים.

מעל לראשה, באזור משופע שהמים עדיין לא הציפו, הייתה מושלכת שקית ניילון תכולה פשוטה, מלאה עגבניות. השקית הייתה שלמה, נקייה לגמרי, ואילולי היו כמה עגבניות מפוזרות סביבה ניתן היה לטעות ולחשוב שהיא הונחה שם על ידי מישהו בעדינות.

איש החילוץ המזוקן בהה כמה רגעים בתמונה המוזרה, מבע פניו העיד שעל אף עיסוקו התמידי בחילוץ אנשים, הוא מעולם לא היה בסיטואציה דומה. "אין עוד אנשים?" הוא שאל לבסוף בטון שלא הסגיר את פליאתו.

"אתה רואה שלא". השיב לו חברו.

"איך היא הגיעה לכאן?" התפלא המזוקן. "בלי ציוד טיפוס, בלי רכב שטח, אפילו בלי נעלי הליכה. זה נראה כאילו היא יצאה לסיבוב קניות, לא לטיול".

"באמת מוזר..." חברו גירד את שערו מתחת לקסדה, מוטרד. "אתה חושב שמישהו הביא אותה לכאן?"

"מה שאני חושב לא משנה עכשיו". המזוקן ניתק ממקומו. "עכשיו הדבר היחיד שחשוב הוא לחלץ אותה". הוא משך מכיס רחב במכנסיו מכשיר קשר מסורבל, מוחץ בכף ידו את מתג ההפעלה. "כאן שלוש", הכריז. "אנחנו מתחילים פעולת חילוץ".

"יש אישור". השיב לו קול מתכתי.

אנשי החילוץ פעלו במהירות ובמקצועיות. נראה היה שהם מאומנים היטב לסיטואציות כאלו. הם היו מתואמים ביניהם לחלוטין, כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו בכל שלב. תוך זמן קצר היו הכבלים בדרכם למעלה, נושאים הפעם ארבעה אנשים: שני אנשי החילוץ, שמשון והאישה האלמונית.

בפתח המסוק המתינו שלושה חיילים במדי צבא פשוטים. הם משכו את העולים אל פנים המסוק, טורקים את דלתות הפתחים. "כולם בפנים!" צעק אחד מהם אל הטייס שישב בתא נפרד. המסוק המריא באחת.

אחד החיילים הושיב את שמשון, מכסה אותו בשמיכה צבאית מחוספסת, מניח בין ידיו תרמוס גלילי עשוי אלומיניום. "תשתה!" ציווה עליו. "אתה כחול מרוב קור. אתה עלול לקבל היפותרמיה". שמשון לגם, מעווה את פניו. זה היה תה תפל ומריר.

לצדו העלו החיילים את האישה המבוגרת על אלונקה. היא הייתה חסרת תנועה, שמשון חשש שהיא לא בחיים. חייל מבוגר שעל שרוול זרועו הימנית היה כרוך סרט עליו הודפסה המילה 'חובש', נטל את הפיקוד. "ערכת החייאה!" הוא קרא.

בפעם השנייה היום, מצא את עצמו שמשון מתפעל מהתיאום המושלם בין החיילים. חייל אחד בלבד רץ להביא את ערכת ההחייאה. השאר נותרו עומדים בדממה לצד האלונקה, ממתינים לפקודה.

החובש רכן מעל האלונקה, מתרומם לאחר בדיקה קצרה. "יש דופק". הוא אמר לרווחתו של שמשון. "חמצן, בבקשה!"

החייל שהלך להביא את ערכת ההחייאה פתח תא סמוך לתקרת המסוק, מושך ממנו במאמץ תיק לבן עליו הודפסו סמלי חיל הרפואה ומגן דוד אדום. הוא פתח את רוכסן התא הקדמי, מוציא ממנו ערכת הנשמה פשוטה, בלון לבן ומסכת גומי. הוא שב בבהילות, מושיט את בלון החמצן לחובש.

גבו של החובש הסתיר לשמשון את הפעולות, הוא יכול היה לראות רק את ידיו נעות ללא הרף. "היא צריכה טיפול רפואי דחוף". אמר החובש בטון מבשר רעות. "במצב הזה היא לא תשרוד זמן רב".

שמשון הביט מחלון המסוק החוצה. באופק נראו אורות קטנים נוצצים שהלכו והתקרבו מדי רגע. "לאן אנחנו נוסעים?" הוא שאל.

"לבאר שבע". השיב לו אחד החיילים. "לבית החולים".

השממה המדברית הוחלפה במהרה בנופים עירוניים. רחובות מוארים, אזורים בנויים בצפיפות, מגדלים בגבהים שונים. המסוק הנמיך טוס, חולף ביעף על פני שכונות מגורים ואזורי תעשייה.

