סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!

לוטם · 1/3/23

נכתב ע"י לוטם:
@מנוי פרימיום למה עצוב?

א. הכל בהומור
ב. מורדי עדיין לא קיבל תשובה הלכתית.

REBEKA997 · 1/3/23

את כותבת מושלם
קשה לי לחכות שיעלה הפרק הבא
נדירה!!!!!!!!;;;;;;

אש קודש! · 6/3/23

נכתב ע"י לוטם:
"אנחנו מתכוונים לומר לחלק מהתורמים שאנחנו אוספים כסף לבחורי ישיבות".

איזה מלך!

לוטם · 8/3/23

בחור נכנס לבית, תיק גב עליו, עיניו חצי עצומות. "אלי! איך היה בצפון?" היא מביטה על בנה השזוף בחיוך מיואש משהו. החיישנים שלה קלטו אותו כבר מהשער החיצוני של הבית, והיא כבר היתה מוכנה עם כוס קולה קרה, מביאה לו.

"תודה". הוא מברך ולוגם. "מה שאלת, איך היה? וואו טווווווווב". הוא מאושר. "היה חזק!"

"כמה הייתם שם?" היא זכרה משהו במעומעם על כמה חברים...

"היינו שלושה חבר'ה, היה צחוקים".

"ולפחות התרמתם?" היא הרימה גבה בשעשוע, היא סיכמה עם אלי שהיא תשלים לו את הסכום עד ליעד, מקווה שהם התרימו משהו ולא סמכו עליה...

"בטח! כל הטיילת תרמה לנו", אלי גיחך, מוציא את הארנק מהכיס. "נראה לי אנחנו אספנו הכי הרבה". הוא נאנח בסיפוק, סופר את הכסף שוב. "יש לי פה רק חצי". הוא מרגיע למול עיניה הנבהלות של אמו. "11 אלף".

"כל הכבוד!" שפתיה מתעקלות בהתרשמות. "אגב, פגשת את מורדי?"

"אה, כן! הוא אמר לך?"

"בטח. איך הוא היה? נהנה שם?"

"מפוג'ם. פדחן". אלי זורק את המילים, נזרק בעצמו על כיסא.

"מה זאת אומרת???"

"הסתובב עם פיג'מה, זו של האריה שקנית לו, אמר שככה תורמים להם הכי הרבה". אלי מעקם את אפו, גם עכשיו, שעות רבות אחרי המעשה עצמו. לא מאמין שמורדי אח שלו, אם מורדי לא היה קופץ עליו ומבהיל אותו באמצע הטיילת, הוא היה מכחיש כל קשר ליצור המוזר הזה.

"אני לא מאמינה! את זה הוא לא סיפר לי!"

אלי מושך בכתפיים, מגחך. "אחרי המנה שאני נתתי לו, למה שהוא יספר לך..."

"מה עשית לו?"

"צעקתי בשקט. לא נורא. לא קרה לו כלום חוץ מזה שנפלה לו סיגריה אחת".

היא נאנחת.

"לא נורא אמא, אל תדאגי", אלי מעודד אותה, טופח לה על הכתף בחיוך, "בסוף הוא יהיה בסדר, ראית איך הוא הסתדר בסוף עם המשגיח ההוא, נראה לי הוא מתכנן אפילו ללכת אליו לסעודת פורים. יהיה טוב".

"אני מקווה, אבל למה שהוא ילך אליו לסעודה? הרב הזמין אותו?"

"ברור. אבל לא בטוח שהוא ילך, לא ממש הבנתי מה הוא וחברים שלו תכננו שם. אגב, מתי הוא מגיע לבית?"

"כנראה היום. חשבתי שהוא יישאר לפורים".

"אולי. ואגב, היום כבר נגמר".

חיוך קטן נפרש על פניה. "סליחה", היא קורצת. "הלילה".

"אוקי". אלי צוחק. "אני גמור. הולך לישון".

"לילה טוב".

REBEKA997 · 8/3/23

הם כאלו מתוקיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
את מדהימה עם הכתיבה החיה שלך

לוטם · 13/3/23

"מורדי?" ההורים שלו יושבים על הספה, מביטים בו כשהוא מנכס לעצמו חצי מתכולת המקרר. "אתה לא צריך לחזור לישיבה?" שבוע אחרי פורים. הוא היה אמור לחזור כבר, לא?!

"לא". הוא עונה בלי לסובב את הראש, מתקדם לכיוון החדר שלו.

