הנושאים החמים
הנושאים החמים
פעם ראשונה שאני (התכוונתי) משתתפת באתגר.
פעם ראשונה שנאלצת לצמצם מילים.
לא טובה בזה. לא הצלחתי.
לא האמנתי כמה רחוקה אהיה מן היעד.
מוותרת על הפרס, על הכבוד, על התהילה.
רק...ביטע... אל תאלצו אותי למחוק עכשיו הכל....
מבוסס על מקרה אמיתי:
לא אחת כשרהל'ה אלמגור תפסיד אירוע שכזה. חתונה של דוסים, אמיתיים, שחורים!
מעולם לא הזמינו אותה לחתונה שכזו, והיא, לא האמינה שכף רגלה תדרוך אי פעם בעיר הצפופה בישראל, ובטח שלא למטרה זו.
למען האמת, היא מצאה עצמה מחכה בכיליון עיניים לערב הזה.
במיוחד כשמדובר בעידו, בנה של בת דודתה- רונית, שחזר לא מכבר בתשובה.
את עידודו'ש לא ראתה מאז שעזב לישיבה לחוזרים בתשובה, חומד שכמוהו.
אומרים שלטובים ביותר זה קורה, ובמקרה דנן, אלו שאומרים, לא מבינים כמה הם צודקים.
ברסלַאב. כך נראה לה שאמרה לה רונית, זה השם של הקבוצה אליה הצטרף עידו, המסכן, כמה מוכשר תמיד היה.
חסידות ברסלב, בגוגל, בויקיפדיה. שרהל'ה מצאה עצמה קוראת אינספור ידיעות על הקבוצה המשונה והרדיקלית.
וכעת הגיע הזמן להשתתף באירוע אמיתי שלהם, בתקווה שלא יידו אותה באבנים.
היא תסכור את פיה ולא תסגיר דבר על שיוכה המגזרי בגזרת הפוליטיקה העירונית.
בכל זאת, הרי לא הזמינה את עצמה. הזמנה אישית היא קיבלה מרונית, בתוספת כמה מילים אישיות.
חבל שאמה לא יכולה להגיע גם כן, לחוות את האירוע הלא- סטנדרטי הזה.
שרהל'ה מתכוונת לדווח לאמה במהלך ההתרחשויות ה-כ-ל, כך הבטיחה לה, מקווה שתשמע, כבדת שמיעה כבר אמה הקשישה.
חצאיתה הארוכה, והשכמייה הצמרירית, שקנתה במיוחד בקניון האזורי, יהלמו את האירוע, כפי שנרשם בתחתית ההזמנה, היא בטוחה.
והתספורת הקצוצה, בגוון האפרורי, היאה לגילה, שעשתה במיוחד לחתונה, גם הוא יהיה סולידי בנוף, כך חשבה.
סוף סוף המוזיקה מתחילה, ניגון יפה, שמכסה מעט על המבוכה.
ראשונה מבין האורחות הגיעה, כשהמשפחה היו בעיצומם של צילומים משפחתיים.
היא ניסתה להצטרף, אך נרמזה שאין זה מתאים. שרהל'ה מבינה רמזים, ועל כן הלכה לטעום מהמתוקים שבבר.
אחר קרבה אל הכלה וסיפרה לה איך היה אצלה עידו הקטן בביקור בדיוק ביום בו החל ללכת, ואילו תלתלים בלונדיניים עיטרו את ראשו הקטן.
אפילו כבר זכתה לברכה מקרב לב מהכלה הבוכייה והנרגשת, שיהיה לה זיווג-הגון משורש נשמתה. נו טוב, בגילה? חה. מה שלא מועיל, בטח לא מזיק.
כשחצתה את המחיצה עם עלי המטפס הפרחוניים, בדרכה לברך את עידודוש' החמוד, ואת אביו, התרחק החתן ממנה בתנועה חדה כמו מפני מחלה מידבקת.
ורק כאשר ניגשה אליה אישה עם מטפחת הדוקה, מראה מיוסר, ובגדים עד הרצפה והסבירה לה שזה לא מקובל, מה שעשתה, הבינה שאין זה דבר אישי נגדה- עוד מנהג שלמד בסמינר לשטיפת מוח, כנראה, מסכנצ'וק.
המוזיקה היפה רועמת בפול ווליום ברחבי האולם. בנות ונשים רבות מצטופפות סביב לכלה הבוכה.
איפה החתן? חושבת לעצמה שרהל'ה, למה הוא לא מושיט לה יד לנחמה ברגעים כל כך מרגשים?