נורה כתומה נדלקה בתקרת המסוק, החיילים הסתדרו בשתי שורות, מחזיקים בשני מוטות ברזל ארוכים שהיו קבועים מצד לצד בגובה הראש. "תחזיק חזק". אמר אחד החיילים לשמשון. "אנחנו נוחתים"

המסוק חג מעל מתחם בית החולים 'סורוקה', מנמיך עוד ועוד. מהחלונות ניתן היה להבחין במנחת המסוקים, מגרש בטון מתומן על גג אחד הבניינים, במרכזו הייתה צבועה האות האנגלית אייץ'. הורגשה רעידה קלה כשהמסוק נשק לקרקע. החיילים פתחו את הדלת.

אנשי רפואה במדים לבנים התקדמו בריצה מקצה המגרש, מגלגלים מיטה מתקפלת פתוחה. הם נעצרו לצד המסוק, מצמידים את המיטה אל הפתח, החיילים מסייעים להם להעביר את האישה המעולפת מן האלונקה למיטה. כשסיימו, הם פרצו שוב בריצה בכיוון ההפוך, נבלעים מאחורי דלתות זכוכית גבוהות.

שמשון התרומם ממקומו, מפשיל מעליו את השמיכה ומניח אותה על המושב עליו ישב. "אני מבין שגם אני יורד כאן". הוא אמר לחיילים.

"בערך". אחד החיילים התקרב אליו, מלווה אותו אל הפתח. "אבל אתה לא הולך מכאן הביתה".

"מה זאת אומרת?" התפלא שמשון. "לאן עוד יש לי ללכת?"

החייל הצביע קדימה אל דלתות הזכוכית שנפתחו שוב, ארבע צלליות כהות מגיחות מאחוריהן. הדמויות יצאו אל השטח המואר, הצבע אוזל מפניו של שמשון בבת אחת.

אלו היו שוטרים.

"מה? למה?" הוא שאל, מבוהל ומבולבל, את החייל שלצידו.

החייל לא ענה, רק הדף את שמשון החוצה, אוחז בזרועו בחוזקה כאילו חושש שינסה להימלט. השוטרים התקרבו עד אליהם, נעצרים.

"שמשון מלכיאלי," אמר אחד מהם שנראה בעל סמכות. "מתוקף תפקידי כקצין משטרה אני עוצר אותך בחשד ניסיון לרצח". שמשון לא הספיק להגיב כשמגע קר בפרק כף ידו הבהיר לו שאחד השוטרים הניח עליו אזיקי מתכת. נשמע צליל חיכוך ארוך כשהשוטר סגר את האזיקים.

"רגע... רגע!" שמשון השתולל. "רגע! תעזבו אותי! לא עשיתי כלום!"

הקצין הביט בו, ספק בבוז ספק בחמלה, נראה כאילו הוא מתלבט אם להשיב. לבסוף הוא הניד את ראשו בתנועה קצרה, השוטרים הידקו מיד את אחיזתם. שמשון צרח כאחוז טירוף, איבריו מסרבים להיכנע, אולם הם היו שלושה והוא היה רק אחד. גופו הכבד והרטוב נגרר דלת דלתות הזכוכית, בלי שהייתה לו שום יכולת להתנגד.

בחניית בית החולים חנו שתי ניידות משטרה, אחת מהן גדולה בעלת חלונות כהים. השוטרים גררו את שמשון אליה, פותחים את הדלתות האחוריות, הודפים את שמשון אל תוכו של תא צפוף ונמוך, שהופרד ממושב הנהג באמצעות מחיצה גבוהה. הדלתות נטרקו, מותירות את שמשון באפלה. טרטור מנוע נשמע. הרכב פתח בנסיעה.​

​

3

חשד סביר:​

ירושלים, שכונת גאולה:

בבית הכנסת שעל ידי מוסדות 'זיכרון יחיאל' הסתיימה זה עתה תפילת שחרית.

ברוך עמינהו גלגל את רצועות התפילין סביב קופסאות הפלסטיק השחורות, קורא בלחש את 'שלושה עשר עיקרי האמונה' מדף מנוילן שהיה מודבק בעמוד האחרון של סידורו. הוא קיפל את טליתו בדייקנות, משחיל אותה בזהירות אל שקיק הקטיפה עליו היה רקום שמו באותיות זהב.

הוא תלה את תיק הטלית והתפילין על כתפו, פוסע לעבר היציאה מבית הכנסת, שם ניצב שולחן עמוס מיני מאפה. דף נייר שהודבק בסלוטייפ על קיר השיש מעל השולחן הכריז כי 'הברכות לעילוי נשמת זהבה בת פורטונה'.

