סיפור בהמשכים קשה הדרך הביתה

[מנוחה כהן]

מתאים?

זו היתה כוונתי

 

[המלמד מבני ברק]

מכיוון שהגענו כבר ל19 פרקים ויש ניקים שמעוניינים לקרוא את הסיפור ברצף ובגלל שסוף סוף למדתי איך מכניסים קישור אז הנה לכם 20 קישורים
פרולוג
פרק א'
פרק ב'
פרק ג'
פרק ד'
פרק ה'
פרק ו'
פרק ז'
פרק ח'
פרק ט'
וואו! פרק י'..
פרק י"א
פרק י"ב
פרק י"ג
פרק י"ד
פרק ט"ו
פרק ט"ז
פרק י"ז
פרק י"ח
פרק י"ט ואחרון כרגע
מקווה שעזרתי לכם ותודה לעטרה ד שהסבירה כאן איך עושים כזה דבר.

 

[המלמד מבני ברק]

חורף בריא ושנהיה בריאים בחורף, הנה פרק כ'. אשמח לקבל תיקונים וחוות דעת עליו כי שכתבתי אותו מלא פעמים ואני מקווה שבסוף זה יצא מוצלח.

לפרק הקודם הקישו כאן

"מאמא אני צמאה" לא היה זה הקול שפחדה מריה לשמוע. הייתה זאת ז'ונקה בת השש שהתעוררה משנתה.

"ז'ונקה מויה צ'ורקה (בתי) הפחדת אותי" מריה לפתה את ליבה בבהלה "בואי למטבח".

הילדה התאכזבה מכוס המים הצוננים "אלו מאמא" מחתה "סצ'ה גורץ' מילקו" (אבל אמא, אני רוצה חלב חם).

"אין עכשיו חלב" גערה בבתה "למיטה ולישון".

הילדה השתרכה למיטתה בהשלמה של עייפות ומריה נחפזה לחדר העבודה.
היא התבוננה שוב במכתב וניסתה להבין, אולי פישטו פשוט שיקר עליה באותו בוקר והחביא אותו באיזשהו מקום ואחר כך נתן אותו למשפחה אחרת, כל הצעקות שהוא צעק עליה שבגללה הילד איננו, היו פשוט הצגה אחת גדולה!! קצף עלה על שפתיה מרוב חרון...

"מה עושים עכשיו?" היא ישבה מהורהרת כשהמכתב בידה, במשך דקות ארוכות, עד שהגיעה להחלטה..

אפילו שכבר אחרי חצות, וכולם בעיר ישנים, היא תנצל את הדממה ואת שנתו העמוקה של בעלה, ותלך כעת לשכן שלהם גרהרד שמידט בתקווה שהוא עוד ער ותראה לו את המכתב כדי להתייעץ איתו בעניין...

לאחר שוידאה שוב שבעלה והילדים ישנים, התעטפה בחלוק ובמעיל ואצה לביתו של שמידט.

לאחר המלחמה החליט גרהרד להישאר בהונגריה. הוא הרחיב בשנים שעברו את ביתו וכעת היה נחשב לאחד מאנשי המעמד הגבוה במישקולץ.

היא הלכה בשביל חלוקי הנחל, עלתה בשלוש מדרגות השיש והקישה במקוש הנחושת בצורת ראש נמר על הדלת וליתר בטחון אף משכה בחוט הפעמון והמתינה.

אשתו של גרהרד, הלנה, פתחה את הדלת וקיבלה אותה במאור פנים. "מריה, אם הגעת בשעה כזאת לדבר עם גרהרד, יש לזה בודאי סיבה חשובה, חכי רק כמה דקות וגרהרד יצא אליך".

היא לא המתינה מעבר לעשר דקות וגרהרד נראה בפתח הסלון.

"שלום גברת קלרפילר, מה קרה שאת זקוקה לי באמצע הלילה?" תמה גרהרד.

