הנושאים החמים
יום בחיי...
בוקר.
פותחת את העינים, ומביטה לשמים.
מבעד לחלון מביטה בי השמש. שולחת קרניים מלטפות.
הכל נראה ורוד כל כך.
בעצם תכלת. אבל מה לעשות שככה כותבים.
וחוץ מזה שבאמת הוילון שבחדר בצבע אדום, והשמש שעוברת דרכו נראית בוורוד.
אתם בודאי אומרים לעצמכם:
נו, שיהיה. מה זה משנה איזה צבע..
אבל לי כן!
ולכן חשוב לי לדייק כל כך!
כשאני מתבוננת על זה,
נראה לי שיש לי איזו הפרעה.
בעצם.. בטוח שיש לי משהו.
אחרת למה אני לא כמו כולם?
איך זה שלאף אחד לא אכפת על הצבע ורק לי אכפת?
כמו תמיד אני נתפסת לקטנות.
כלומר, הן באמת גדולות. אבל אנשים, משום מה, קוראים להן קטנות. מסכנות.
ואני - אומרת. ואז מתקנת. מדייקת. וחוזרת בי פעמים רבות.
וחברותיי אינן מבינות. והרי לפני רגע אמרת אחרת?
נכון, אבל הרגע ההוא עבר, ורק עכשיו פגשתי מחשבה דוהרת.
לכי תסבירי. תתרצי. תתחרטי על התירוץ. תתקני. תגלי שרק קלקלת. וכבר אין למי לתקן.
כי הפרטנר כבר מזמן הלך.
זו לא אשמתי, כך צצות להן המחשבות,
בזו אחר זו בפסיעות גדולות.
לא באות יחד ולא מתואמות.
אפילו לא נפגשות בשביל מריבות.
כל אחת מביעה דעתה בבירור.
ורק אני נותרת בבלבול גמור.
במחשבה שניה, טוב שכך, הרי לא ארצה להיות עמוסה בבת אחת בדעות סותרות..
אך בהרהור נוסף, סוף סוף כל אחת שבאה לא רוצה ללכת.
ואז אני תקועה בסוף עם אורחים שלא נגמרים.
וכולם צריכים תשומת לב וקצת מאכלים.
וכחותי הולכים ודלים. והרעיונות נערמים ונבללים.
על ראשי צפים, בעורפי נושפים, ואת לבי מציפים. ממש חצופים.
ובכן, החלטתי, לא עוד!
אני מוכרחה לבדוק את זה, ולהפסיק למעוד..
אלך לקרוא על עצמי.
מי אני ומה אני.
ומה ההפרעה המדוייקת שלי.
צהרים.
כבר סיימתי לקרוא על סוגי האישיות הקיימים וגם אלו שעדיין לא.
דע את עצמך, בחן את עצמך, איך אתה מול עצמך, איך אתה מול הסובבים, איך אתה ביחס לשכנים, איך השכנים ביחס אליך. הפרעת אישיות גבולית, גבוליות מופרעת אישית. מרחב אישי, מרחק אישיותי. נרקסיזם, מגלומניות, שגעון גדלות ושגעון קטנות. סי בי טי, סעי בלי תיק. אן אל פי, אני ללא גופי. שיטת 12 הצעדים, 15 הקפיצות, מוח אחד, שלש מוחות, שיטת אין מוח [שהיא אגב חדשה יחסית, אבל כבר יש לה רייטינג גדול לפי הנתונים ברשת. אין מה לומר, תופסת הרבה הרשת הזאת], שיטת שליטה מרחוק, שיטת האיפוק העצמי, שיטת הפורקן היצרי, השחרור המרגיע, הבכי המדמיע. שיטת הדמיון המודרך, שיטת כל השיטות, שיטת השטות, שיטה שאינה שיטה, שיטה בלי לצאת מהמיטה.
לאחר שבחנתי כל שיטה, הגעתי למסקנה: אני שוטה!
טוב, לא כזאת שצריכה אשפוז, אבל בודאי צריכה טיפול.
לא בטוח שסוג אחד יועיל, אבל כל החיים לפנינו, ומה בוער.
העיקר שאני כבר אהיה בתהליך..
