על ימין שהוא ימין
המונולוג שלי לקראת הבחירות - חלק א

שתי תופעות דעתניות פושות לאחרונה במחננו. לאחת אני אקרא מרזליזם, לשניה עדיין אין לי שם, אולי אתם תעזרו לי למצוא.

מרזליזם על שמו של ברוך מרזל שיחי' (יהודי יקר ורב פעלים שאין לי אף מילה רעה להגיד עליו, למעט האסטרטגיה הפוליטית שלו - התמוהה בעיניי), היא חשיבה פוליטית שמסתכלת על בחירות לכנסת כמו בחירת אתרוג. שיהיה הכי נקי, הכי נאה והכי מתאים, ואם אין - מתה אנוכי. או כמו שאמר מרזל עצמו בראיון ההתנערות מבן גביר 'הרע במיעוטו הוא גם רע'. זו תפיסה שמתעלמת מהמצוי ובוחרת לדבוק באוטופיות דמיוניות, ולשבור את כל הכלים בכעס כשאחת מהן לא מתגשמת במלואה. כמו בחור רעב שיוצא מהמכולת בכעס ובידיים ריקות רק בגלל שמצא על המדפים לחם אחיד, ולא מן צפוח בדבש כמו שקיווה לגלות.

צורות הביטוי הקלאסיות של השגיאה הזו הן החרמת הבחירות או הצבעה בפתק לבן. היכולת הטכנית לבצע החרמה כזו, לא מלמדת דבר על המהות, כשם שהאפשרות המוטורית לנסוע נגד כיוון התנועה לא מעידה שהמהלך חוקי ולא מסוכן.

להבדיל מסקר דעת קהל, בו קיימת תמיד האפשרות להשיב 'לא יודע', עמדה שלרוב משפיעה ואפילו מתפרסמת. במועד הבחירות בישראל מתפצלות לפני האזרח רק שתי דרכים שבהן המדינה יכולה לצעוד. אם שתי הדרכים שוות בעיניו, שזה דבר לא סביר, יתכבד וישב בבית. אם יש לו עדיפות לאחת מהן, ובכל זאת הוא מחרים את הבחירות – הרי בעשר אצבעותיו הוא מדרדר את המדינה היושבת בציון אל הדרך הקלוקלת, ולא חשובה בכלל הסיבה ההרואית שבגללה החליט הוד מעלתו שלמטה מכבודו להשתתף במשחק הנערים.

בדיוק מהסיבה הזו, ידוע בעולם כולו שהאזורים המשכילים יותר מצביעים במיצוי גבוה, כנראה מתוך הבנה טובה של חובת ההשפעה שאין להם את האפשרות לחמוק ממנה, אלא רק לבחור במסגרתה, ואילו חלקים נרחבים מקשי היום, שאין להם די זמן לחשוב מחשבות עמוקות ומתעמקות - מוותרים בנקל על הזכות. מה אבסורדי לגלות במחוזותינו ובשטיבלאכינו יהודים הרואים בהחרמת הבחירות הצעקנית שלהם צעד נאור ומתוחכם, שמתעלה טפח ושניים מעל המון העם הנוהר והנבער.

אם לסכם, האיש שנראה לו סביר לתת בידיים של זהבה גלאון ויאיר לפיד שליטה מוחלטת - ובסבירות לא מבוטלת גם טוטליטרית - במושכות המדינה, ילך וישוב לביתו. כל היתר כבר יודעים: הישיבה בבית לא מרמה אף אחד, היא משמעותית ומשפיעה, ולאו דוקא שפע רב.

התורה השניה גורסת על קצה המזלג שהיות וכל הפוליטיקאים מושחתים, דואגים רק לעצמם, ולא מקיימים הבטחות - אין הבדל ביניהם. המסקנה: יש לשרוף את המועדון ולשפוך את התינוק עם המים כדי לכבות את הדליקה.

עם החלק הראשון אני מסכים לגמרי. כל הפוליטיקאים מושחתים, בראש מעיניהם כמעט תמיד יעמוד האינטרס האישי והקידום הפוליטי, שהוא לרוב גם מטרת הגעתם לזירה בכלל. נדירים נציגי הציבור שיכולים בסיום הקדנציה להשיב לציבור את ההבטחות ממערכת הבחירות הקודמת כששוברן בצידן. מעטים אלה וספורים בצמצום. הציבור החרדי, שקולותיו בדרך כלל מובטחים מראש ללא צורך בקמפיין שכנוע מייגע - סובל פי כמה מנציגות שלא עונה על צרכיו במקרה הטוב, וגם מחוללת נזקים במקרים גרועים יותר. העולם רחוק מלהיות מושלם, וככל שנהיה צעירים יותר כשנגלה זאת כן ייטב.

מכאן, ועד לומר 'כולם אותו דבר', הדרך רחוקה. גם מי שלא מיישם את כל הבטחות הבחירות שלו, מבצע לפחות את חלקם. וגם מי שלא מטה את כיוון הספינה במאה שמונים מעלות, ודאי יזיז את ההגה כפי השקפתו. האם מדינות וממשלות מתנהלות אותו דבר תחת משטרים שונים עם עקרונות מתחרים? ברור שלא. מירב מיכאלי וישראל כץ הם לא אותו דבר, גם אם כביש פלוני בכפר סבא מזרח לא תוקן על ידי שניהם, בניגוד למובטח.

עד מתי יחשבו האנשים שטוב זה רק מה שמושלם?! פוליטיקה היא אמנות קשה ומלוכלכת, ולא יימצאו בה יהלומים אנושיים. העשיה הציבורית עצמה מסואבת באין סוף אינטרסים נוגדים, קבוצות כח ולובינג, ולקינוח מגבלות משפטיות ובירוקרטיות עד אין קץ. התמונה הכוללת, כמה מתבקש, פשוט לא מחמיאה לאלה שמבקשים את קולכם.

אל תתנו להם אותו. לא מגיע להם.

שבו וחישבו לבד איזו ברירה מבין השתיים היחידות העומדות על הפרק נראית לכם סבירה יותר, סתמו את האף והצביעו, בשמחה ובלב שלם, ובידיעה שעשיתם בדיוק את הדבר הנכון.

הרע במיעוטו - הוא הטוב הריאלי.