מריה שלפה את המכתב מכיס חלוקה ואמרה בשקט:

"פישטו קיבל היום בבוקר את המכתב הזה, קרא אותו, אני נסערת והמומה מכדי לספר לך את הכול".

גרהרד קרא את המכתב וארשת פניו התחלפה במהירות לזעם, עיניו ירו זיקי אש מרוב כעס...

הוא הרים את קולו בשאגה "וכי לא אמרתי לך אז שהכול היה הצגה?!, ואת, הפתיה, לא האמנת לי, הא? אפשר לשקר עליך ואת לא קולטת!!" קצף גרהרד...

מריה קלרפילר נעצה עיניים מושפלות ברצפה הממורקת. כעת הסכימה עם דברי גרהרד, היא אכן אישה פתיה, פישטו 'עבד' עליה והיא האמינה לו. מריה ניסתה למצוא מילים שירגיעו את גרהרד, עז היה חפצה לסיים את השיחה בטרם יתעורר פישטו משנתו.

"אין מה לדבר על העבר, בוא ננסה לפחות להציל את העתיד, אנחנו חייבים לדבר על זה, עזור לי" היא התחננה...

גרהרד הרהר עמוקות, לבסוף הלם בידו על השולחן וצעק:

"אסור לנו להניח לפישטו להחזיר את הילד להוריו, לא ולא, אנחנו חייבים להבטיח שהילד לא יחזור לעולם לבית הוריו!, למרות שהיטלר נכשל בתוכנית המקורית, והמוני יהודים נותרו בחיים, אבל על הילד הקטן שכבר גדל יש לי מטרה מכוונת, שהאב לא ייהנה מבנו שישוב אליו. חייבים למצוא תוכנית מבריקה איך לגרום שפישטו לא ייכנע ליהודי"...

"גרהרד, אתה חייב להזדרז, אני מפחדת שפישטו יתעורר ויגלה שנעלמתי מהבית, הוא יתחיל לחשוד בי ואז ניפרד מכל התוכניות שלנו"...

לא עברו יותר מעשר דקות מתוחות וגרהרד ענה:

"הצעד הראשון שלנו יהיה, שתחזירי את המכתב למקומו הקודם בצורה שפישטו לא ירגיש בכלום!, אני אעתיק לעצמי את הכתובת של בערל וינברגר, ואנחנו נעקוב אחרי כל תכתובת בינו ובין בעלך בנוגע לילד. אם נגלה שאיחרנו את המועד ופישטו כבר שלח את הילד לישראל, נדע בדיוק היכן נמצא הילד ואז נחשוב מה עושים הלאה, הבנת?!"...

"בטח, תוכנית מדהימה!" קראה מריה קלרפילר באושר, "אני באמת חושבת שזה הדבר שהכי נכון לעשות"...

"אני שמח שאת מרוצה מהתוכנית, אך כעת, הזדרזי לחזור הביתה, והניחי את המכתב בדיוק באותו מקום שממנו לקחת אותו, שבעלך לא יחשוד בכלום".

גרהרד לקח עט והעתיק את הכתובת הרשומה על המעטפה.

מריה קלרפילר חזרה במהירות הבזק לביתה, היא השיבה במהירות את המכתב למגירה, נעלה אותה והניחה את המפתח במקומו הרגיל, היא כיבתה את הפנס ומיהרה לחזור למיטתה, שמחה לגלות שפישטו ישן שינה עמוקה והוא לא הרגיש בצאתה ובבואה....

"כעת אני מוכנה להכין לז'ונקה חלב חם ואפילו לחלוב לשם כך את הפרה שאין לנו" הרהרה לעצמה בחיוך לפני שנרדמה.

* * *
פישטו קלרפילר התעורר ביום המחרת בהחלטה לטפל היום בעניין פנחס'ל, הוא החליט לעשות הכול שהילד יחזור לבית הוריו. מוחו המה רעיונות איך לבצע את המשימה הקשה.