נשאר לי רק לברר את השיטה והטיפול המתאימים לי.
אחר הצהרים.
לאחר סבב ממושך ומורט עצבים, בין מכוני הטיפול השונים, שמאחורי כל אחד מהם סיפורי הצלחה מדהימים, ומכתבי הערכה מרשימים, על אנשים שהיו משפלי השפלים ונסקו למרומי השחקים. לאחר הבטחות אין ספור על גן עדן בעולם הזה תוך 2 דקות של קריאה, ואושר נצחי תוך חצי דקת האזנה לפרומו להרצאת 'חמורו של משיח בעידן המודרני, באספקלריית חז"ל, בדרך התורה בלבד' [ההרצאה השלמה מובילה ישירות לעולם הבא, בלי לעבור שום שלבי ביניים. אם לא הגעת כספך יוחזר. לא כולל דמי רישום שמהווים 97% מהקורס. אבל מה זה בצע כסף עובר בעולם רקוב וחולף מול אפשרות של חיי נצח], התדיינות עם מזכירות משכנעות ומרצים מאלפים, בדיבורים מתוקים מנופת צופים, שרק השיטה הזאת יכולה לפרוש כנפיים וכל השאר זה עבודה בעיניים.
הבנתי שאני צריכה טיפול דחוף, רק כדי לסדר את השיטות לפי סדר המלצותיהן.
אני צריכה יועץ חיצוני שמכיר את כל השיטות וידריך אותי אל השיטה הנכונה.
נשאר לי לחפש יועץ.
לילה.
לאחר מעבר בין יועצי חרשים ונבוני לחש, חכמים אדירים בקסם ונחש,
מתברר לי אסון גדול!
אי אפשר לטפל בי!
כי לפי התסמינים שלי, האישיות שלי בעצם לא קיימת.
כל שיטת טיפול שייכת לסימפטום אחר שיש לי..
אבל אין התחייבות בשום שיטה לטפל בסך הכל של הסימפטומים.
זה אחראי על היאן, ההוא על היאנג, זה מצא את יאן בתוככי נפשו, והרביעי מחפש את מרקו ואמו, זה גילה את המפתח לנפש, וחבירו נעול על הקוד של הנשמה, זה מוציא את המפרשים מהרוח שמזיקה לנפש, וההוא מנתק את הרוח מהמפרשים. קואצ'ר אחד מדבר על המימד הרביעי העמוק שקיים בנפש, והשני על הנפש שקיימת במימד החמישי הבלתי נראה. הצד השוה שכולם מדברים במונחים מיוחדים, מסורבלים, במילים לועזיות, נועזות, פוחזות, מבזות.
ואני, הפשוטה, המתוסבכת לי עם עצמי, פשוט לא קיימת שם.
כי הסימפטומים שלי מדאי כבדים כדי שהשיטה ההיא תצליח לפתור אותם.
וכיון שכל השיטות שייכות לכלל האנושות.
כנראה שאני לא קיימת.
אולי אני בכלל שילוב של כמה נפשות.
אבל עדיין אין טיפול משולב של כל הנפשות הללו.
ואני - אנה אני באה?
אמצע הלילה.
בהעדר טיפול אישי תואם מצד המין האנושי,
החלטתי ליצור כזה בשביל עצמי.
הרי הוא לפניכם,
נסו אותו בכחות עצמכם,
שמעו ותחי נפשכם.
שיטת תמר.
תמר.
כן, זה הפרי המתוק ההוא, האחרון ברשימת שבעת המינים.
עומד גבוה מעל כולם, מביט על כולם מלמעלה, ועם זאת נשאר במתיקותו, ועיני כל חומדות את דבשו.
והנה אני מוצאת עצמי יושבת תחת תומר.
ומהרהרת בו, בדבש המתוק הזה.
מתבוננת בו, ביצור הדובשני הזה.
ואני מבינה, שאני בעצם תמר!
נפשי גבוהה מדאי.
רבדים רבדים לה, וכל אימת שאני מפשפשת בה, אני מוצאת דברים חדשים.
ועוד לא סיימתי לתור ברבדים החיצוניים.
אבל ברי לי,
כי נפשי העליונה שומעת את כל אותן ההגדרות שאני כובלת אותה, כאילו מנסה להבין את דרכה.