ברוך נטל רוגלך אחד, נוגס בקצהו תוך כדי הליכה. המאפה היה יבש ודביק, ברוך העווה את פניו, משליך את השארית בצליפה מדויקת אל פח האשפה שביציאה מהבניין. מישהו מאחוריו קרא לעברו "בל תשחית!" הוא התעלם. האיש מאחוריו החמיר את האיסור ל"ביזוי אוכלים," הוא עדיין התעלם.

קור ירושלמי שרר ברחוב. הוא נרעד, משפשף את כפות ידיו זו בזו. מבט חטוף בשעונו בישר לו כי השעה כבר שמונה וחצי, דבר שאומר שבעוד חצי שעה הוא צריך להתייצב בכולל, להתחיל את הלימוד המשותף עם בנימין, החברותא שלו. הוא החיש את הליכתו, מקווה להספיק לחטוף ארוחת בוקר קלה בביתו לפני שייצא לכולל.

בתנועה כמעט אוטומטית הוא הוציא את מכשיר הפלאפון שלו מכיסו, בודק אם מישהו ניסה להתקשר אליו בעת שהתפלל. ההודעה שעל הצג הפתיעה אותו. "שש עשרה שיחות שלא נענו". כולן הגיעו ממקור אחד, מכשיר הטלפון של תהילה אשתו.

זה היה מוזר. אשתו ידעה שהוא הולך להתפלל וידעה גם שבזמן התפילה מכשיר הטלפון שלו מכוון על מצב 'שקט'. די היה בכך שתתקשר אליו פעם אחת כדי שימהר לחזור ולחייג אליה ברגע שתסתיים התפילה. לא היה שום הסבר לכך שהיא תתקשר אליו כל-כך הרבה פעמים, אלא אם כן היא נמצאת במצב של לחץ ולא חושבת על כלום.

ומכך חשש ברוך.

תהילה עמינהו לא הייתה מסוג הנשים שנלחצות בקלות. ההיפך הוא הנכון. פעמים רבות הודה ברוך בינו לבין עצמו שהיא מתפקדת טוב ממנו במצבי לחץ. לא מאבדת אף פעם את ההיגיון. אם היא מתנהגת בהיסטריה כזו, סימן שמשהו רציני קרה.

הוא מיהר לחייג אליה בחזרה, מצמיד את הפלאפון לאזנו. שלא במודע, הפכו צעדיו מהירים יותר. צליל חיוג קצר נשמע, תהילה ענתה מיד לאחריו. "ברוך!" קולה היה בהול. "סוף-סוף!"

"מה קרה?" הוא שאל מיד, אפילו לא מתאמץ לוודא אם אכן קרה משהו. הוא הכיר מספיק את אשתו כדי להבחין שהיא נתונה בסערת רגשות. היא התנשפה ארוכות מעבר לקו, ברוך תהה אם היא בוכה. "מה קרה?" שאל שוב, מנסה למהול רוך בקולו המבוהל.

"אמא שלי". היא אזרה כוח להשיב בקול סדוק. "היא במצב קשה. בבית חולים".

ההודעה היממה את ברוך. רק אתמול, בשבת, הוא שהה בביתה של חמותו. היא הייתה נראית בריאה לגמרי, לא התלוננה על שום כאב או הרגשה רעה. "מתי זה קרה?" הוא שאל בתדהמה, מתקשה לעכל את הבשורה.

"לא יודעת". היא השיבה והוא הבין שבמצב הזה לא יוכל לחלץ ממנה תשובה עניינית. "בוא הביתה כבר". ביקשה, נימה של תחינה בקולה.

"ברור. אני בדרך". הוא החל לרוץ, גומא במהירות את הרחוב הקצר המוביל אל ביתו. "אני כבר מגיע. תנסי להירגע".

לאורך השנתיים בהן הם נשואים, עברו הזוג עמינהו לא מעט חוויות לא נעימות. בכל התקופות הכואבות, היה ברוך מוצא תמיד את המילים הנכונות להרגיע את אשתו, לנטוע בה תקווה. הפעם, ידע ברוך, זה יהיה קשה הרבה יותר. זהו משבר גדול יותר מכל מה שחוו עד כה והוא היה מסופק אם יש לו את היכולת להרגיע אותה בעת הזו.

ממולו התנוסס בניין המגורים שלו. זה היה בניין ישן, בנוי מאבנים ירושלמיות, חלקן שחורות. על קירות הקומה הראשונה היו תלויות מודעות רבות. מודעות אבל, מודעות פרסומת או פאשקווילים. חצר לא מטופחת בחזית הבניין הייתה מלאה בגרוטאות שונות, החל מאופניים חסרי גלגלים וכלה בעגלת סופרמרקט חלודה.

