"אני חושבת שזהו..." לחשה האחות נאוה, והסבה את מבטה.
הוא הביט על המוניטור, החליק את עיניו על הקו הישר, ואמר ביובש, "כן, זהו. אלך להוציא תעודת פטירה."
הוא לא האמין באגדה המספרת על העיניים הקבועות בגב, ובכל-זאת חש את מבטה של האחות נאוה מאחוריו, כשרגליו הארוכות פסעו נמרצות אל חדרו, וידע שהיא כבר לא מופתעת, רק סולדת. כמו כל האחיות במחלקה. כמו גם כמה מחבריו הרופאים.
שלף את הטופס המבוקש מן הערמה, מילא את הפרטים האישיים שמוחו הגאוני זכר בלי הרבה מאמץ, וחתם בסוף את שמו בכתב יבש כמו קולו: פרופ' חיים בַּרַנֵס, ראש מחלקת לב וקרדיולוגיה.
בסופה של משמרת כפולה הוא החניק פיהוק, כדי שלא ימתח את העור היבש גם-כך שבצדי פיו, ונכנס למכוניתו.
הוא שנא את המכונית הזו, שלא התאימה למעמדו. הוא שנא את הדרך הביתה, שהתפתלה בין עצי יער ירושלים. מתי כבר יסללו כביש נורמלי, מהיר, לבית-החולים. הדסה עין-כרם מקום מכובד, אחרי הכול. הוא שנא את ההגעה הביתה, ואת הקול המתקתק של שולי השואלת איך היה לו היום. הוא יודע איך היה
לה היום, החולף בין המטבח לבין מועדון הכושר – כדי להוריד את כל הקלוריות שהכניס לה המטבח, אלא מה. הוא שנא את הבזבוזים שלה, שאיכלו את המשכורת המכובדת שלו, ולא אפשרו לו לקנות מכונית מהודרת יותר.
את עצמו הוא לא שנא. למה שישנא את עצמו. רופא מכובד, פרופסור, גאוותה של כל אם יהודייה.
המחשבות שלו התפתלו עם הכביש, נגעו בלי רצונו באמא שלו. שועל או תן חלף תחת פנסי המכונית הבוהקים. הוא גידף, הסיט במהירות את ההגה.
האורות הגבוהים האירו פתאום את העצים.
"אני חושבת שזהו," עלצה הוּאַן, ופתחה את דלת העץ הקטנה לרווחה.
קצת מצחיק, ככה הוא חשב לעצמו תמיד, שהחומר שמשמש להם כמאכל משמש גם לבניית הבתים שלהם. זה דרש מהם להיות זהירים, מחושבים. לא כולם במושבה היו כאלה.
זוללי-קליפות הם יצורים עליזים, לפעמים עליזים מדי.
טוב שהוא ראש השבט. קצת מוח יותר משל כולם יש בראש העץ שלו.
"בוא, נכתוב את השמות שלנו על הדלת!" הזמינה אותו הוּאַן, הושיטה לו גוש פחם מהמנגל האחרון שנערך באזורם. הוא לקח אותו, חתם ביד רועדת ליד שמה, "סַרַנֵבּ. ראש השבט."
הוא שנא את עצמו על הגאווה שנשזרה באותיות, אבל ברירה לא הייתה לו. בני המושבה זקוקים לידיעה ברורה אודות מי עומד בראשם. אחרת העצים ייזללו בלי להותיר זכר. אחרת בני השבט יתחסלו – וגם להם לא ייוותר זכר. לא פשוט להיות זולל-קליפות שנראה כמו מקל עץ בגובה של עשרה סנטימטרים.
בסיומה של חנוכת הבית המאולתרת והפרטית, הוא החליט לצאת. לברוח, בעצם. הוּאַן מתנהגת כאילו כרגיל, כאילו היא כל הזמן שוכחת.
אבל הוא לא שוכח.
חרג מגבולות המושבה – כראש השבט מותר לו – נעמד ליד קצה האספלט המחניק, שבני-האדם קוראים לו כביש.
לכבוש את הבכי, כן, אסור לבכות. אין לו לב, בדיוק כמו לכל זוללי-הקליפות. אין לו גם דמעות, כי איך אפשר וגופו יבש כבול עץ.
ובכל-זאת, כשאורות גבוהים סנוורו את עיניו הקטנות פתאום – הוא נזכר שוב ביָלוּשׁ הקטנה, ובכה.
הצעקה נחנקה בגרונו. הוא רופא, הוא יודע להתמודד עם מצבים סופניים.
אז מה אם המצב הסופני הזה שלו הוא.
הסיט את ההגה בחדות, אבל היו יותר מדי עצים. המכונית נחבטה בהם, והוא נחבט בה, נחבט בתוכה. שניהם נשרטו, נמעכו.
טוב שלא קנה עדיין מכונית מהודרת יותר.
וזו המחשבה האחרונה שחלפה במוחו היבש כקליפות העצים שחדרו למכוניתו.