והיא רואה. וצוחקת.
וכשאני שותקת, ואת כל המחשבות מבטלת, ואת שאר כחות הנפש מנתקת.
אני ממש שומעת אותה שמחה.
שמחה וצוחקת.
איך קראת לי שם, קטנטונת?
שגעון גדלות או הפרעת אישיות? נרקסיסיטיות או אובססיביות?
אהה בתי, הכרע הכרעתיני.
צחקק הצחקתיני.
דעי לך בתי,
כי אני בלתי מוגדרת.
טהורה וזכה אני.
ורק ענפיי התחתונים ביותר יכולים לקבל הגדרות רדודות אלה.
אבל את, מה הלכת לך לרדת מטה מטה?
שאי נא עינייך אל מגדל עופל, אל מרומי הדקל,
וקחי ממני פרי לרפואה,
הרגישי נא. טעמי נא את מתקי.
ומעתה שוב לא תלכי לרעות במקומות שפלים ירודים ופחותים.
זכרי נא:
את הגבוהה מכל עצי השדה.
את הנותנת מתיקות לכולם.
עיני כולם נשואות אלייך!
ועינייך שלך לא יהיו נשואות אל על?
עינייך שלך יהיו טרוטות כל כך?
עסוקות בהגדרות חובבניות משיטות אלמוניות שקראת ברשת?
צאי לך בתי!
צאי לך ממאסרך,
ובואי שאי כנפיים,
למרומי הדקל.
כי אני זאת את.
את האמיתית. העליונה. הטהורה.
שמרחפת מעל כל הגדרה.
שאינה כבולה בכבלי ההרגל.
שיש בה יכולת מופלאה, כל תכונה לסגל.
אני - - - זאת את!!
ופתע נדם לו הקול.
ואני מוצאת עצמי מתבוננת בה,
באותה הארה שקיבלתי מנפשי העליונה.
ואני, שמעתי ואבין,
התבוננתי וניסיתי לתרגם את החזון.
וכה אמר לי לבי:
הנפש היא עץ תמר.
תמירה וגבוהה היא, עומדת זקופה ואיתנה, ויחד עם זאת מתוקה לכל רואיה.
לפעמים פירותיה יהיו תפוסים בה חזק, וכדי לקבל ממנה את המתיקות הנדרשת צריכים לנענע אותה.
נענוע חזק.
ואז היא פשוט זורקת לכולם את הפירות שלה.
עלי התמר - כפותים וחזקים, ועם הזמן הולכים ונפתחים. אבל לעולם תישאר השדרה חזקה וישרה, רק העלים יקבלו שינויים.
כי בתחילת הגידול ויסוד האישיות, יש לחבר את כחות הנפש ביניהם.
ורק לאחר שהבסיס היציב איתן, אפשר לתת ממנו לאחרים.
ומידי פעם להתנער מהמוסכמות, לרענן מחשבות, ולהתחיל להאיר.
כך סתם.
בלי סיבה.
כי כשיש סיבה, אבד התוכן.
להאיר פנים לשני, כי.. צריך להאיר פנים!
לא בגלל שזה יגרום לו להאיר בחזקה, ולא בשביל לצפות למשהו, גם לא בשביל שיאמרו שאני נחמדה..
להאיר בשביל להאיר!
לעשות את המעשה בגלל עצם המעשה, ולא בגלל מעשה אחר שממתין כגמול.
והפירות המתוקים האלו שמושלכים..
כאשר גמרו להתבשל היטב ולספוג לחות מעצם התמר,
אין מתוקים כמותם!
כי רק תמר תמיר, שמתעלה מעל כל הקטנוניות של העצים הרגילים,
מביט על הכל מלמעלה, ויכול לתת את הפירות שרק הוא יכול לתת.
אכן, צדיק כתמר יפרח.
לפנות בוקר
הרקיע מתחיל להתבהר.
אט אט.
כמו מכיר בעייפותי.
כמו אינו רוצה להטריד את מנוחתי.
ואני הולכת אל המזווה.
נוטלת לי תמר.
ומניחה לי בשידה.
שיהיה לי כך, על יד המיטה.
