הנושאים החמים
לא יודע אם זו הנקודה המתאימה להתחיל בה את הענין, אבל צריכים הרי להתחיל מאפשהו.
נהג חוטף זבנג בראש בתאונת דרכים קשה מאבד את ההכרה ונכנס לתרדמת.
הוא שוכב מחובר למכשירים כבר כמה וכמה שנים מבלי לתקשר והרופאים אומרים שאין סיכוי שמשהו ישתנה.
אשתו מגיעה כמעט כל יום, יושבת לידו ומדברת אליו, מספרת לו כל מה שקורה איתה כשעיניו המזוגגות נעוצות בתקרה וריר נוזל מפיו המעוות.
נעבאך.
יום אחד היא אומרת לו "אתה חושב שהגיע הזמן לקנות לנתנאל אופנים?"
"כן" הוא עונה!
!!!
אני משאיר לכם לדמיין את התגובה שלה!
ציירו לעצמכם את התמונה הזאת ושמרו אותה בזכרונכם.
ועכשיו לאשה אחרת,
אשה מאד צדקת, ויראת שמים אמתית.
התפלות שלה נודעות לתהילה, ברכוז גבוה, ודמעה פה ושם, כבת המתחטאת וכו' וכו'.
יום אחד היא עומדת בשמונה עשרה, אין איש בבית, וכשהיא אומרת "והעלה רפואה שלמה לכל מכותנו" פתאום נשמע קול ברור וחד מכנגדה
"בסדר"!
!!!
דמיינו לעצמם את התגובה, והשוו עם התגובה מהספור הקודם.
היכן זו תהיה תחושה של שמחה, של תקוה, של הודיה על הבלתי יאומן שקרה.
והיכן זו תהיה בהלה, חוסר אמון, וחרדה מלאת חשד.
אני חושש שגם מתפללים רציניים, עדיין לא מרגישים שהם מדברים למישהו, אלא עורכים הצגה מול עצמם (הם השחקן והצופה), הצגה המביעה איך נראה אדם המתמסר לאלקים.
הנוסח הקבוע של התפלה ודאי שלא מטיב עם הבעיה,
פעם הייתי צריך לשאול משהו את ראש ישיבת בריסק, הוא כידוע מדבר רק אידיש, ואני שולט באידיש כמו שאני שולט באשתי - זירו.
אז כתבו לי את נוסח השאלה על דף, זה היה שלשה משפטים בערך, עם ניקוד, ואני שיננתי ושיננתי עד שידעתי אותם היטב בעל פה.
כשנפגשתי עם הרב ההרגשה היתה מוזרה ביותר, דברתי אליו והרגשתי כמו תקליט.
כשיצאתי משם בתחושה לא נוחה, חשבתי לעצמי אז איך התפלה המדוקלמת שלי מרגישה בדיוק כך, אני יודע שהוא מקשיב, אבל זה לא שיחה זה.
זו קריאת תצהיר, לא דו-שיח.
ואו, איך אני מערבב את כל מה שרציתי לומר.
נו שוין תסתדרו עם זה איך שזה,
חושב שבעצם הייתי צריך להתחיל מכאן:
כשאדם מברך ברכה - אם הוא לא מ־99% היהודים שהברכה נורית מאליה מפיהם
(הרב פנקוס התפעל מיכולת החישוב המדויקת של המח האנושי, הברכה מתחילה בשניה שהיד לוקחת את הכוס מהשיש ומסתיימת בול ברגע שהכוס נוגעת בשפתיים, וכל זה כשמהירות התנועה נשארת קבועה וגם קצב הברכה לא נפגע) – אלא הוא מודע למה שמתרחש בשפתיו ובמוחו.
אז פגשתי בשתי צורות שעושים זאת:
האחד, אומר את המילים לאט, בדביקות, בקול קצת גבוה מהנדרש, הגבות מתכווצות, והגוף רפוי.
זוהי שירה מדיטטיבית המכוונת פנימה, הוא משכנע את עצמו, אוטוסוגסטיה.
הסוג השני, והנדיר יותר, אומר בקול רגיל, בקצב רגיל, מין חיוך ידידותי נסוך על פניו ולפעמים גם מחווה בידו תנועה סמפטית.
הוא מדבר עם מישהו, הוא בזרימה החוצה.
הוא פֶּלֶט, לא קֶלֶט !
(פעם שמעתי קידוש חינני בליל שבת מפי בעל תשובה טרי, זה היה נשמע ממש כשיחה עם חבר. לא מנגינה רצ'יטטיבית, לא הכרזה או הצהרה, גם לא לחישת סוד או השבעת קסם, סתם פטפוט של שני רעים אהובים. וכל כך התרגשתי אז, תקופה ארוכה הלכתי עם התמונה הזאת בראש וחשבתי "הו מי יתנני...", אח"כ נרגעתי וכבר עלו בי ספקות האם זו הדרך שהכי).
עכשיו
תרשו לי, התולעת, להעלות הצעה.
ואם זה מגוחך בעיניכם אז תגחכו, אבל לא בקול רם מידי.
הברכה כידוע מתחילה בלשון נוכח ומסתיימת בנסתר, וכבר נאמרו על זה הסברים רציניים בידי אנשים רציניים.
אך יש מקום אולי גם לפירושים פחות עמוקים (ולא עקומים, נקוה) מאת תולעתכם הנאמנה.
בתחילת הברכה הטכניקה צריכה להיות כמו הטפוס אחרון שהזכרנו, הפֶּלֶט
"ברוך אתה השם"
ובחלקה השני של הברכה זה הופך למנטרה שאדם מחדיר לנפשו, עושים קצת פרצופים, עוצמים עינים ומקבלים קֶלֶט
ויש לזה משמעות
כי זה הופך את הברכה לדיאלוג!
בהתחלה אני אומר, ואז אלקים עונה. אלא שכיון שאינני נביא עדיין לשמוע את קולו, אני עורך הדמיה כאילו הוא עונה לי, ומַשהו מבחוץ נכנס לתודעתי.
וכשתנהגו כך, אז אם כשתאמרו "והעלה רפואה שלמה למכותנו" תשמעו פתאום
"בסדר"
לא תשמטו את הסדור מרוב בעתה, ולא תזדקקו לטיפול פוסטראומטי.
.