יחידת הדיור הזעירה בה התגורר ברוך הייתה ממוקמת בקומת הקרקע, במיקום שעל פי תכנוני האדריכל היה אמור לשמש כחנייה לדיירי הבניין. בעל הדירה היה עסקן צעיר, שלא ייחס חשיבות רבה לזוטות כגון אישורי בנייה, ומושגים כמו ׳איכות בנייה׳ כנראה לא היו מוכרים לו. התוצאה הייתה יחידה קטנטנה, שגדלה פחות מארבעים מטרים מרובעים, וצורתה מאוד לא סימטרית.

בניגוד למראה הכללי של הדירה, הדלת שבחזית הייתה מודרנית ויפה, בגבהה תלויה תמונת עץ מעוצבת שבמרכזה נחרט שם המשפחה 'עמינהו'. ברוך נקש על הדלת, זו נפתחה לאחר מספר שניות. "שלום ברוך," אמרה אשתו, מנסה לחייך ללא הצלחה. עיניה היו אדומות.

"שלום". הוא השיב, נכנס פנימה, ישירות אל הסלון הקטנטן שהספיק בקושי לספה זוגית זעירה ושולחן קטן. חשב על מילים אותן יוכל לומר, משלא מצא כאלו נותר לעמוד בשתיקה, החליפה והכובע עדיין לגופו ותיק התפילין בידו.

"בוא, שב". נראה היה שהיא נרגעה מעט, ייתכן שנוכחותו השרתה עליה תחושה טובה יותר. היא פינתה מן הספה גיגית פלסטיק מלאה כביסה, מפנה לו מקום. כשהתיישב, פנתה גם היא והתיישבה במרחק מה ממנו, על כיסא קלוע מנצרים שניצב סמוך לשולחן האוכל הצר. "תרצה לשתות משהו?" שאלה, קולה צרוד, תוצאה של בכי ממושך.

"לא. אין צורך". הוא היה נחוש לגשת מיד לעניין, לא ללכת סחור-סחור. "איך זה קרה? אתמול היא הייתה נראית בריאה לחלוטין. מה קרה לה פתאום?"

"אני לא יודעת". היא השיבה, קולה נשבר. "אבא שלי עדיין לא סיפר לי כלום. רק ביקש ממני להתארגן ליציאה לבית החולים".

ברוך הנהן בראשו, מבין שתוכניותיו להיום עומדות להשתנות מן הקצה לקצה. "איפה היא מאושפזת?" בירר. "בשערי צדק? בהדסה?"

"בסורוקה". ענתה.

"איפה?" ברוך נדהם.

"בסורוקה, בבאר שבע". היא חזרה. "אני יודעת שאתה רוצה לשאול למה כל-כך רחוק, אבל אני בעצמי לא יודעת. אבא שלי היה מאוד טרוד. לא יכולתי לשאול אותו כלום".

"אני מבין." הוא עיבד במהירות את המידע החדש, מבין שהנסיעה לבית החולים תהיה מורכבת משחשב. "צריך לברר איך מגיעים לשם". הוא ניסה להיזכר האם נסע פעם מירושלים לבאר שבע ובאיזו דרך. "אם אני לא טועה יש קו אוטובוס מתחנה מרכזית עד לבאר שבע".

"לא". היא התרוממה ממקומה. "אנחנו לא נוסעים באוטובוס. אחי ירוחם מסיע אותנו".

בימים כתיקונם היה אמור ברוך לשמוח מהעובדה שלא ייאלץ להיגרר באוטובוסים, במיוחד כאשר הוא חוסך בכך את דמי הנסיעות היקרים. אבל היום, לאור מה שהתרחש אתמול בשולחן השבת בבית חמיו, ההודעה לא שימחה אותו בכלל. ההיפך, תחושת מועקה השתלטה עליו. "אח שלך ירוחם?" הוא שאל בקול לא מתלהב בעליל. "את בטוחה?"

היא הביטה בו במבט נוקב, כמו כועסת על עצם השאלה. "זה לא הזמן, ברוך". אמרה בקול כאוב. "את המריבות עם אחי תשמור לימים אחרים, יהיו לכם עוד אינספור הזדמנויות לכך. היום מה שחשוב זה דווקא האחדות. ימים קשים עתידים לעבור על המשפחה שלי ואני בטוחה שאתה מבין את זה".

הוא הנהן. הוא מבין, ודאי שהוא מבין. ההיגיון אומר שבשעה קשה כזו אין מקום למריבות, במיוחד כאשר הן קטנוניות כל-כך.

אבל תחושות לא מושפעות מהיגיון. וההרגשה היחידה שלו כרגע הייתה חוסר חשק מוחלט לפגוש או אפילו לראות את גיסו, שלא לדבר על להעביר במחיצתו נסיעה ארוכה לדרום הארץ.

ובכל זאת, הוא ידע שהצדק עם אשתו ונמנע מלהיכנס לוויכוח עמה. הוא רק שאל, "מתי הוא יבוא?"