שיזכיר לי מי אני ולהיכן אני נוטה.
שאתחזק בנפשי תמיד, ולא אמוטה.
שאהיה רק למעלה, ולא למטה.
בוקר.
פותחת את העיניים, ומביטה לשמים.
מבעד לחלון מביטה בי השמש. שולחת קרניים מלטפות.
הכל נראה ורוד.
בעצם תכלת. אבל מה לעשות שככה כותבים.
מביטה בו לרגע. בתמר ששמרתי מיום האתמול.
ומבינה..
שהורוד והתכלת הם רק השתקפות החיצונית של השמש.
השמש בעצמה, השמים עצמם, חסרי גוון הם.
מלאי אור הם. אור שאינו מוגדר בגוון.
ואני כבר התחלתי להתרגל להסתכל למעלה.
ולא להשתקפות האור שלמטה..
כי הורוד והתכלת הם רק העלים של התמר.
נעים הם אנה ואנה, ולכל אחד גוון משלו.
אבל התמר בעצמו, נעלה מכל הגוונים.
פעם מצטייר בו הוורוד ופעם התכלת, פעם הפריחה ופעם השלכת.
אבל הוא עדיין תמיר זקוף וגאה.
כי הוא תמר.
ובו תם כל מר.
כל חילוף וכל מרירות, תתחלף במהירות בחדוה ובהירות.
כי זו מהותו של התמר.
להיות נטמר.
נשמר.
מתוק ולא מר.
תם ולא נגמר...
הערה חשובה:
אין באמור לעיל משום זלזול בשיטות הטיפול השונות.
נצרכות הן, וגם מועילות.
עיקר ההדגשה היא שהן באות רק 'אחרי'.
אחרי שהאדם מכיר את כחו. את מקומו. את עוצמתו.
רק לאחר מכן יוכל לטפל באיזה פרט בנפשו, כדרך שהולך לרפא דבר קל בגופו.
כי ראשית הכל היא ההכרה שנפש גבוהה לו, ויכולת אדירה לה.
(קרדיט תמונה: שרון שלמה, מתוך אתר פיקיויקי).
בוקר.
פותחת את העינים, ומביטה לשמים.
מבעד לחלון מביטה בי השמש. שולחת קרניים מלטפות.
הכל נראה ורוד כל כך.
בעצם תכלת. אבל מה לעשות שככה כותבים.
וחוץ מזה שבאמת הוילון שבחדר בצבע אדום, והשמש שעוברת דרכו נראית בוורוד.
אתם בודאי אומרים לעצמכם:
נו, שיהיה. מה זה משנה איזה צבע..
אבל לי כן!
ולכן חשוב לי לדייק כל כך!
כשאני מתבוננת על זה,
נראה לי שיש לי איזו הפרעה.
בעצם.. בטוח שיש לי משהו.
אחרת למה אני לא כמו כולם?
איך זה שלאף אחד לא אכפת על הצבע ורק לי אכפת?
כמו תמיד אני נתפסת לקטנות.
כלומר, הן באמת גדולות. אבל אנשים, משום מה, קוראים להן קטנות. מסכנות.
ואני - אומרת. ואז מתקנת. מדייקת. וחוזרת בי פעמים רבות.
וחברותיי אינן מבינות. והרי לפני רגע אמרת אחרת?
נכון, אבל הרגע ההוא עבר, ורק עכשיו פגשתי מחשבה דוהרת.
לכי תסבירי. תתרצי. תתחרטי על התירוץ. תתקני. תגלי שרק קלקלת. וכבר אין למי לתקן.
כי הפרטנר כבר מזמן הלך.
זו לא אשמתי, כך צצות להן המחשבות,
בזו אחר זו בפסיעות גדולות.
לא באות יחד ולא מתואמות.
אפילו לא נפגשות בשביל מריבות.
כל אחת מביעה דעתה בבירור.
ורק אני נותרת בבלבול גמור.
במחשבה שניה, טוב שכך, הרי לא ארצה להיות עמוסה בבת אחת בדעות סותרות..
אך בהרהור נוסף, סוף סוף כל אחת שבאה לא רוצה ללכת.
ואז אני תקועה בסוף עם אורחים שלא נגמרים.