אחרי ארוחת בוקר מהירה, נכנס פישטו לחדר העבודה, התיישב וניסה לעשות סדר במחשבותיו.

לאחר חצי שעה של חשיבה מאומצת שלא הניבה כלום, זינק לפתע פישטו ממקומו והתחיל ללכת בחדרו אנה ואנה, מהרהר עמוקות במחשבה חדשה שנבטה במוחו.

"השבועה שלי הייתה לא לספר לזוג וינברגר דבר על המקום בו הילד נמצא, אבל לא נשבעתי דבר דומה על הילד של הזוג וינברגר. אני אצור קשר עם פנחס'ל! עם פינחס בכבודו ובעצמו, ואספר לו על הוריו הביולוגיים, היכן הם גרים, כיצד הם מתגעגעים אליו ולא מפסיקים לחלום עליו, אני אעזור לו למצוא אותם וכך לא אעבור על שבועתי"....

"בהזדמנות הקרובה אחפש בעצמי את פינחס וינברגר-קסטלר, המשימה דורשת המון זהירות ויישוב הדעת, שהכול ילך כשורה ללא בעיות"...

הצעד הראשון היה שליחת מכתב תשובה לבערל וינברגר, להודיע לו שהמכתב שלו התקבל אצלו במלוא הרצינות, והוא לוקח על עצמו בשיא המרץ את המשימה הלא קלה כלל, להחזיר את פינחס וינברגר לחיק הוריו...

הוא לא רצה לכתוב את המכתב בביתו, כדי שאשתו לא תגלה את המכתב ותחשוד במשהו, לכן החליט לנצל את זמן ההפסקה בעבודתו לכתיבת המכתב.

באותו יום, כאשר הגיעה זמן ההפסקה במקום עבודתו ועשרות העובדים ירדו לאולם האוכל לארוחת הצהריים, לקח פישטו עט ונייר ורשם את השורות הבאות לר' בערל:

חברי היקר ושכני לשעבר, בערל וינברגר.

אני חייב להודיע לך שמיד כאשר מכתבך הגיע אלי, לקחתי את זה לליבי במלוא הרצינות, אני מבין היטב את השבר שמפריע לסדר היום שלכם, לכן, החלטתי להרהר שוב בבקשה שמגיעה לך ביושר, להוציא את פינחס המתוק והחינני שלך מהמשפחה שאימצה אותו ולשלוח אותו אליך.

אבל, מכיוון שיש לי את הבעיה עם השבועה שנשבעתי בזמנו להורים המאמצים, לכן, לא אוכל לכתוב לך את השם, אני אפעל בדרך אחרת.

אני אצור קשר עם הילד ואעזור לו למצוא אותך.

אנא מכם, היו רגועים והתאזרו בסבלנות, נחלצתי לסייע לכם, ביטחו בי.

ידידכם, פישטו קלרפילר

מישקולץ הונגריה

* * *​

השמחה ששררה בבית משפחת וינברגר בבתי אונגרין עם קבלת המכתב מפישטו, לא תתואר, הזוג וינברגר ממש התעוררו לתחייה, סוף סוף, לאחר כה הרבה שנים של ייאוש, הם כבר היו בטוחים שהם לעולם לא יראו יותר את הילד, כעת האירה להם קרן של תקווה, הם הרגישו שהקב"ה עומד לימינם, ולמרות שהם ידעו שזו רק תחילת הדרך ועוד יהיו להם הרבה ניסיונות, אבל לפחות הם התחילו לקוות, הם גם הרגישו שהדלת שהייתה נעולה, התחילה להיפתח מעט, לאחר שפישטו כותב להם מפורשות שהוא לוקח על עצמו ברצינות לטפל בעניין...

הם כמובן לא הפסיקו להתפלל ולבקש מהקב"ה שיעזור להם גם הלאה ושהדבר יתבצע ללא עיכובים ובמהירות האפשרית...