"בוא לכאן". אבא שלו קורא לו. "מה זאת אומרת?"

מורדי מושך בכתפיו, נוטש את תכולת ידיו על השולחן הסלוני, מתיישב. יודע שמצפה לו עכשיו שיחה קצת ארוכה. "העיפו אותי סופית".

"ולמה לא אמרת את זה עד עכשיו". אמא שלו שואלת, רומזת לילדים ללכת למיטות. בכל מקרה, אין להם את הפריווילגיה להיות בהלם עכשיו. עוד לא.

"מה יש להגיד. אני פה. תבינו לבד". הוא מעקל את שפתיו באי נוחות. לא שהוא מתלהב להיות פה בבית...

אבא שלו מביט בו. "אמרת שאתה חוזר אחרי שבת".

"בסדר". הוא מושך בכתפיים שוב, לא מעניין אותו מה הוא אמר.

אנחה חוצה את הסלון. יודעים שהשאלה הזו תהיה חייבת להישאל. ועדיף כמה שיותר מוקדם. "מה עשית עכשיו?"

"כלום. הם סתם מנסים להעיף אותי". הוא מתעצבן. "נמאס לי".

"תקשיב. אתה צריך להחליט איפה אתה שם את עצמך" אבא שלו מחליט להיות נחרץ אחרי חודשים של סובלנות. "או שאתה מקבל על עצמך את כל הכללים של הישיבה בלי לעשות בעיות - נשארו לך רק עוד 4 חודשים עד סוף ישיבה קטנה, או שאתה מחליט לשנות את הכיוון שלך". השערה עולה במוחו. "אתה רוצה בכלל לחזור לישיבה?"

"כן". הוא עונה בשקט. יודע שאין לו אפשרות אחרת באמת. הוא גם לא רוצה אפשרות אחרת. פשוט הוא נהנה יותר לכייף מחוץ לישיבה עם חברים. הוא אף פעם לא חשב לעזוב אותה לגמרי.

"יופי. אם ככה, אתה הולך עכשיו לקנות בגדים חדשים ונורמלים, להסתפר כמו בן תורה, לקנות נעליים מתאימות, ולהתחיל להתאים את עצמך למקום שאתה נמצא בו". אמא שלו מונה בפניו את המסקנות שהגיעה אליהן.

מורדי אדיש. "תדברי קודם עם המשגיח, אם יש לי מה לחזור". הוא יודע למה הוא הועף. קודם שיוודאו שיש לו לאן לחזור. אחר כך נדבר על המחיר שהוא אמור לשלם על החזרה הזו.

"לא. אני צריכה קודם לדעת שאתה מוכן להקשיב להם. אני לא מתקשרת סתם". היא נחרצת. לא מוכנה לעשות זאת שוב. בכל הפעמים הקודמות היא נהגה כך, אך מורדי היה חוזר לבית אחרי זמן קצר. פעם אחר פעם.

"לא רוצה להתחייב, הם סתם מחפשים אותי, אני אומר לך!"

"זה המצב כרגע, ותאמין לי הם צודקים". אבא שלו מחליט להעמיד אותו על המקום. "אתה צריך להחליט איפה אתה נמצא לאן אתה משתייך ולהתנהג בהתאם".

"אז אני אעבור ישיבה".

"יותר גרועה מזו שלך כרגע? לא נראה לי יש דבר כזה. במצב שלך אף ישיבה לא תקבל אותך". אלי מתערב מהמטבח ובורח. הוא סך הכל בא להשלים ציוד, וכבר זורע הרס...

מורדי שלח אליו מבט קטלני, או שניסה להיות כזה וקם בהפגנתיות. הולך לחדר בשפתיים חתומות, משאיר את כל השלל שלו על השולחן.

"נתקשר למשגיח?" אבא שלהם מברר אחרי שנזף מאלי והרחיק אותו מהאזור.

"יש בררה?"

הוא מניד בראשו, יוצא מהבית לגינה, מחייג.

צלצול. שניים. שלושה.

"הלו?"

"כן, שלום, מדבר אבא של מורדי".

"כן, שלום". קר.

"רצינו לדעת למה העפתם אותו מהישיבה". הוא ניגש ישירות לעניין. אין טעם ללכת סביב.

"הוא מתסיס את כל הישיבה נגד הכללים של הישיבה, יש לו השפעה עצומה על הבחורים ואני כבר לא יכול להחזיק אותו אצלי בישיבה. אין מה לעשות". הוא מתמצת את כל הסיבות למשפט אחד.