"הוא בדרך לכאן". השיבה. "אני מאמינה שתוך כמה דקות הוא יהיה כאן".

"עוד מישהו נוסע איתנו?" הוא התאמץ למהול בשאלתו חוסר עניין, כאילו בירר דבר פעוט. למעשה, התשובה הייתה חשובה מאוד בעבורו. אם אנשים נוספים מצטרפים לנסיעה הוא יוכל לשוחח עמם ולהתעלם לחלוטין מנוכחותו המעצבנת של גיסו.

"לא". היא השיבה למורת רוחו. "אבא שלי כבר נסע לבדו בארבע בבוקר במונית. שאר האחים שלי יצאו עם אחי יחזקאל. רק אנחנו וירוחם עוד לא נסענו".

"רגע..." פרט ממה שאמרה תפס את תשומת ליבו. "אמרת שאבא שלך נסע לשם בבוקר במונית?"

"בארבע בבוקר". היא חזרה. "כן, למה?"

"זה מוזר," הוא אמר, מהורהר משהו. "הוא נסע לשם לבדו? הוא לא נסע עם אימא שלך?"

היא לא חשבה על כך. "באמת מוזר". אמרה. "אבל אולי אני טועה, אולי הוא נסע עם אימא שלי ולא לבדו. אולי היא הרגישה לא טוב והוא לקח אותה לבית החולים".

"זה עוד יותר מוזר". מוחו של ברוך צירף במהירות את רסיסי המידע. "אם היא חשה ברע והם נסעו יחד במונית, מדוע שייסעו עד בית החולים בבאר שבע? חסרים כאן בתי חולים בירושלים?"

היא משכה בכתפיה. "אני לא יודעת. ובכנות, לא כל-כך אכפת לי. אמא שלי במצב קשה וזה כל מה שמעניין אותי כרגע. אני לא מבינה מה אתה רוצה להשיג בזה".

"לא, כלום, זה באמת לא משנה". הוא השיב, אך הבעתו הפכה למהורהרת.

תהילה התארגנה במהירות ראויה לציון, אורזת מעט בגדים בתיק גב קטן, מוסיפה שקית ניילון בה נחו שלוש לחמניות וקופסה זעירה של גבינה לבנה. "לא הספקתי להכין ארוחת בוקר," התנצלה. "נאכל מה שיש".

בדיוק כשסיימה לרכוס את התיק, נשמע צפצוף מכונית ארוך מהחנייה הסמוכה לבית. היא הושיטה לברוך את התיק, הוא תלה אותו בעצלתיים על כתף אחת, מחשבותיו מפוזרות. "בוא," האיצה בו. "ירוחם מחכה".

הם יצאו מהבית, ברוך מקפיד לנעול את הדלת ולשלשל את המפתח לכיס מכנסיו האחורי. חמש פסיעות והם מצאו את עצמם ניצבים מול מכונית 'סקודה' לבנה וחדשה, החלונות האחוריים כהים.

תהילה הביטה ימין ושמאל, ברוך הבין שהיא מחפשת את ה'פורד' החבוטה של אחיה. "אל תחפשי," אמר בחיוך. "אח שלך כאן, במכונית הלבנה. הוא לקח את הרכב של אבא שלך".

החלון הקדמי נפתח, ירוחם הציץ מתוכו. הוא היה צעיר בעל פנים רזות, זקנקן מתולתל מכסה בצפיפות את סנטרו. עיניו החומות הקטנות הסתתרו מאחורי משקפי פלסטיק מיושנות, לראשו הוא חבש כיפת קטיפה ענקית שכיסתה מחצית ממצחו. "יש דברים מאחור," אמר. "מקווה שזה לא יפריע לכם".

ברוך פתח את הדלת האחורית ונרתע. היו שם מספר ארגזים עמוסים ספרי קודש, שתי שקיות ענקיות מלאות מנעולים ומספר נורות לד נטענות ארוכות. "סליחה על הבלגן," אמר ירוחם, מסתובב ממקומו שלצד ההגה, ידיו דוחפות בגמלוניות את הארגזים, חושפות מושב ורבע. "זה קצת צפוף. אתם תסתדרו, נכון?"

ברוך נשף במורת רוח. "אין לך מקום בתא המטען?"

"לא. יש שם עוד ספרים".

"למה אתה נוסע עם כל הספרים האלה?" ברוך התרגז.

"זה לישיבה". ירוחם השיב בסבלנות. "אבא שלח אותי לקנות. הם התחילו ללמוד מסכת מכות ואין להם ספרים של מפרשים. הם לומדים עם דפים מצולמים. מסכנים".

"אוי". נאנח ברוך. "ממש מסכנים".