 

[מנוחה כהן]

חורף בריא ושנהיה בריאים בחורף, הנה פרק כ'. אשמח לקבל תיקונים וחוות דעת עליו כי שכתבתי אותו מלא פעמים ואני מקווה שבסוף זה יצא מוצלח.

וואו. פרק מעולה.

 

[מנוחה כהן]

"מאמא אני צמאה" לא היה זה הקול שפחדה מריה לשמוע. הייתה זאת ז'ונקה בת השש שהתעוררה משנתה.

"ז'ונקה מויה צ'ורקה (בתי) הפחדת אותי" מריה לפתה את ליבה בבהלה "בואי למטבח".

"מאמא"
מריה הסתובבה בבהלה, לופתת את ליבה. "זו'נקה!"
"מאמא, אני צמאה", אמרה בת השש מתוך שינה.
"זו'נקה מויה צ'ורקה (בתי), הבהלת אותי!" נשפה מריה בעצבנות. "בואי למטבח".

מה דעתכם?

 

[המלמד מבני ברק]

.

 

[המלמד מבני ברק]

"מאמא"
מריה הסתובבה בבהלה, לופתת את ליבה. "זו'נקה!"
"מאמא, אני צמאה", אמרה בת השש מתוך שינה.
"זו'נקה מויה צ'ורקה (בתי), הבהלת אותי!" נשפה מריה בעצבנות. "בואי למטבח".

מה דעתכם?

ואיך אני מכניס את זה:

לא היה זה הקול שפחדה מריה לשמוע

?

 

[.כותבת.]

ואיך אני מכניס את זה:
?

זה מספיק מובן גם ככה, לא? לדעתי זה ברור לגמרי מהעלילה (זה שהיא פוחדת מבעלה)

 

[מנוחה כהן]

ואיך אני מכניס את זה:

זה מספיק מובן גם ככה, לא? לדעתי זה ברור לגמרי מהעלילה (זה שהיא פוחדת מבעלה)

האמת שהורדתי את המשפט הזה כי הוא הרגיש לי מדי להאכיל בכפית. כמו ש @.כותבת. ציינה- זה מובן לגמרי.

 

[המלמד מבני ברק]

המשפט הזה התחבר לי אבל אם זה להאכיל בכפית אז הוא נגנז.
אגב, קטע זה, כמו עוד קטעים הם שלי ובמקור באידיש כלל לא הופיעו.

 

[המלמד מבני ברק]

אהבתי בפעם שעברה לתקן לעצמי לכן אנסה לעשות זאת שוב ואולי כך יחכימו אותו חברי הפורום בהערותיהם.

"מאמא אני צמאה" לא היה זה הקול שפחדה מריה לשמוע. הייתה זאת ז'ונקה בת השש שהתעוררה משנתה.

"ז'ונקה מויה צ'ורקה (בתי) הפחדת אותי" מריה לפתה את ליבה בבהלה "בואי למטבח".

אני מכניס את התיקון ששלחה לי גב' @מנוחה כהן
"מאמא"
מריה הסתובבה בבהלה, לופתת את ליבה. "זו'נקה!"
"מאמא, אני צמאה", אמרה בת השש מתוך שינה.
"זו'נקה מויה צ'ורקה (בתי), הבהלת אותי!" נשפה מריה בעצבנות. "בואי למטבח".

היא התבוננה שוב במכתב וניסתה להבין, אולי פישטו פשוט שיקר עליה באותו בוקר והחביא אותו את הילד באיזשהו מקום ואחר כך נתן אותו למשפחה אחרת, אז כל הצעקות שהוא צעק עליה שבגללה הילד איננו, היו פשוט הצגה אחת גדולה!! ידיה רעדו וקצף עלה על שפתיה מרוב חרון.