הואן צעקה. את אותה צעקה שהוא צעק לפני כמה חודשים, כשיָלוּשׁ –
אבל הוא זולל קליפות מבוגר. הוא קפץ הצידה בעוד מועד.
האורות הגבוהים סנוורו את העץ של מַיֵיח ויָפִיץ, ואז כבו. כמותם.
והזעם ההוא, הזעם האיום שהצליח לכבוש לאחר התרסקותה של יָלוּשׁ, בער בו כעת, בשעה שניגש אל פיסת המתכת המעוכה, ואל בן-האדם שבתוכה.
"ציפי, את מוכנה בבקשה לפקסס לי את זה?"
"ציפי, אני מחכה לכוס התה שלי כבר חצי שעה!"
"ציפי, שוקי ביקש שתקבעי לו פגישה עם המשרד של תמיר את ברק."
"אמא... אני רוצה עוד צבע בשביל הציור שלי..."
"אמא... אמא..."
הוא שנא את עצמו על המילה הראשונה שנפלטה ממנו עם שובו להכרה. כן, הוא רופא, הוא שולט בעצמו, הוא שב מהר להכרה, מנתח מיד את המצב לעצמו, מנסה לבדוק אלו מהאיברים שלו הוא יכול לחלץ מהמכונית המעוכה.
ואמא, יהי זכרה ברוך, לא תעזור לו כאן.
משהו. משהו להיאחז בו. איזה ענף מאחד העצים שבהם התנגש...
ענף כזה, דקיק מדי, אבל זה מה יש, ניצב פתאום על הפגוש המרוסק. הוא שלח ידו לאחוז בו.
זוג עיניים בהק לעברו, מאיר את החשכה בשטנה.
הוא צרח.
"יָלוּשׁ, מותק, אם את יוצאת לשחק אז בבקשה היי זהירה," אמרה הוּאַן בשלווה, והמשיכה לכרסם את גזיר העץ שבין אצבעותיה הדקיקות. זה היה עץ משובח, לא רגיל ביער. בן-אדם השאיר קופסה מעץ אגס באמצע היער, וכולם חגגו.
הוא לא הצליח לחגוג. יצא בעקבותיה של יָלוּשׁ. היא הבת שלו, אבל נדמה שירשה את קלילות הדעת האופיינית לבני מינה מאמה. שזה טוב – אבל מצריך זהירות.
יָלוּשׁ קפצה, יָלוּשׁ דילגה, יָלוּשׁ זמררה בקול דקיק, יָלוּשׁ התקרבה אל האספלט.
המכונית הישנה הייתה חורקת וגונחת, ובכל-זאת חושיו המחודדים בדרך-כלל התעמעמו כשצפה בקסם שהייתה ילדתו.
קסם שנמוג באבחת עשן חרוך.
כל השטנה שהצליח לצבור – ולהשתיק – בחודשים האחרונים, התרכזה בעיניו כשהביט באיש הפצוע, ואז המעולף.
הוא כבר לא צרח.
חשוך כאן, אמא. למה את לא מדליקה את האור. אני לא מדליקה את האור, כי צריך לחסוך בחשמל. לאימהות יחידניות אין כסף להרבה חשמל. אבל אמא, אני מפחד... חשוך כאן, אמא...
עיני הפנסים נדלקו מול עיניו שנפקחו באחת. לא רוצה, אמא. לא רוצה יותר לחשוב עלייך. לא רוצה להיזכר בבית הישן, במשרד שלך שאליו סחבת אותי בחופשים. ומה אלה העיניים הללו. קטנות כל-כך – אבל בוהקות כל-כך. הוא רופא. הוא מסוגל לצאת ממצבים כאלה.
התרומם על שתי ידיו הפצועות באנחה. עיניים בוהקות נוספות הגיחו מתוך החשכה. מאחוריהן – פנסים נוספים זהרו. וכולם – כולם בהקו מתוך מקלות-עץ מהלכים.
כבר לא היה לו כוח לצרוח. כבר לא היה לא כוח להתעלף. לקרוא לאמא? מה זה יעזור, תאונה לקחה את חייה לפני מספר חודשים. תאונה דומה להחריד.
"סָרַנֵבּ..." לחשה הוּאַן, שלחה יד דקיקה, "זה לא יעזור... הנקמה לא תחזיר לנו את יָלוּשׁ..."
אין לו לב, זה נכון, ובכל-זאת הוא הוריד את פיסת המתכת שמצא לפני כמה ימים ליד אחד המנגלים. מי יודע למה היא משמשת במקור. אבל לא, היא לא תשמש אותו כדי לפגוע.
אין לו לב, ובכל-זאת הוא התבונן באיש שלפניו, ובכל-זאת הוא הצליח לראות בו מה שמעולם לא ראה: יצור, חי, בעל רגשות, בדיוק כמוהו. ובכל-זאת הוא הצליח לחוש רחמים.
"אדוני?" אמר בהיסוס. "יש לנו בבתינו תחבושות עלים מצוינות. נעזור לך."
תחבושות עלים. פָה.
ובכל-זאת מצא את עצמו מתרומם על רגליו המדממות, צועד בעקבות יצורי-החלום שבחר מוחו הפצוע לייצר. ובכל-זאת הוא מצא עצמו נותן להוא, הראש של כולם, לחבוש את גפיו, ואז גילה שהוא מסוגל לדבר, ואפילו לשאול,
"מה אתם?"
הוא מעולם לא היה מלוחמי-הטבע, ממחבקי העצים. עצים מבחינתו נועדו לשמש כחומר הגלם לספרי הרפואה שגדשו את חדרו במחלקה. ובכל-זאת נחרד כששמע על חייהם הקשים, מוצלי-הסכנה, של היצורים הדקיקים שהתרוצצו סביבו בעליצות מוגזמת. ובכל-זאת חשב שאולי יעשה משהו בנידון כשישוב לציוויליזציה. אולי יבקש לחוקק חוק נגד נסיעה בכבישי היער. אולי יבקש שיוקמו גדרות הגנה. אולי יסביר לכולם מי בעלי היער האמיתיים, וכמה יש להיזהר כשמגיעים לחלקתם.
אם לא יגלה שהם פרי דמיונו הקודח והפצוע, כמובן.
הוא מעולם לא חשב שאלה, בני-האדם הנוסעים בתוך פח והמשליכים אש מבערת יכולים להיות אינטליגנטים כל-כך. מעולם לא חשב שיצליח לפתח שיחה עם אחד מהם. לא אחרי שאחת מבנות-מינם – הדומה באופן מפתיע לאיש החום-מאפיר שלפניו – הרגה את בתו באמצעות מכונית הפח שלה.
ובכל-זאת הוא יושב כאן, והכוכבים בוהקים על שערו של האיש, והוא שומע ממנו – בפעם הראשונה – על חייהם האמיתיים של בני-האדם.
ובפעם הראשונה מזה חודשים – הוא חש שהמקום שבו אין לו לב מתחיל מעט להתרפא.
זולל-קליפות עליז הגיח מולו, רצה לדבר איתו גם. הוא הביט בו בשעשוע – עד שקלט את הענק הענוד לצווארו הקליפתי.
שלח את אצבעותיו, כמעט בלי משים, ליטף את התליון של השרשרת, את היהלום של הטבעת.
"יפה, נכון?" עלז זולל-הקליפות הצעיר, נהנה מתשומת-הלב.
"אתה רוצה את זה?" שאל סָרַנֵבּ, ראש השבט, משתמש במעמדו בלי הגינות. "כמחוות פיוס? תוכל לקבל, בלי בעיה."
"זה..." הוא לחש, "זו – זו הייתה הטבעת של אמא שלי..."
הוא הבין זאת כבר קודם. לא הרבה מכוניות התנגשו בדיוק באותו אזור, האזור של המושבה שלהם. הכוכבים ידעו לזמן את שתי המכוניות התואמות. הכוכבים גם ידעו להפגיש בדיוק את בן הנהגת עם אב הנהרגת.
נפלאות דרכם של הכוכבים.
"קח אותו..." הוא לחש, הסיר את הענק מצווארו של יָקוּשׁ. "הוא שלך..."
האיש נטל אותו בלי מילים, הטמין אותו בכיסו הגדול.
"מחוות פיוס..." הוא לחש בסוף, ספק לו, ספק לעצמו.
מחוות פיוס, אמא. לזכרך.
"אני מודה לכם על הטיפול. שמחתי לפגוש בכם." התרומם על רגליו בזהירות. תחבושות העלים החזיקו מעמד. מעניין, המילה שמחתי מזמן לא הייתה בלקסיקון שלו.
שולי ודאי דואגת. פתאום הוא לא רצה שתדאג. מספיק הדאיג את אמא שלו בעבר. אמא שלו, שהגאווה היחידה שלה בו הייתה בתעודת הרופא שהשיג.
הכוכבים הציצו מעליו. נזכר בשיעורים רחוקים, מהימים שבהם אמא שלחה אותו לבית-ספר דתי. האלוקים הציץ מעליו. האיר לו את דרכו אל מחוץ לסבך היער.
פסע באיטיות, שולח מבטים לאחור, אל זוללי-הקליפות, ואז שוב אל השמים מכוכבי-השכינה.
ואז נתקלה רגלו במשהו קטן וקשיח.
אבן?
התכופף. גדם עץ קטן, קשיח, פעם תחת אצבעותיו, נימים בהקו בו באור הקלוש, צורתו הייתה מוכרת לו משיעורי האנטומיה בבית-הספר לרפואה, מהניתוחים הרבים שהספיק לבצע בכל השנים האחרונות.
הוא אימץ את גדם העץ המשונה אל חזהו, ורטיבות קלה נקוותה על סדקי היובש של פניו.
ד"ר חיים ברנס מצא את לִבו.
(לא התאפקתי - וצירפתי פה תמונה של זולל-קליפות אמיתי, שצילמתי בעצמי! טוב, גם פיטשפתי אותו בעצמי...)