"בכל זאת, אין לו איפה להיות. לפחות עד סוף שנה".

אבא שלו מנסה למצוא פתרונות, להתחנן על בנו למרות שלא כל כך מגיע לו והוא בכלל לא בטוח שהעניין יחזיק מעמד.

לבסוף הפתרון שהמשגיח מעלה הוא: "תן לנו 3000 ₪. עירבון, פיקדון, תקרא לזה איך שאתה רוצה. ברגע שהוא עובר על כלל כלשהו של הישיבה, הוא חוזר לבית והכסף נשאר אצלנו. אם עד סוף שנה הוא יהיה בסדר, נחזיר לכם את הכסף".

"אני צריך לחשוב על זה". הוא מהנהן. גם 5000 ₪ הוא היה נותן אילו ידע שיש לכך טעם.

"אין בעיות".

הוא ידע שאין מצב שהבחור חוזר לישיבה ומשתפר כל עוד אין לו רצון לכך, צריך לחכות למסקנה של מורדי. נראה מתי היא תגיע.

REBEKA997 · 13/3/23

את מטורפתתתתת אני פה עם פה פתוח
דיייייייייייי
חייבת המשך דחוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

לוטם · 13/3/23

נכתב ע"י REBEKA997:
את מטורפתתתתת אני פה עם פה פתוח
דיייייייייייי
חייבת המשך דחוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

בעזרת ה' יגיע...

אש קודש! · 13/3/23

מסכן מורדי.

לוטם · 13/3/23

נכתב ע"י אש קודש!:
מסכן מורדי.

גם הוא. וההורים שלו והרבנים...

שרהלה שרהלה · 13/3/23

אמאלההה
@לוטם זה הזויייייי!!!!!!!!!
אין, אין על הקטעים האלה! יצירות!

לוטם · 13/3/23

מתלבטת אם להכניס עכשיו דברים יותר קשים ורציניים או להישאר על האוירה הקלילה יחסית.

מה אומרים?

REBEKA997 · 13/3/23

נכתב ע"י לוטם:
מתלבטת אם להכניס עכשיו דברים יותר קשים ורציניים או להישאר על האוירה הקלילה יחסית.

מה אומרים?

קשה ורציני אבל שיקחו את זה קצת באוירה קלילה, מידי פעם...

שרהלה שרהלה · 13/3/23

נכתב ע"י לוטם:
מתלבטת אם להכניס עכשיו דברים יותר קשים ורציניים או להישאר על האוירה הקלילה יחסית.

מה אומרים?

להכניס דברים קשים רציניים, ולשמור על המוזות של הצמד. לדעתי.

ifatrosh · 13/3/23

נכתב ע"י לוטם:
מתלבטת אם להכניס עכשיו דברים יותר קשים ורציניים או להישאר על האוירה הקלילה יחסית.

מה אומרים?

הייחודיות של הסיפור הזה זו האווירה הקלילה.
היחס בין האחים, שגם אלי מתגלה כשובב לא קטן, כתוב אמין ויפה.
הסיפור קיבל מפנה רציני מאוד, אם תצליחי לשמור את האווירה זו תהיה יצירת מופת.

לוטם · 23/3/23

"אלי, ברוך הבא!" הוא נחת לבית בשתים עשרה וחצי בלילה, סוחב אחריו שתי מזוודות, תיק גב, ושקית מנופחת, השמיכה.

"מה קורה?" הוא מחייך, שמח לראות שחיכו לו.

"ברוך ה'". אבא שלו מחייך באושר. אמא שלו מכוונת אותו לכוון השולחן העמוס.

"לא זה". הוא נוטש את כבודתו על הרצפה, בכניסה לבית, מתקדם לכיוון הסלון. "מה קורה בחוץ?" בכל אופן, לא כל כך הגיוני לשמוע רעשים מהגינה כאילו לא לילה עכשיו.

"אה, אחים שלך החליטו שהם מנקים את הגינה". אבא שלו מבסוט.

"בדיוק עכשיו?" הוא מת לישון והם עובדים בשיא המרץ. למה לא?!

"למה לא? אין להם מחר לימודים, ואני מתחננת כבר חצי שנה שמישהו יעשה משהו עם הגינה, הגיע הזמן". היא מרוצה. הגינה שלהם נראית כמו ג'ונגל, מצמיחה פטריות, עצי סרק, שושנים, קאלות, עגבניות, עץ בננה אחד והיא לא בדקה מה עוד – כל זה בלי שאף אחד ייגע בגינה. "הגיע הזמן לעשות שם סדר".

"טוב, אני בכל אופן, הולך לישון". הוא מודיע. "מת מעייפות".

"בטח. אין בעיות". היא לא התכוונה להעביד אותו עכשיו בכל מקרה...

אלי קם באיטיות, "רגע, גם מורדי שם?" הוא פוער את עיניו בהפתעה, מכיר את אחיו, לא זז ממקומו, אם מישהו הצליח להקים אותו, ולגרום לו לעבוד, זה ממש נס.

"לא". קצר.

"איפה הוא?" החלפת המבטים המהירה לא נעלמת מעיניו של אלי, גם הדאגה שבעיניהם לא.

"נסע".

"כבר? רק חזר מהישיבה!" היום יצאו לבין הזמנים. כבר הבחור חוגג במקום לשאת בעול ולעזור בבית?!

"העיפו אותו".

"נו, בסדר, הוא מורגל בזה, יושב שבוע בבית וחוזר ליומיים בישיבה". אלי מבטל בתנועת יד.

"לא, הפעם זה לצמיתות. ותכף יש לו בחינות לישיבה גדולה, לא יודעת מה לעשות איתו..."

"איפה הוא?"

"לא יודע". אבא שלו עונה הפעם. "אמרנו לו בפרוש שאנחנו לא מסכימים לו לנסוע, לא נתנו לו כסף, ובכל אופן הוא נסע".

אלי נאנח. "לפחות הוא אמור לחזור לשבת?"

אמא שלו נאנחה גם היא. "אני מקווה".

ליאורהA · 23/3/23

נכתב ע"י לוטם:
"אלי, ברוך הבא!" הוא נחת לבית בשתים עשרה וחצי בלילה, סוחב אחריו שתי מזוודות, תיק גב, ושקית מנופחת, השמיכה.

"מה קורה?" הוא מחייך, שמח לראות שחיכו לו.

"ברוך ה'". אבא שלו מחייך באושר. אמא שלו מכוונת אותו לכוון השולחן העמוס.

"לא זה". הוא נוטש את כבודתו על הרצפה, בכניסה לבית, מתקדם לכיוון הסלון. "מה קורה בחוץ?" בכל אופן, לא כל כך הגיוני לשמוע רעשים מהגינה כאילו לא לילה עכשיו.

"אה, אחים שלך החליטו שהם מנקים את הגינה". אבא שלו מבסוט.

"בדיוק עכשיו?" הוא מת לישון והם עובדים בשיא המרץ. למה לא?!

"למה לא? אין להם מחר לימודים, ואני מתחננת כבר חצי שנה שמישהו יעשה משהו עם הגינה, הגיע הזמן". היא מרוצה. הגינה שלהם נראית כמו ג'ונגל, מצמיחה פטריות, עצי סרק, שושנים, קאלות, עגבניות, עץ בננה אחד והיא לא בדקה מה עוד – כל זה בלי שאף אחד ייגע בגינה. "הגיע הזמן לעשות שם סדר".

"טוב, אני בכל אופן, הולך לישון". הוא מודיע. "מת מעייפות".

"בטח. אין בעיות". היא לא התכוונה להעביד אותו עכשיו בכל מקרה...

אלי קם באיטיות, "רגע, גם מורדי שם?" הוא פוער את עיניו בהפתעה, מכיר את אחיו, לא זז ממקומו, אם מישהו הצליח להקים אותו, ולגרום לו לעבוד, זה ממש נס.

"לא". קצר.

"איפה הוא?" החלפת המבטים המהירה לא נעלמת מעיניו של אלי, גם הדאגה שבעיניהם לא.

"נסע".

"כבר? רק חזר מהישיבה!" היום יצאו לבין הזמנים. כבר הבחור חוגג במקום לשאת בעול ולעזור בבית?!

"העיפו אותו".

"נו, בסדר, הוא מורגל בזה, יושב שבוע בבית וחוזר ליומיים בישיבה". אלי מבטל בתנועת יד.

"לא, הפעם זה לצמיתות. ותכף יש לו בחינות לישיבה גדולה, לא יודעת מה לעשות איתו..."

"איפה הוא?"

"לא יודע". אבא שלו עונה הפעם. "אמרנו לו בפרוש שאנחנו לא מסכימים לו לנסוע, לא נתנו לו כסף, ובכל אופן הוא נסע".

אלי נאנח. "לפחות הוא אמור לחזור לשבת?"

"אני מקווה". אמא שלו נאנחה גם היא.

יפה מאוד! עוקבת אחרי הסיפור הזה בהנאה, איך שאת משלבת את הקשר המסקרן ואת הכתיבה הצינית בלי להוריד ממקצועיות הסיפור.

נכתב ע"י לוטם:
"אני מקווה". אמא שלו נאנחה גם היא.

הייתי מסדרת את המשפט הזה הפוך:

אמא שלו נאנחה גם היא. "אני מקווה."

לגמור את הפרק בסיום מוחץ, לא בסיום שמרגיש קצת חתוך.
מחכה להמשך!

לוטם · 23/3/23

נכתב ע"י ליאורהA:
יפה מאוד! עוקבת אחרי הסיפור הזה בהנאה, איך שאת משלבת את הקשר המסקרן ואת הכתיבה הצינית בלי להוריד ממקצועיות הסיפור.

תודה רבה!

נכתב ע"י לוטם:
"אני מקווה". אמא שלו נאנחה גם היא.

הייתי מסדרת את המשפט הזה הפוך:

אמא שלו נאנחה גם היא. "אני מקווה."

@ניהול קהילת כתיבה , אם אפשר לשנות את המשפט האחרון למשפט ש @ליאורהA הציעה. תודה!

נכתב ע"י ליאורהA:
לגמור את הפרק בסיום מוחץ, לא בסיום שמרגיש קצת חתוך.

באמת עכשיו קראתי, ואת ממש צודקת! תודה רבה!

נכתב ע"י ליאורהA:
מחכה להמשך!

לוטם · 13/4/23

-- אחרי הפסקה ארוכה... --

אבא שלו הסתכל עליו בלי להזיז את מבטו ממנו. מורדי התעלם בתחילה, אך כשעיניו של אביו נותרו מקובעות עליו דקות ארוכות ושקטות הוא פלט: "מה?" עצבני.

"אתה יודע מה אני רוצה ממך. נכון?! דיברנו על זה".

"לא. אני לא יודע. מה?!" טון דיבורו טיפס בהדרגה.

עיניו של אביו עלו לקודקודו של מורדי. "אתה חייב להסתפר. עד ל"ג בעומר אסור להסתפר, ואם לא תעשה את זה עכשיו אני חושש שהשיער יגיע לך לכתפיים". הוא ניסה לשוות לקולו טון סתמי.

"אל תגזים". מורדי ביטל את החשש בהניף יד, לא מקשיב למה שמתחת למילים הגלויות של אביו. "הסתפרתי אתמול".

"כן?" עיניו של אביו מצטמצמות. "זה לא נראה. הפוני שלך נראה בדיוק אותו דבר. גם הדירוג שם, מאחורה".

מורדי משך בכתפיו. "הסתפרתי. אל תדאג. פשוט לא נגעתי בפוני".

"אל תדאג! אני דואג! איך אתה מתכוון ללכת לבחינות לישיבה גדולה ככה? תסביר לי".

מורדי משך בכתפיו, קודם שהוא יחזור לישיבה, אחר כך נדבר על שנה הבאה.

"היום זה היום האחרון שמותר להסתפר. אם עוד שעה אתה לא חוזר לבית עם תספורת נורמלית, אני אקח אותך לספר". אבא שלו אומר בטון עם משמעות עמוקה. מיואש כמעט.

מורדי נאנח בקולניות. "אוף! לא רוצה להסתפר! אני אוהב ככה! מה אכפת לך איך אני נראה?"

"אתה לא אוהב ככה. אתה פשוט הולך אחרי החברים שלך!" אבא שלו שמח שאף אחד לא בבית פרט לשניהם. הוא לא היה רוצה שאחד הילדים הקטנים יותר יהיה עד לשיחה הזו.

"אבא, באמת!" מורדי מוציא טלפון מכיסו.

"באמת". הוא הסתובב, נכנס לחדר העבודה שלו. "עוד שעה אני רוצה לראות אותך מסופר כמו בן-אדם".

"תביא כסף". מורדי נכנס אחריו לחדר, מקבל בשתיקה שטר ירוק.

מורדי נכנס הביתה אחרי התספורת, נכנס ישירות לחדרו, מעדיף להיות בחדר ולא להסתובב בבית שמא מישהו יראה אותו...