אשתו של גרהרד, הלנה, הלנה אשתו פתחה את הדלת וקיבלה אותה במאור פנים. "מריה, אם הגעת בשעה כזאת לדבר עם גרהרד, יש לזה בודאי סיבה חשובה, חכי רק כמה דקות וגרהרד יצא אליך".
"מריה, מה שלומך? הגעת לדבר עם גרהרד? הוא עדיין ער ומיד יצא לסלון, המתיני כאן" היא הורתה לה על מערכת ישיבה לבנה מעור.

היא לא המתינה מעבר לעשר דקות ו אחרי כעשר דקות גרהרד נראה בפתח הסלון.

"שלום גברת קלרפילר, מה קרה שאת זקוקה לי באמצע הלילה?" תמה גרהרד.

מריה שלפה את המכתב מכיס חלוקה ואמרה בשקט:

"פישטו קיבל היום בבוקר את המכתב הזה, קרא אותו, אני נסערת והמומה מכדי לספר לך את הכול אין בי כח נפשית להקריא לך".

לא עברו יותר מעשר דקות מתוחות עברו ואז ענה וגרהרד ענה:

המשך אולי מחר, אני חוזר לתלמידי, יהיה לי ודאי פחות זמן להגיה, אשתדל להכניס עוד פרק ביום שלישי או רביעי.

 

[מנוחה כהן]

"פישטו קיבל היום בבוקר את המכתב הזה, קרא אותו, אני נסערת והמומה מכדי לספר לך את הכול אין בי כח נפשית להקריא לך".

רק זה לא הסתדר לי....

 

[המלמד מבני ברק]

היא פשוט מפחדת מהצרחות של גרהרד והיא יודעת שזה מגיע לה אז היא משקרת ומעדיפה שהוא יקרא.

 

[מנוחה כהן]

אוקי, אז האדום זה התיקון?
כי לדעתי עדיף את הניסוח הקודם.

המילים כח נפשית לא הולכים יחד..

 

[המלמד מבני ברק]

אז למה אנשים לא מפסיקים לדבר כך?....
אבטל את התיקון.

 

[מנוחה כהן]

אומרים כח נפשי, לא?

 

[המלמד מבני ברק]

אני כבר עובד על פרק כ"א, אבל עכשיו אני רוצה להמשיך להגיה.

"אסור לנו להניח לפישטו להחזיר את הילד להוריו, לא ולא, אנחנו חייבים להבטיח שהילד לא יחזור לעולם לבית הוריו!, למרות שהיטלר נכשל בתוכנית המקורית, והמוני יהודים נותרו בחיים, אבל על הילד הקטן שכבר גדל הזה יש לי מטרה מכוונת, שהאב לא ייהנה מבנו שישוב אליו. חייבים למצוא תוכנית מבריקה איך לגרום שפישטו לא ייכנע ליהודי"...

"הצעד הראשון שלנו יהיה, שקודם כל תחזירי את המכתב למקומו הקודם בצורה שפישטו לא ירגיש בכלום! אני אעתיק לעצמי את הכתובת של בערל וינברגר, ואנחנו נעקוב אחרי כל תכתובת בינו ובין בעלך בנוגע לילד. אם נגלה שאיחרנו את המועד ופישטו כבר שלח את הילד לישראל, נדע בדיוק היכן נמצא הילד ואז נחשוב מה עושים הלאה, הבנת?!"...

"בטח, תוכנית מדהימה! על פניו זה נראה רעיון טוב" אמרה קראה מריה קלרפילר באושר (ממה היא מאושרת?), "אני באמת חושבת שזה הדבר שהכי נכון לעשות"...

חשבתי שיותר מתאים לתכנן הכל בעבודה כי הוא הרי גם פוחד קצת ממריה, עובדה שהוא החביא ממנה את המכתב, אז העברתי את שלב התכנון לעבודה שלו, החלטתי גם מהי העבודה ואיך קוראים לבוס..