המתח בשיאו. הבחורות הרבות מסתכלות לכיוון היציאה.
שרהל'ה מרגישה שהגיע הזמן.
היא מוציאה את הכיסוי הסגלגל-נוצץ של הפלאפון, מרכיבה את משקפי המולטיפוקל התואמים, ומחייגת.
"אמא! אמא! את שומעת אותי?" צעקה לפומית "כן, אני בחתונה. אני לא יודעת למה הם מפעילים רעש כזה חזק! כן, כן, הכלה יפה מאוד, כן! נכון! הנה, אני רואה את עידודוש' מתקרב, איזה חמוד, כן, מאוד גבה, יותר מיוסי. אויש, איזה יופי. יש לו שתי צעפאלאך, כמו של הכי קיצוניים, שיהיה בריא, כן, בלונד"
שרהל'ה מתקרבת מעט לאזור הלוהט, של הכלה שממלמלת צקון לחש, ומביטה חליפות לכיוון החתן בעיניים מעפעפות ורטובות.
הנעימה המרגשת נשמעת בתדר הגבוה ביותר.
"כן, אמא, את שומעת אותי??" צועקת שרהל'ה לפומית.
פתאום המוזיקה משתתקת. החתן עומד מול הכלה.
אך שרהל'ה הצועקת לא מרגישה בזאת.
הקהל מפנה את מבטו לכיוון הרעש.
"כן, הם חסידי ברסלַאב. ב-ר-ס-ל-א-ב, כן. זו הכת הקיצונית ביותר של הדוסים.
החתן עכשיו רואה את הכלה בפעם הראשונה."
יותר מדי שקט, כך מרגישה שרהל'ה.
היא מרימה את ראשה לכיוון ההתרחשות.
ו...אוי, החתן, הכלה, וכל האורחים נועצים בה מבטים משועשעים.
שרהל'ה מזדקפת במבוכה, מורידה את ידה האוחזת במכשיר, מעיפה מבט מוטרד ואומרת בקול:
"היי עידו חמוד, זוכר אותי?? דודה שרהל'ה מגבעתיים".
רגע שמרגיש כמו נצח.
ו....כל הקהל פורץ בצחוק אדיר.
שרהל'ה מסתלקת מן המקום בכפיפה.
"איזה בושות, אמא, איזה בושות." היא מייבבת בלחש לפומית.
פעם ראשונה שנאלצת לצמצם מילים.
לא טובה בזה. לא הצלחתי.
לא האמנתי כמה רחוקה אהיה מן היעד.
מוותרת על הפרס, על הכבוד, על התהילה.
רק...ביטע... אל תאלצו אותי למחוק עכשיו הכל....
מבוסס על מקרה אמיתי:
לא אחת כשרהל'ה אלמגור תפסיד אירוע שכזה. חתונה של דוסים, אמיתיים, שחורים!
מעולם לא הזמינו אותה לחתונה שכזו, והיא, לא האמינה שכף רגלה תדרוך אי פעם בעיר הצפופה בישראל, ובטח שלא למטרה זו.
למען האמת, היא מצאה עצמה מחכה בכיליון עיניים לערב הזה.
במיוחד כשמדובר בעידו, בנה של בת דודתה- רונית, שחזר לא מכבר בתשובה.
את עידודו'ש לא ראתה מאז שעזב לישיבה לחוזרים בתשובה, חומד שכמוהו.
אומרים שלטובים ביותר זה קורה, ובמקרה דנן, אלו שאומרים, לא מבינים כמה הם צודקים.
ברסלַאב. כך נראה לה שאמרה לה רונית, זה השם של הקבוצה אליה הצטרף עידו, המסכן, כמה מוכשר תמיד היה.
חסידות ברסלב, בגוגל, בויקיפדיה. שרהל'ה מצאה עצמה קוראת אינספור ידיעות על הקבוצה המשונה והרדיקלית.
וכעת הגיע הזמן להשתתף באירוע אמיתי שלהם, בתקווה שלא יידו אותה באבנים.
היא תסכור את פיה ולא תסגיר דבר על שיוכה המגזרי בגזרת הפוליטיקה העירונית.
בכל זאת, הרי לא הזמינה את עצמה. הזמנה אישית היא קיבלה מרונית, בתוספת כמה מילים אישיות.
חבל שאמה לא יכולה להגיע גם כן, לחוות את האירוע הלא- סטנדרטי הזה.
שרהל'ה מתכוונת לדווח לאמה במהלך ההתרחשויות ה-כ-ל, כך הבטיחה לה, מקווה שתשמע, כבדת שמיעה כבר אמה הקשישה.