"כן". ירוחם לא הבחין בנימה הצינית של ברוך. "הם ממש חייבים את הספרים. ללמוד מדף מצולם זה סיוט. האותיות לא תמיד ברורות, ואם מצלמים שני עמודים לפעמים האותיות באמצע נעלמות. שלא נדבר על זה שאם הדף מקופל, רואים בצילום שפיץ שחור גדול בפינה".

ברוך הביט בו במבט ביקורתי. "במה מפריע לך השפיץ בפינה?"

"תתפלא, אבל זה מפריע. זה עושה לי דיכאון וקשה לי ללמוד".

"טוב, טוב". ברוך הניף את ידו בקוצר רוח. "לעניינינו, אתה לא יכול לפנות לי כאן עוד קצת מקום?"

"אני חושש שלא". ירוחם הצמיד באצבעו את גשר משקפיו לאפו. "אבל אתה יכול לבוא לשבת לידי, אם לא מפריע לך שליד הרגליים שלך יהיה דלי של צבע".

"לא תודה". ברוך כבר ראה בעיני רוחו את הצבע נשפך על מכנסיו, אולם זו הייתה רק הסיבה השולית בשלה הוא העדיף להידחק ברבע המושב האחורי. זיכרון הוויכוח הסוער שערך אתמול עם האיש שלפניו עוד בער בו, גורם לו רצון עז לשמור ממנו כמה שיותר מרחק.

הוא ניסה להדוף כמה שיותר את ארגי הקרטון, אך ללא הצלחה. העובדה שמדובר היה בספרי קודש מנעה ממנו להניח אותם על קרקעית הרכב, ואף הכריחה אותו להגביה אותם בעזרת שק המנעולים מעל המושב. הוא כמעט פלט משפט זועם לעבר גיסו, אך תהילה מנעה זאת ממנו בתנועת הס. "אני יודעת שזה מעצבן," לחשה. "אבל הוא עדיין עושה לנו טובה בכך שהוא מסיע אותנו. תנסה להתמודד עם זה".

"עוד טובה כזו ואבדנו". השיב ברוך בלחישה רמה. "וכי אני לא מכיר אותו? אין שום סיכוי שהוא היה עוזר לנו אילולי אבא שלך ביקש ממנו". הוא שילב את ידיו בהפגנתיות. "אם לא היה מדובר בנסיעה דחופה, הייתי מזמן מוותר על הטובה".

"חגרתם חגורות?" ירוחם הפסיק את שיחת הלחישות, בוחן אותם מהמראה הקדמית.

"חגרנו". השיב לו ברוך ביבושת, למרות שהצפיפות מנעה ממנו להחדיר את תקע המתכת לחריץ שבמנגנון הנעילה והחגורה הייתה רק כרוכה על גופו. "אתה יכול לנסוע".

נהמה חרישית נשמעה, הרכב החליק מן החנייה, נסיעתו חלקה ושקטה.

הנופים העירוניים הבנויים בצפיפות מאבנים ירושלמיות נעלמו עד מהרה, נוף הררי ירוק מופיע משני צדי הדרך, הכביש מלפנים מתפתל.

מערכת שמע פעלה בחלל הרכב, משמיעה הרצאה מוקלטת של משגיח מפורסם. ייתכן שבנסיבות אחרות היה ברוך מקשיב להרצאה ואף מוצא בה עניין, אולם דעתו לא הייתה פנויה עכשיו לשמיעת הרצאות. המילים שנאמרו בניגון שאמור היה להיות מעורר הפריעו לו והוציאו אותו משלוותו.

למזלו, הייתה זו אשתו שפתחה בשיחה עם אחיה ואילצה אותו להנמיך את הווליום. "מה בדיוק קרה לאימא?" שאלה. "אתה יודע משהו?"

נראה היה שירוחם המתין לשאלה הזו. "ברור שאני יודע". אמר בחשיבות. "אני הייתי צמוד לאבא כל הלילה".

ברוך המשועמם הרים את ראשו בסקרנות, מקשיב.

"אתמול במוצאי שבת אמא הלכה למסור כרגיל את השיעור שלה לנשות הקהילה. היא לא חזרה באחת עשרה כמו בכל פעם, אבל אנחנו חשבנו שזה בסדר. אתם יודעים, הרבה פעמים נשים תופסות אותה לשיחה ארוכה. לדוגמא, פעם אחת אשתו של איזה אברך מהשכונה, בלי לשון הרע, סיפרה לה על בעיות בשלום בית והיא לא חזרה עד שתיים. ופעם אחת..."

"כן, כן, אני יודעת". תהילה שיסעה את דבריו, מונעת את התופעה שברוך היה מכנה בבדיחות הדעת בשם 'התקף סיפורי אילוסטרציה'. כלומר: סיפורים שאין להם קשר לנושא ונשוא השיחה. "מה היה אחר כך?".