אחרי ארוחת בוקר מהירה, נכנס פישטו לחדר העבודה יצא פישטו למקום עבודתו כפקיד ברשות הדואר בעירו מישקולץ, התיישב במשרדו וניסה לעשות סדר במחשבותיו.

לאחר חצי שעה של חשיבה מאומצת שלא הניבה כלום, נכנס לחדרו מנהל העבודה פיוטר.

"פישטו, מה קורה לך היום, סידרת את משלוח החבילה לבודפסט? ומה עם הזמנת המעטפות? גם את זה לא עשית, מה קורה לך היום? קאז'די דלגוז'ני!! "(תתחיל לעבוד).

פישטו נבוך אך ענה בקור רוח "פיוטר, למה אתה כועס? את הזמנת המעטפות כבר עשיתי אתמול והנה אני מיד מטפל בחבילה לבודפשט, בסדר?".

"בסדר פישטו, קדימה" אמר פיוטר ויצא מן המשרד בטריקת דלת רמה.

פישטו התחיל אכן לעבוד בעניין החבילה אך כאשר הקליד במכונת הכתיבה את המילה בודפשט זינק לפתע פישטו ממקומו והתחיל ללכת בחדרו אנה ואנה, מהרהר עמוקות במחשבה חדשה שנבטה במוחו.

 

[המלמד מבני ברק]

הוא לא רצה לכתוב את המכתב בביתו, כדי שאשתו לא תגלה את המכתב ותחשוד במשהו, לכן החליט לנצל את זמן ההפסקה בעבודתו לכתיבת המכתב.

באותו יום, כאשר הגיעה זמן ההפסקה במקום עבודתו ועשרות העובדים ירדו לאולם האוכל לארוחת הצהריים, לקח פישטו עט ונייר ורשם את השורות הבאות לר' בערל:

 

[מנוחה כהן]

@המלמד מבני ברק אולי כדאי שתוסיפו מקרא מפה כל צבע מה משמעותו..

 

[המלמד מבני ברק]

צודקים לגמרי.
אדום - הוספה, צהוב - מחיקה ירוק - הערה.
עכ"פ כפי שהבטחתי, הנה פרק כ"א
לפרק הקודם הקישו כאן
פרק כ"א
בודפסט-הונגריה אביב תשי"ד.

המורה בבית הספר היסודי בבודה, חלקה המערבי של בודפשט, אמר לנערים בכיתה ח', שהוא רוצה שהם בעצמם יבחרו לאיפה ללכת לטייל אחרי שעברו מבחן קשה במתמטיקה.

כל נער בכיתה רשם על פתק באיזה מקום הוא רוצה שהכיתה תטייל, ואחר כך הוא העביר את הפתק למורה האהוב של הכיתה.

המורה רשם את כל הבחירות על הלוח ולא הופתע לגלות שרוב הנערים חפצו לבקר בספרייה שלפני שבועיים עברה למעונה החדש והמפואר, מקום זה היה ידוע באוסף ענק של כתבי יד עתיקים ועשרות אלפי ספרים, חדשים וישנים, על נושאים שונים. מאז הפתיחה כבר ביקרו במקום מאות מבקרים וגם ילדים נהנו לבקר בה.

הנריק קסטלר מאוד שמח מהבחירה של רוב ילדי כיתתו, כי הוא היה מטבעו נער מאוד מעמיק וחומר קריאה היה בשבילו התעסוקה הטובה ביותר.

הנערים הורשו לבקר באגפים מאוד מעניינים, כמו אגף ספרי הילדים והנוער, אגף ספרי המדעים ועוד.

כדרכם תמיד, הנריק הלך כל הזמן ליד אחיו פיטר.

אגף העיתונות היה המקום האחרון בו ביקרו הנערים, השעה הייתה כבר שעת צהרים מאוחרת והנערים היו עייפים.

באגף העיתונות היו אלפי כרכים של כל העיתונים היומיים של אירופה שהתפרסמו בשנים האחרונות.