וכולם צריכים תשומת לב וקצת מאכלים.
וכחותי הולכים ודלים. והרעיונות נערמים ונבללים.
על ראשי צפים, בעורפי נושפים, ואת לבי מציפים. ממש חצופים.
ובכן, החלטתי, לא עוד!
אני מוכרחה לבדוק את זה, ולהפסיק למעוד..
אלך לקרוא על עצמי.
מי אני ומה אני.
ומה ההפרעה המדוייקת שלי.
צהרים.
כבר סיימתי לקרוא על סוגי האישיות הקיימים וגם אלו שעדיין לא.
דע את עצמך, בחן את עצמך, איך אתה מול עצמך, איך אתה מול הסובבים, איך אתה ביחס לשכנים, איך השכנים ביחס אליך. הפרעת אישיות גבולית, גבוליות מופרעת אישית. מרחב אישי, מרחק אישיותי. נרקסיזם, מגלומניות, שגעון גדלות ושגעון קטנות. סי בי טי, סעי בלי תיק. אן אל פי, אני ללא גופי. שיטת 12 הצעדים, 15 הקפיצות, מוח אחד, שלש מוחות, שיטת אין מוח [שהיא אגב חדשה יחסית, אבל כבר יש לה רייטינג גדול לפי הנתונים ברשת. אין מה לומר, תופסת הרבה הרשת הזאת], שיטת שליטה מרחוק, שיטת האיפוק העצמי, שיטת הפורקן היצרי, השחרור המרגיע, הבכי המדמיע. שיטת הדמיון המודרך, שיטת כל השיטות, שיטת השטות, שיטה שאינה שיטה, שיטה בלי לצאת מהמיטה.
לאחר שבחנתי כל שיטה, הגעתי למסקנה: אני שוטה!
טוב, לא כזאת שצריכה אשפוז, אבל בודאי צריכה טיפול.
לא בטוח שסוג אחד יועיל, אבל כל החיים לפנינו, ומה בוער.
העיקר שאני כבר אהיה בתהליך..
נשאר לי רק לברר את השיטה והטיפול המתאימים לי.
אחר הצהרים.
לאחר סבב ממושך ומורט עצבים, בין מכוני הטיפול השונים, שמאחורי כל אחד מהם סיפורי הצלחה מדהימים, ומכתבי הערכה מרשימים, על אנשים שהיו משפלי השפלים ונסקו למרומי השחקים. לאחר הבטחות אין ספור על גן עדן בעולם הזה תוך 2 דקות של קריאה, ואושר נצחי תוך חצי דקת האזנה לפרומו להרצאת 'חמורו של משיח בעידן המודרני, באספקלריית חז"ל, בדרך התורה בלבד' [ההרצאה השלמה מובילה ישירות לעולם הבא, בלי לעבור שום שלבי ביניים. אם לא הגעת כספך יוחזר. לא כולל דמי רישום שמהווים 97% מהקורס. אבל מה זה בצע כסף עובר בעולם רקוב וחולף מול אפשרות של חיי נצח], התדיינות עם מזכירות משכנעות ומרצים מאלפים, בדיבורים מתוקים מנופת צופים, שרק השיטה הזאת יכולה לפרוש כנפיים וכל השאר זה עבודה בעיניים.
הבנתי שאני צריכה טיפול דחוף, רק כדי לסדר את השיטות לפי סדר המלצותיהן.
אני צריכה יועץ חיצוני שמכיר את כל השיטות וידריך אותי אל השיטה הנכונה.
נשאר לי לחפש יועץ.
לילה.
לאחר מעבר בין יועצי חרשים ונבוני לחש, חכמים אדירים בקסם ונחש,
מתברר לי אסון גדול!
אי אפשר לטפל בי!
כי לפי התסמינים שלי, האישיות שלי בעצם לא קיימת.
כל שיטת טיפול שייכת לסימפטום אחר שיש לי..
אבל אין התחייבות בשום שיטה לטפל בסך הכל של הסימפטומים.