"אז היא לא חזרה עד אחת וחצי ואבא התחיל לדאוג. הוא התקשר אליי וביקש ממני שאני אצא לבית הכנסת לבדוק אם היא עדיין שם. הלכתי לבית הכנסת, אבל הייתה שם רק המנקה. היא לא מכירה את אמא, אבל היא אמרה לי שאף אחת לא נשארה אחרי השיעור. אז יצאתי לכיוון הבית וחיפשתי לאורך הדרך אם אמא שם, אבל לא ראיתי כלום. התחלנו לדאוג ואבא ביקש ממני להתקשר לכל הנשים שהיו בשיעור ולשאול אותם אם ראו את אמא".

"רגע!" תהילה הפסיקה אותו שוב. "למה לא ידענו מכל זה? אני וברוך. למה לא התקשרתם לספר לנו שאימא נעדרת?"

"לא יודע, תשאלי את אבא". ירוחם ניקה את משקפיו ביד אחת תוך כדי נהיגה, מצמצם את עיניו כדי לראות טוב יותר את הדרך.

"אני לא אשאל את אבא, אני שואלת אותך". תהילה דיברה בטון נוקב. "לנשות השכונה התקשרת, אלינו לא?! לא חשבת שכדאי ליידע אותנו?!"

ירוחם התכווץ. "לא יודע," אמר שוב. "אבא אמר לי מה לעשות, הוא לא אמר לי להתקשר אליכם. לא חשבתי על זה בכלל".

"בסדר". תהילה זעפה. "מה היה אחר כך?"

"התקשרתי לטובה גמזו, אשתו של הגבאי. היא הייתה חצי ישנה. אמרה לי שאימא בכלל לא הגיעה לשיעור".

"מה?!" למעלה מעשרים שנה רצופות מוסרת אמה את השיעור הקבוע במוצאי שבת, ואת הפעמים בהן נעדרה ניתן לספור על יד אחת. "אמא לא הגיעה לשיעור?! איך הנשים לא התקשרו לברר אם הכול בסדר?"

"אולי הן התקשרו ולא ידענו". ירוחם הרכיב מחדש את משקפיו. "הטלפונים היו מכובים. את יודעת, כמו כל מוצאי שבת. הדלקנו אותם רק באחת בלילה. המשתתפות בשיעור כבר נרדמו כנראה עד אז, או שלא היה נעים להם להפריע בשעה כזו".

תהילה טלטלה את ראשה, לא מאמינה. "את כל זה עברתם בלילה ואני אפילו לא ידעתי! אתה מבין את זה?!"

"כן, אני מבין". הוא השיב ביבושת, טון הדיבור שלו מבהיר את ההיפך. אם תהילה ציפתה ממנו להתנצלות או להסבר, הרי שהיא התבדתה.

ברוך עקב בקורת רוח אחר הדו שיח. אולי סוף-סוף, הרהר, היא תבין מה כל-כך מעצבן אותי בהתנהגותו האגואיסטית של ירוחם. היא מבועתת מכך שעל משפחתה עבר לילה כה נורא, והוא עסוק רק בלעשות רושם של אחד שעמד במרכז העניינים.

"בכל אופן," המשיך ירוחם. "זו הייתה רק ההתחלה!"

הוא אמר את המשפט בנימה כזו, שגרמה לברוך לתהות האם הוא נהנה מכל העסק. האם שביעות הרצון שלו מכך שאחרים מרותקים לסיפוריו פשוט גורמת לו ליהנות, על אף שהוא מספר כאן סיפור מצמרר שנוגע לו ולמשפחתו? האם הוא לא מבין שהמצב הזה הוא נוראי בעיקר עבורו? איך הוא יכול לספר סיפור טרגי כל-כך בכזה להט, כאילו הוא משתף בפרט רכילותי עסיסי הנוגע לאדם זר?

ברוך התנשף עמוקות. על אף הקרירות ששרתה בינו לבין גיסו, הוא לא האמין שהאיש הוא עד כדי כך עלוב. הוא נזכר בכתבה שקרא פעם, בה נאמר שכל אדם חווה תחושות קשות של אבל ואובדן בצורה אחרת. ישנם שעצבים, ישנם שמכחישים ויש אפילו כאלו שצוחקים. אולי זוהי דרכו של גיסו להתמודד עם הכאב. אולי כך הוא יוצר לעצמו הסחת דעת מהמצב הנורא.

"מה שקרה אחר כך," ירוחם המשיך. "זה שאבא החליט לפנות למשטרה. אמרתי לו שלא כדאי, משום שהמשטרה לא מתערבת במקרים של נעדרים פחות מארבעים ושמונה שעות, אלא אם כן יש חשד סביר שקרה להם משהו..."

"בוודאי שיש חשד סביר!" תהילה התפרצה שוב. "אישה שאף פעם לא מחסירה שיעור פתאום מחסירה ונעלמת בלי לדווח לאף אחד! מה זה אם לא חשד סביר?"

"תתפלאי," השיב ירוחם במעט התנשאות. "אבל זה לא נחשב חשד סביר. חשד סביר זה לדוגמא כתם דם שנמצא במקום בו היא הייתה, או למשל עדות של אנשים שמישהו רדף אחריה".

"חס וחלילה!" תהילה טמנה את ראשה בידיה. היא יודעת רק את סוף הסיפור, אמה במצב קשה בבית חולים. מה עבר עליה במהלך הלילה? מה קרה לה?

"אז התקשרתם למשטרה?" שאלה.

"אבא התקשר". השיב ירוחם. "ענה לו איזה שוטר משועמם שלא הסכים לעשות כלום. הוא רק שאל את אבא אם הוא ניסה להתקשר אליה ואם יכול להיות שהוא רב איתה לפני שהיא יצאה".

"מה?" תהילה זעמה. "ככה הוא שאל?! הוא ידע בכלל עם מי הוא מדבר?! אבא אמר לו את השם שלו?!"

"אבא אמר לו," ירוחם ביצע פנייה חדה. "הוא לא הכיר את השם. אני חושב שבקרב השוטרים מכירים פחות את הרבנים המפורסמים בציבור החרדי. בכל אופן, הוא אמר שלא משנה מי המתקשר, בין אם זה רב בין אם זה אדם פשוט ובין אם זה שדרן חדשות, המשטרה לא חוקרת תיקי היעדרות בפחות מארבעים ושמונה שעות".

"בטח..." תהילה רתחה מכעס. "כולם שווים בפני החוק. מעניין אם זה היה בנו של ראש הממשלה, אם גם הוא היה שווה בפני החוק ולא היו פותחים בחקירה".

"בכל אופן," ירוחם המשיך. "חיכינו ככה עד שלוש לפנות בוקר. אבא ביקש ממני להעיר את יחזקאל ואת שלומי, כדי שיעזרו לחפש בשכונה את אמא".

תהילה התאפקה לשאול בפעם השלישית מדוע לא עלה במחשבתו להעיר גם אותה, הבינה שלא תקבל תשובה מספקת. במקום זאת היא קמצה את אגרופיה, ממשיכה להקשיב.

"הסתובבנו קצת, חיפשנו בכל המקומות שחשבנו שהיא יכולה להיות". ברוך שם לב שירוחם כלל אינו מתאר את הצורה בה העיר את אחיו, לא מספר מה הייתה תגובתם וכיצד הם קיבלו את הבשורה. זה צרם, משום שאת שאר חלקי הסיפור הוא תיאר בפרוטרוט. ניכר היה שהפן הזה, העוסק ברגשותיהם של אנשים אחרים, לא נחשב בעיניו כלל כמעניין כדי לספר גם אותו.

מצד שני, חשב ברוך, עד היום לא פירשתי את ההתנהגות שלו באופן הזה. אולי החיכוך שהיה לי עמו הוא שגורם לי להביט עליו בעין רעה ולחפש אצלו תכונות שליליות.

"חיפשנו חצי שעה" ירוחם לא נח לרגע מתיאוריו, "עברנו בכל השכונה, לא מצאנו כלום. חיפשתי בשיחים, מתחת לבניינים, בכל בתי הכנסת. חשבתי כבר לשאול את אבא אם כדאי להעיר את הבחורים מהישיבה כדי שיעזרו לנו בחיפושים, אבל אז קיבלתי טלפון מאבא. הוא ביקש שנחזור בדחיפות."

הוא השתהה רגע כדי ליצור מתח, זורק את הפצצה.

"מתברר, אתם לא תאמינו, שמצאו את אמא במדבר!"

"במדבר?!" צעקו ברוך ותהילה יחדיו בתדהמה. ברוך החל לחשוד שהאיש ממציא פרטים מדמיונו הקודח, כדי ליפות בהם את הסיפור. "איך היא הגיעה למדבר? איזה מדבר בכלל?" שאל בלהט, למרות רצונו עד כה להימנע משיחה עם גיסו.

"מאיפה אני יודע איזה מדבר?" התגונן ירוחם. "אולי מדבר יהודה, אולי מדבר סיני, מה זה משנה? העיקר מדבר".

"מ... מ... מה? איך? מה היא עשתה שם?" תהילה הייתה בהלם מוחלט.

"לא יודעים". השיב ירוחם. "המשטרה חוקרת".

"חשבתי שהם לא חוקרים בפחות בארבעים ושמונה שעות". הגיב ברוך בסרקזם.

ירוחם, כמצופה, לא הבין את הציניות. "במקרים כאלו כן חוקרים!" אמר בחשיבות של אדם שיודע דברים שאחרים לא יודעים. "זה בדיוק מוגדר חשד סביר!"​