הנערים בני השלוש עשרה התעניינו בעיקר בתמונות ובציורים שבכל עיתון.

הנריק ופיטר דפדפו יחד בכרך עיתונים כבד, כאשר לפתע קפא הנריק, הוא מיקד את מבטו בתמונה שהייתה מוכרת מאוד.

"נו, תדפדף כבר הלאה הנריק!" נשמע קולו הרוטן של פיטר.

"עוד רגע, תן לי עוד שנייה להסתכל, אני כבר מדפדף" קרא הנריק בחזרה בעודו לופת את הדף כדי שפיטר לא יוכל לדפדף.

"מה כל כך מעניין אותך בעמוד הזה?" שאל פיטר בתמיהה.

הנריק לא ענה, בפנים אטומות דפדף במהירות לדף הבא.

אחרי עשר דקות הודיע להם המורה שהם חוזרים לבית הספר.

הנערים החזירו את הספרים, יצאו לרחוב ופסעו ביחד לאוטובוס שחיכה להם.

פיטר הלך ליד הנריק, התיישב לידו באוטובוס, תוך שהוא מביט באחיו בסקרנות, הנריק עצמו שקע במחשבות וכל הדרך הוא לא החליף מילה עם אחיו.

"משהו מציק לו, אבל מה הדבר הזה?!" הרהר פיטר לעצמו והביט כל הזמן על אחיו...

באותו לילה, כאשר כל האורות בבית משפחת קסטלר כבו זה מכבר, בחדר הילדים בו ישנו פיטר והנריק, עדיין דלקה הנורה הקטנה.

הנריק התארגן במהירות לשינה, הוא רצה כבר לישון, אך פיטר, שרצה לשוחח איתו שיחה מעמיקה מעט, עיכב אותו.

"אני מרגיש שאני חייב לדבר איתך על משהו" פתח פיטר, "אני לא יכול לעבור לסדר היום כשאני רואה אותך כבר יותר משבועיים במצב כזה. אתה כל כך מהורהר ועצוב, אני מרגיש שמשהו מציק לך. אני אחיך וקרוב כל כך אליך, מעולם לא היו לנו סודות זה מזה. מדוע אתה מסתיר ממני מה קרה"...

הנריק הסתכל על פיטר במבט משתומם כאילו אינו מבין מה אחיו רוצה.

פיטר לא וויתר וקרא:

"אני רואה עליך בבירור, שמשהו מאוד מציק לך, ספר לי, אולי זה יקל עליך"...

הנריק הרכין את ראשו, אחר כך הביט באחיו במבט של אהבה גלויה. אם מקודם ניסה לשוות כאילו הוא אינו יודע מה אחיו רוצה, כעת ידע הנריק שאין לו אפשרות לשחק משחקים, פיטר כבר שם לב שמשהו מציק לו...

הנריק השתתק לדקה, היה לו קשה להתחיל לדבר, אך בסוף אמר:

"אני מוכרח לדבר איתך, אולי זאת הייתה טעות שלי, עוד לא קלטתי שאם יש משהו שמציק לי, כדאי לי לשוחח על זה עם אחי הגדול. זה דבר מאוד חשוב, שיש לך עם מי לדבר".

פיטר שתק והמתין למוצא פיו של אחיו.

"סיפרתי לך פעם מה קרה כשהגעתי הנה בדרך ברכבת?".

"לא, מעולם לא סיפרת לי" ענה פיטר בעניין.

הנריק המשיך: "ביום שפאפא ומאמא הביאו אותי לביתנו, נסענו ברכבת, מנירדהאז לפה, כשעלינו לרכבת, זינק עלי יהודי וצרח שאני הילד שלו, הוא בכה ויילל וטען בוודאות גמורה שאני בנו. אז, בשכלי הילדותי אפילו לא שמתי לב לדבריו, אך אחרי כמה דקות של צעקות, תפסו אותי פאפא ומאמא וזינקו מהרכבת, אחר כך עלינו על הרכבת הבאה הביתה".

"עכשיו נזכרת בזה?, זה סיפור ישן, מה פתאום נזכרת בכלל בזה?".

"אני מיד באותו יום שכחתי מכל זה, פאפא ומאמא הרגיעו אותי ואמרו לי שהאיש הינו משוגע, אבל היום, כשהיינו בספרייה, פתאום נזכרתי בזה, אתה זוכר שנצמדתי לדף כלשהו ולא הנחתי לך לדפדף לעמוד הבא?!, שם הייתה תמונה של האיש הזה, לא בדיוק הבנתי מה כתוב עליו שם, אבל מה שכן הבנתי שמחפשים אותו, ומיד כשראיתי את התמונה, נזכרתי בכל הסיפור, והתחלתי להרהר בכל הסיפור בשכל בוגר יותר, אולי היהודי הזה צדק?, אולי הוא באמת אבא שלי שדואג לי באיזשהו חור בעולם? המחשבה הזאת לא נותנת לי מנוח"...

"אני חושב שהדבר הזה לא אמור להשפיע עליך כלל, פשוט תמחק את זה מהזיכרון שלך, אני בטוח שהיהודי ההוא היה משוגע ולכן הוא צעק, עזוב, שכח מכל זה, זה סתם יחליא אותך עוד ועוד".

"אבל פיטר, ראיתי את התמונה, הוא נראה בן אדם נורמאלי לחלוטין!, איש כזה לא היה סתם צועק!, אני גם נזכר כעת, שפאפא מאוד נבהל מהצעקות שלו, וכמו שסיפרתי לך, הוא ומאמא ביחד איתי קפצו מהרכבת וחיכו לרכבת הבאה, אז הוא לא היה סתם משוגע, הרי בתחנת הרכבת היו שוטרים, פאפא היה יכול ללכת אליהם ולספר להם על האיש והם היו עוצרים אותו. אני בטוח שפאפא פחד מהאיש הזה, הוא ידע שהאיש הזה יוכיח לשוטרים שהוא אבי, ואז השוטרים יניחו לו לקחת אותי לביתו, ומזה פאפא חשש"...

"ולכן אתה כה חסר מנוחה?" תמה פיטר.

"נו בודאי, אינך מבין?!, הייתי מאוד רוצה לגדול בבית אבי הביולוגי, לדעתי פשוט נגנבתי מבית הורי ואני פשוט מוחזק כאן בגזילה"...

פיטר נוכח שאחיו מבסס את דבריו על יסוד איתן, אך הוא עדיין הרגיש שהוא חייב להרגיע אותו, לכן הוא אמר:

"אני חושב, הנריק, שאפילו אם היהודי הזה צודק, ואתה אכן בנו, הדבר כבר חסר תקנה, לא נראה לי שאי פעם תפגוש בו, אינך יודע איפה הוא גר, אולי הוא כבר לא גר בהונגריה?, ואפילו אם הוא כן גר בהונגריה, אינך יודע באיזו עיר להתחיל בחיפושים אחריו, ובזה שתסתובב כל היום מודאג, לא יוסיף הדבר לבריאותך, הדבר כבר חסר תקנה ועדיף שתחיה את החיים היפים שלך"...

הנריק הבין שאחיו פיטר, מדבר בחכמה, הוא נרגע מעט מסערת רוחו, הוא הביט בשעון הקיר ונבהל לגלות שהשעה מאוחרת מאוד, הוא גם הרגיש לפתע שעייפותו מתעוררת מאוד, הוא הסתובב אל הקיר ואמר לפיטר:

"הבנתי את מה שאמרת, התעייפתי פיטר, אנחנו נמשיך לשוחח בהזדמנות אחרת".

האחים בירכו זה את זה בלילה טוב, ונרדמו מיד...