זה אחראי על היאן, ההוא על היאנג, זה מצא את יאן בתוככי נפשו, והרביעי מחפש את מרקו ואמו, זה גילה את המפתח לנפש, וחבירו נעול על הקוד של הנשמה, זה מוציא את המפרשים מהרוח שמזיקה לנפש, וההוא מנתק את הרוח מהמפרשים. קואצ'ר אחד מדבר על המימד הרביעי העמוק שקיים בנפש, והשני על הנפש שקיימת במימד החמישי הבלתי נראה. הצד השוה שכולם מדברים במונחים מיוחדים, מסורבלים, במילים לועזיות, נועזות, פוחזות, מבזות.
ואני, הפשוטה, המתוסבכת לי עם עצמי, פשוט לא קיימת שם.
כי הסימפטומים שלי מדאי כבדים כדי שהשיטה ההיא תצליח לפתור אותם.
וכיון שכל השיטות שייכות לכלל האנושות.
כנראה שאני לא קיימת.
אולי אני בכלל שילוב של כמה נפשות.
אבל עדיין אין טיפול משולב של כל הנפשות הללו.
ואני - אנה אני באה?
אמצע הלילה.
בהעדר טיפול אישי תואם מצד המין האנושי,
החלטתי ליצור כזה בשביל עצמי.
הרי הוא לפניכם,
נסו אותו בכחות עצמכם,
שמעו ותחי נפשכם.
שיטת תמר.
תמר.
כן, זה הפרי המתוק ההוא, האחרון ברשימת שבעת המינים.
עומד גבוה מעל כולם, מביט על כולם מלמעלה, ועם זאת נשאר במתיקותו, ועיני כל חומדות את דבשו.
והנה אני מוצאת עצמי יושבת תחת תומר.
ומהרהרת בו, בדבש המתוק הזה.
מתבוננת בו, ביצור הדובשני הזה.
ואני מבינה, שאני בעצם תמר!
נפשי גבוהה מדאי.
רבדים רבדים לה, וכל אימת שאני מפשפשת בה, אני מוצאת דברים חדשים.
ועוד לא סיימתי לתור ברבדים החיצוניים.
אבל ברי לי,
כי נפשי העליונה שומעת את כל אותן ההגדרות שאני כובלת אותה, כאילו מנסה להבין את דרכה.
והיא רואה. וצוחקת.
וכשאני שותקת, ואת כל המחשבות מבטלת, ואת שאר כחות הנפש מנתקת.
אני ממש שומעת אותה שמחה.
שמחה וצוחקת.
איך קראת לי שם, קטנטונת?
שגעון גדלות או הפרעת אישיות? נרקסיסיטיות או אובססיביות?
אהה בתי, הכרע הכרעתיני.
צחקק הצחקתיני.
דעי לך בתי,
כי אני בלתי מוגדרת.
טהורה וזכה אני.
ורק ענפיי התחתונים ביותר יכולים לקבל הגדרות רדודות אלה.
אבל את, מה הלכת לך לרדת מטה מטה?
שאי נא עינייך אל מגדל עופל, אל מרומי הדקל,
וקחי ממני פרי לרפואה,
הרגישי נא. טעמי נא את מתקי.
ומעתה שוב לא תלכי לרעות במקומות שפלים ירודים ופחותים.
זכרי נא:
את הגבוהה מכל עצי השדה.
את הנותנת מתיקות לכולם.
עיני כולם נשואות אלייך!
ועינייך שלך לא יהיו נשואות אל על?
עינייך שלך יהיו טרוטות כל כך?
עסוקות בהגדרות חובבניות משיטות אלמוניות שקראת ברשת?
צאי לך בתי!
צאי לך ממאסרך,
ובואי שאי כנפיים,
למרומי הדקל.
כי אני זאת את.
את האמיתית. העליונה. הטהורה.
שמרחפת מעל כל הגדרה.
שאינה כבולה בכבלי ההרגל.
שיש בה יכולת מופלאה, כל תכונה לסגל.
אני - - - זאת את!!
ופתע נדם לו הקול.
ואני מוצאת עצמי מתבוננת בה,
באותה הארה שקיבלתי מנפשי העליונה.
ואני, שמעתי ואבין,
התבוננתי וניסיתי לתרגם את החזון.
וכה אמר לי לבי:
הנפש היא עץ תמר.