חצאיתה הארוכה, והשכמייה הצמרירית, שקנתה במיוחד בקניון האזורי, יהלמו את האירוע, כפי שנרשם בתחתית ההזמנה, היא בטוחה.
והתספורת הקצוצה, בגוון האפרורי, היאה לגילה, שעשתה במיוחד לחתונה, גם הוא יהיה סולידי בנוף, כך חשבה.
סוף סוף המוזיקה מתחילה, ניגון יפה, שמכסה מעט על המבוכה.
ראשונה מבין האורחות הגיעה, כשהמשפחה היו בעיצומם של צילומים משפחתיים.
היא ניסתה להצטרף, אך נרמזה שאין זה מתאים. שרהל'ה מבינה רמזים, ועל כן הלכה לטעום מהמתוקים שבבר.
אחר קרבה אל הכלה וסיפרה לה איך היה אצלה עידו הקטן בביקור בדיוק ביום בו החל ללכת, ואילו תלתלים בלונדיניים עיטרו את ראשו הקטן.
אפילו כבר זכתה לברכה מקרב לב מהכלה הבוכייה והנרגשת, שיהיה לה זיווג-הגון משורש נשמתה. נו טוב, בגילה? חה. מה שלא מועיל, בטח לא מזיק.
כשחצתה את המחיצה עם עלי המטפס הפרחוניים, בדרכה לברך את עידודוש' החמוד, ואת אביו, התרחק החתן ממנה בתנועה חדה כמו מפני מחלה מידבקת.
ורק כאשר ניגשה אליה אישה עם מטפחת הדוקה, מראה מיוסר, ובגדים עד הרצפה והסבירה לה שזה לא מקובל, מה שעשתה, הבינה שאין זה דבר אישי נגדה- עוד מנהג שלמד בסמינר לשטיפת מוח, כנראה, מסכנצ'וק.
המוזיקה היפה רועמת בפול ווליום ברחבי האולם. בנות ונשים רבות מצטופפות סביב לכלה הבוכה.
איפה החתן? חושבת לעצמה שרהל'ה, למה הוא לא מושיט לה יד לנחמה ברגעים כל כך מרגשים?
המתח בשיאו. הבחורות הרבות מסתכלות לכיוון היציאה.
שרהל'ה מרגישה שהגיע הזמן.
היא מוציאה את הכיסוי הסגלגל-נוצץ של הפלאפון, מרכיבה את משקפי המולטיפוקל התואמים, ומחייגת.
"אמא! אמא! את שומעת אותי?" צעקה לפומית "כן, אני בחתונה. אני לא יודעת למה הם מפעילים רעש כזה חזק! כן, כן, הכלה יפה מאוד, כן! נכון! הנה, אני רואה את עידודוש' מתקרב, איזה חמוד, כן, מאוד גבה, יותר מיוסי. אויש, איזה יופי. יש לו שתי צעפאלאך, כמו של הכי קיצוניים, שיהיה בריא, כן, בלונד"
שרהל'ה מתקרבת מעט לאזור הלוהט, של הכלה שממלמלת צקון לחש, ומביטה חליפות לכיוון החתן בעיניים מעפעפות ורטובות.
הנעימה המרגשת נשמעת בתדר הגבוה ביותר.
"כן, אמא, את שומעת אותי??" צועקת שרהל'ה לפומית.
פתאום המוזיקה משתתקת. החתן עומד מול הכלה.
אך שרהל'ה הצועקת לא מרגישה בזאת.
הקהל מפנה את מבטו לכיוון הרעש.
"כן, הם חסידי ברסלַאב. ב-ר-ס-ל-א-ב, כן. זו הכת הקיצונית ביותר של הדוסים.
החתן עכשיו רואה את הכלה בפעם הראשונה."
יותר מדי שקט, כך מרגישה שרהל'ה.
היא מרימה את ראשה לכיוון ההתרחשות.
ו...אוי, החתן, הכלה, וכל האורחים נועצים בה מבטים משועשעים.
שרהל'ה מזדקפת במבוכה, מורידה את ידה האוחזת במכשיר, מעיפה מבט מוטרד ואומרת בקול:
"היי עידו חמוד, זוכר אותי?? דודה שרהל'ה מגבעתיים".
רגע שמרגיש כמו נצח.
ו....כל הקהל פורץ בצחוק אדיר.
שרהל'ה מסתלקת מן המקום בכפיפה.
"איזה בושות, אמא, איזה בושות." היא מייבבת בלחש לפומית.
נערך לאחרונה ב:
