הנושאים החמים
רק תורה | שר התורה בעיון בספר תורני חדש (wikimedia)
כמו מספר לא ידוע של יהודים אחרים נכחתי בהלוויה הגדולה. כולם ידעו שהם מלווים את הגאון האדיר רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל, אבל בסתר ליבי התכוונתי ללוות עוד רבים וטובים.
המשטרה לא מרשה לסגור כל יום את גהה ממורשה עד משמר השבעה, וזה כנראה בלאו הכי לא מתאים ולא ישים, אבל לא אפסו מקרב הארץ יהודים שמן הדין ומן היושר לסגור כבישים לכבודם האחרון. זו היתה ההזדמנות שלי לתת להם כבוד שמגיע להם ולעולם לא יקבלו.
אהרן גר בבני ברק, בדירת שלושה חדרים בלי מעלית או לובי בבניין. שמונה ילדים הוא חיתן בשעה טובה, ועוד נשארו לו כמה אחרים בבית. בכל בוקר הוא צועד קילומטר ומשהו כשפלגי זיעה נוזלים מחולצתו המצהיבה אל בטנת הניילון של החליפה - כל הדרך בואכה היכל הכולל הגדול, ממנו הוא יוצא רק בערב.
לאהרן אין פלאפון. מי שרוצה להשיג אותו מתקשר ל'בזק' בבית ומברר אצל אשתו באיזה שעות הוא נמצא וגם ער. אהרן כבר יהודי מבוגר, ולכן כאשר הוא מהלך ברחובה של עיר נדמה כאילו כולם עוקפים אותו. תמיד ישתרך מאחור. הפקיד בבנק מהדק לעומתו את כיפת הבנט שלו, מביט מעבר לכתפיו אל הלקוח הבא, איש העסקים עם החפתים והבושם. עיניו מתרוצצות בקוצר רוח למשמע שאלות הלקוח המיושן שלא יודע איך עושים היום הכל באפליקציה. אך נס הוא שלא נודע לפקיד כי גם מקום הטלפון הכשר נפקד מכיסו של אהרן דנן, וודאי היה משליך אותו לכל רוח ובנק מתחרה.
כשאהרן נוסע באוטובוס וכרטיס הרב קו שלו נתקע, או מתברר כחסר ערך צבור, נושפות סביבו אי אלו בריות צעירות בזלזול חסר סבלנות – למה יש שמתעקשים תמיד להיות כל כך כבדים מיושנים ו'לא מאורגנים'. העולם הרי התקדם.
לילדיו של אהרן יש הרבה כבוד לאביהם, כמובן. אבל לפעמים גם הם מתביישים בו, על היותו קצת מדי 'תפרן' לטעמו האנין של הדור הצעיר. דוגמאות נאות של תורה וגדולה בחדא מחתא מקשטות כל פינה בימינו, ולמה יגרע חלקו. אפילו אם נפשו חשקה בתורה, הרי יכול היה – בדמיונם - להיות מחבר חשוב או ר"מ ונישא. אפילו את ליטרת הכבוד אינו מביא.
דומה שגם באהרן עצמו דבק סרך מהגיגי בניו, שהרי מחביא הוא את עצמו בכל רחוב או אירוע בשולי הכל, כאילו מתבייש בעצם קיומו. ואלמלי כמה חדי עין וטובי לב ורואי שמנסים לרומם את מעמדו לרגעים – לעולם לא היה זוכה אפילו לכינוי 'הרב הגאון'.
מי שיש לו שכל גרר אחריו את ילדיו אל מסע ההלוויה, גם אם זה לא מקובל בעתים כסדרם. אם נרצה ואם לאו, חיים אנחנו בעולם שבו יראי ה' נמאסו, ולגודל הצער הרוח הזו מחלחלת גם פנימה. החרדים מתעמתים בריש גלי עם הטענות שהם 'לא עובדים' בעזרת נתוני תעסוקה מרשימים מהלמ"ס ומרשויות המס. אף אחד כבר לא מעז לטעון שגם אם אינם עושים את דתי המלך שווה להניחם יראים ושלמים ועוסקים בתורת ה' התמימה ומשיבת הנפש. ולמפקפקים בעובדות אני מציע להיזכר בבדיחות על אברכים שלא הגיעו לכולל 'כי היו בשריים' ובטקסטים שונים ומשונים על אברכים, נשים מפרנסות, ומה שביניהם.
כל ילד יודע לדקלם 'טויב לי תוירת פיך מאלפי זהב וכסף', אבל סביבו הכל משדר את ההפך. אנשי המסחר והביזנס יושבים ראשונה במלכות בתי הכנסת ובכלל, וסביב כל 'נוגיד' דובר אנגלית ואפילו רק ארבע על ארבע נוצץ ואימתני שרומז על זהות בעליו מתקבצים זוגות עיניים לרוב. אותו בחור שעף מהישיבה בעוונותיו המרובים שב אליה כחלוף שנים מעטות לאחר שעשה הון בעסקים מפוקפקים יותר ופחות, ומתקבל בכבוד השמור לזבולונים בלבד, סביבו רחש לחשושים 'הוא טחון בכסף', וכדי ביזיון וכסף. רבי מכבד עשירים.
הילדים רואים הכל.
עצוב מאד שרבי חיים נפטר. גדולה האבדה ואין לה תמורה. אבל עכשיו שאבדה, זכינו לחינוך לדורות. זכו הילדים ללמוד שיש עדיין ערך לתורה בטהרתה. בלי משרה ובלי שטעלע. זכו לראות את ההמונים נוהרים להלווייתו של האיש עם הפרוטקציה שלא עשה בה כל שימוש.
היתה להם לילדים, וגם למבוגרים, הזדמנות בלתי חוזרת לזהות את האמת. על מי מדברים האנשים בשפתיים דולקות. בשביל מי מוכנים יהודים מכובדים הדורי זקן לעמוד בתור לשירותים בקרוואן מתנדנד או לנוח בפישוט רגליים על המדרגות של נדבורנה.
הכבוד לא נותן לאדם כלום אחרי מותו, ובטח לא רצוי שמישהו ילמד בשבילו. אבל הבזק האור אפשר לרגע להבחין למה מייחסים האנשים ערך אמיתי. ברגע של אמת אין מלווים לו לאדם לא הייטק ולא השקעות בחו"ל אלא תורה ומעשים טובים. ברגע האמת כולם מפנים עורף לכסף הגדול ונוהים אחרי האלוקים.
הנה ימים באים לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'. הימים האלו באים מפעם לפעם. לרגעים האדם מתפשט מכל המחלצות המגוחכות שאופפות אותו במרוץ החיים הגדול, עוצר לרגע ועומד ישר כאשר עשה אותו האלוקים, ואז איננו רעב לא ללחם שלא אכל מאז סעודה שלישית ולא לאוטובוס חזור, רק לטעום עוד מעט מאוויר הפסגות הצפוף הזה, שנותן כבוד לתורה.