תמירה וגבוהה היא, עומדת זקופה ואיתנה, ויחד עם זאת מתוקה לכל רואיה.
לפעמים פירותיה יהיו תפוסים בה חזק, וכדי לקבל ממנה את המתיקות הנדרשת צריכים לנענע אותה.
נענוע חזק.
ואז היא פשוט זורקת לכולם את הפירות שלה.
עלי התמר - כפותים וחזקים, ועם הזמן הולכים ונפתחים. אבל לעולם תישאר השדרה חזקה וישרה, רק העלים יקבלו שינויים.
כי בתחילת הגידול ויסוד האישיות, יש לחבר את כחות הנפש ביניהם.
ורק לאחר שהבסיס היציב איתן, אפשר לתת ממנו לאחרים.
ומידי פעם להתנער מהמוסכמות, לרענן מחשבות, ולהתחיל להאיר.
כך סתם.
בלי סיבה.
כי כשיש סיבה, אבד התוכן.
להאיר פנים לשני, כי.. צריך להאיר פנים!
לא בגלל שזה יגרום לו להאיר בחזקה, ולא בשביל לצפות למשהו, גם לא בשביל שיאמרו שאני נחמדה..
להאיר בשביל להאיר!
לעשות את המעשה בגלל עצם המעשה, ולא בגלל מעשה אחר שממתין כגמול.
והפירות המתוקים האלו שמושלכים..
כאשר גמרו להתבשל היטב ולספוג לחות מעצם התמר,
אין מתוקים כמותם!
כי רק תמר תמיר, שמתעלה מעל כל הקטנוניות של העצים הרגילים,
מביט על הכל מלמעלה, ויכול לתת את הפירות שרק הוא יכול לתת.
אכן, צדיק כתמר יפרח.
לפנות בוקר
הרקיע מתחיל להתבהר.
אט אט.
כמו מכיר בעייפותי.
כמו אינו רוצה להטריד את מנוחתי.
ואני הולכת אל המזווה.
נוטלת לי תמר.
ומניחה לי בשידה.
שיהיה לי כך, על יד המיטה.
שיזכיר לי מי אני ולהיכן אני נוטה.
שאתחזק בנפשי תמיד, ולא אמוטה.
שאהיה רק למעלה, ולא למטה.
בוקר.
פותחת את העיניים, ומביטה לשמים.
מבעד לחלון מביטה בי השמש. שולחת קרניים מלטפות.
הכל נראה ורוד.
בעצם תכלת. אבל מה לעשות שככה כותבים.
מביטה בו לרגע. בתמר ששמרתי מיום האתמול.
ומבינה..
שהורוד והתכלת הם רק השתקפות החיצונית של השמש.
השמש בעצמה, השמים עצמם, חסרי גוון הם.
מלאי אור הם. אור שאינו מוגדר בגוון.
ואני כבר התחלתי להתרגל להסתכל למעלה.
ולא להשתקפות האור שלמטה..
כי הורוד והתכלת הם רק העלים של התמר.
נעים הם אנה ואנה, ולכל אחד גוון משלו.
אבל התמר בעצמו, נעלה מכל הגוונים.
פעם מצטייר בו הוורוד ופעם התכלת, פעם הפריחה ופעם השלכת.
אבל הוא עדיין תמיר זקוף וגאה.
כי הוא תמר.
ובו תם כל מר.
כל חילוף וכל מרירות, תתחלף במהירות בחדוה ובהירות.
כי זו מהותו של התמר.
להיות נטמר.
נשמר.
מתוק ולא מר.
תם ולא נגמר...
הערה חשובה:
אין באמור לעיל משום זלזול בשיטות הטיפול השונות.
נצרכות הן, וגם מועילות.
עיקר ההדגשה היא שהן באות רק 'אחרי'.
אחרי שהאדם מכיר את כחו. את מקומו. את עוצמתו.
רק לאחר מכן יוכל לטפל באיזה פרט בנפשו, כדרך שהולך לרפא דבר קל בגופו.
כי ראשית הכל היא ההכרה שנפש גבוהה לו, ויכולת אדירה לה.
(קרדיט תמונה: שרון שלמה, מתוך אתר פיקיויקי).