"מורדי! בוא שניה!" אבא שלו, כמו שען מעורר, קורא לו בדיוק אחרי שעה. מורדי נאנח בשקט בחדרו. לא בא.

"מורדי!" הפעם אבא שלו נאנח, פונה לחדרו של מורדי, פותח את הדלת. "נו, בוא נראה מה עשית".

אבא שלו נשם עמוקות. מנסה להירגע. "לא נגעת בפוני שוב פעם. אני לא מבין מה אתה חושב לעצמך! ולא, אל תגיד שזה יפה, כי זה לא!"

"מה לא נגעתי?!" מורדי מתרעם, "קיצרתי אותו, כמעט לא נשאר לי פוני!"

"אז כנראה יש לך קשיי ראיה". אבא שלו מתיז. יוצא מהחדר. יודע שאין לו יותר מה לעשות בנידון.

מימיי · 13/4/23

נכתב ע"י לוטם:
-- אחרי הפסקה ארוכה... --

אבא שלו הסתכל עליו בלי להזיז את מבטו ממנו. מורדי התעלם בתחילה, אך כשעיניו של אביו נותרו מקובעות עליו דקות ארוכות ושקטות הוא פלט: "מה?" עצבני.

"אתה יודע מה אני רוצה ממך. נכון?! דיברנו על זה".

"לא. אני לא יודע. מה?!" טון דיבורו טיפס בהדרגה.

עיניו של אביו עלו לקודקודו של מורדי. "אתה חייב להסתפר. עד ל"ג בעומר אסור להסתפר, ואם לא תעשה את זה עכשיו אני חושש שהשיער יגיע לך לכתפיים". הוא ניסה לשוות לקולו טון סתמי.

"אל תגזים". מורדי ביטל את החשש בהניף יד, לא מקשיב למה שמתחת למילים הגלויות של אביו. "הסתפרתי אתמול".

"כן?" עיניו של אביו מצטמצמות. "זה לא נראה. הפוני שלך נראה בדיוק אותו דבר. גם הדירוג שם, מאחורה".

מורדי משך בכתפיו. "הסתפרתי. אל תדאג. פשוט לא נגעתי בפוני".

"אל תדאג! אני דואג! איך אתה מתכוון ללכת לבחינות לישיבה גדולה ככה? תסביר לי".

מורדי משך בכתפיו, קודם שהוא יחזור לישיבה, אחר כך נדבר על שנה הבאה.

"היום זה היום האחרון שמותר להסתפר. אם עוד שעה אתה לא חוזר לבית עם תספורת נורמלית, אני אקח אותך לספר". אבא שלו אומר בטון עם משמעות עמוקה. מיואש כמעט.

מורדי נאנח בקולניות. "אוף! לא רוצה להסתפר! אני אוהב ככה! מה אכפת לך איך אני נראה?"

"אתה לא אוהב ככה. אתה פשוט הולך אחרי החברים שלך!" אבא שלו שמח שאף אחד לא בבית פרט לשניהם. הוא לא היה רוצה שאחד הילדים הקטנים יותר יהיה עד לשיחה הזו.

"אבא, באמת!" מורדי מוציא טלפון מכיסו.

"באמת". הוא הסתובב, נכנס לחדר העבודה שלו. "עוד שעה אני רוצה לראות אותך מסופר כמו בן-אדם".

"תביא כסף". מורדי נכנס אחריו לחדר, מקבל בשתיקה שטר ירוק.

מורדי נכנס הביתה אחרי התספורת, נכנס ישירות לחדרו, מעדיף להיות בחדר ולא להסתובב בבית שמא מישהו יראה אותו...

"מורדי! בוא שניה!" אבא שלו, כמו שען מעורר, קורא לו בדיוק אחרי שעה. מורדי נאנח בשקט בחדרו. לא בא.

"מורדי!" הפעם אבא שלו נאנח, פונה לחדרו של מורדי, פותח את הדלת. "נו, בוא נראה מה עשית".

אבא שלו נשם עמוקות. מנסה להירגע. "לא נגעת בפוני שוב פעם. אני לא מבין מה אתה חושב לעצמך! ולא, אל תגיד שזה יפה, כי זה לא!"

"מה לא נגעתי?!" מורדי מתרעם, "קיצרתי אותו, כמעט לא נשאר לי פוני!"

"אז כנראה יש לך קשיי ראיה". אבא שלו מתיז. יוצא מהחדר. יודע שאין לו יותר מה לעשות בנידון.