הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
"מיכל!" הקריאה מהדהדת במסדרון, היא נעצרת באנחה, מורחת חיוך מנומס על השפתיים ומסתובבת לאחור,
"כן המורה?". המורה מתקדמת לעברה קולה חמור מעט "את מודעת לכך שעגילים אלו אינם לרוח בית ספרנו?" נימת קולה כאילו קובעת עובדה.
"לא?" היא באמת מופתעת "מה הבעיה בהם המורה?, הן ממש עדינות, חיפשתי בחנות את העגילים הכי דקות שיש".
"זה לא משנה" קולה של המחנכת מתרכך מעט "מותר עגילים צמודות בלבד, לא ידעת?".
"אהמ..."
"היכן למדת לפני כן?" מביטה בה המורה במבט חוקר. "במילר" היא ממהרת לתקן לשם הרשמי "דעה חכמה". "אההה" מהמהמת המורה במבט מבין, "ולמה הגעת לסמינר שלנו? גם ב'דעה חכמה' יש הוראת חינוך מיוחד אם זכרוני אינו מטעה אותי".
מיכל משפשפת את כפות ידיה זו בזו "אהמ.. כן יש, אבל זה לא כל כך סמינר כמו פה, זה.... כזה יותר פתוח...." היא שונאת את השיחות האלה, יודעת להיכן זה מוביל.
"אז אני מבינה שקשה לך להתרגל לכללים פה, זה בסדר, רק הקפידי לקרוא את התקנון היטב בפעם הבאה" מסכמת המורה, "קראתי" אומרת מיכל "לא היה כתוב כלום על עגילים צמודות, רק שיהיו עדינות ",
המורה נבוכה מעט "זה... זה כנראה כל כך ברור מאליו שאין צורך לכתוב, בכל מקרה אלו הכללים פה, אני בטוחה שהגעת לכאן בידיעה עד כמה המקום יחייב אותך, נכון?", "כן, בטח" מסכימה מיכל, היא ידעה שזה לא יהיה קל, במיוחד ההתנשאות הקטנה הזו שהיא שומעת בקול של המורה, אבל זו אולי פשוט הרגשת הנחיתות שלה פה שגורמת לה לדמיין את זה?
"מצוין מיכל, אני מאחלת לך כאן הרבה הצלחה , ושתצליחי לרכוש כמה שיותר כלים נכונים לדרך שלך" מסיימת המורה ופונה לדרכה.
רגלה של מיכל בועטת קלות בקיר לצידה,' תצליחי לרכוש כלים לדרך שלך...' למה מה היא עשתה עד היום?, כל האופציות היו פתוחות לפניה, עם ממוצע בגרויות גבוה ותעודה מרשימה כמו שהיתה לה היא היתה יכולה ללכת ללמוד גם פסיכולוגיה, במכללה, כמו עוד כמה מהחברות שלה.
במקום זה היא כאן, עם תלבושת גם אחרי התיכון, עם תיק צד שכשמו כן הא כמעט מפיל אותה הצידה ולימודי קודש ארוכים בנוסף להוראה.
היא ניגשת לחלון, נושמת נשימה עמוקה.
היא מביטה בשמיים ולאחר מכן מורידה מבטה לאדמה, תלמידות יושבות שם ומפטפטות, צוחקות.
משהו זז לה קצת לה בלב.
לרגע מרגישה שוב את אותה אש, אותה אש שבערה בה כשחיפשה בשנה שעברה מקום לימודים מתאים, אותה אש שגרמה לה להכריז בבית שהיא תלך רק לסמינר ולא למכללה, אותה אש שגורמת לה כעת להיות חנוטה בתלבושת.
אותה אש שתוביל אותה בעתיד לבית שהיא משתוקקת אליו, לבית של תורה.
ושוב היא מרגישה את האש הזו נותנת לה אנרגיה ומזרימה אליה כוחות, מזכירה לה מי היא ומה היא בוחרת להיות, וגורמת לה לבחור עכשיו מחדש.
כל יום היא בחרה עד עכשיו, כל יום היא גם תבחר.
נכון שלא עם הכל היא מסכימה ולא את הכל היא מבינה. אבל מספיק לה כרגע ההבנה שהדרך הזו יותר טובה משאר הדרכים, ויש לה יותר סיכויים להצליח בה.
חיוך קטן עולה על פניה,
חיוך מבחירה.
"מיכל!" הקריאה מהדהדת במסדרון, היא נעצרת באנחה, מורחת חיוך מנומס על השפתיים ומסתובבת לאחור,
"כן המורה?". המורה מתקדמת לעברה קולה חמור מעט "את מודעת לכך שעגילים אלו אינם לרוח בית ספרנו?" נימת קולה כאילו קובעת עובדה.
"לא?" היא באמת מופתעת "מה הבעיה בהם המורה?, הן ממש עדינות, חיפשתי בחנות את העגילים הכי דקות שיש".
"זה לא משנה" קולה של המחנכת מתרכך מעט "מותר עגילים צמודות בלבד, לא ידעת?".
"אהמ..."
"היכן למדת לפני כן?" מביטה בה המורה במבט חוקר. "במילר" היא ממהרת לתקן לשם הרשמי "דעה חכמה". "אההה" מהמהמת המורה במבט מבין, "ולמה הגעת לסמינר שלנו? גם ב'דעה חכמה' יש הוראת חינוך מיוחד אם זכרוני אינו מטעה אותי".
מיכל משפשפת את כפות ידיה זו בזו "אהמ.. כן יש, אבל זה לא כל כך סמינר כמו פה, זה.... כזה יותר פתוח...." היא שונאת את השיחות האלה, יודעת להיכן זה מוביל.
"אז אני מבינה שקשה לך להתרגל לכללים פה, זה בסדר, רק הקפידי לקרוא את התקנון היטב בפעם הבאה" מסכמת המורה, "קראתי" אומרת מיכל "לא היה כתוב כלום על עגילים צמודות, רק שיהיו עדינות ",
המורה נבוכה מעט "זה... זה כנראה כל כך ברור מאליו שאין צורך לכתוב, בכל מקרה אלו הכללים פה, אני בטוחה שהגעת לכאן בידיעה עד כמה המקום יחייב אותך, נכון?", "כן, בטח" מסכימה מיכל, היא ידעה שזה לא יהיה קל, במיוחד ההתנשאות הקטנה הזו שהיא שומעת בקול של המורה, אבל זו אולי פשוט הרגשת הנחיתות שלה פה שגורמת לה לדמיין את זה?
"מצוין מיכל, אני מאחלת לך כאן הרבה הצלחה , ושתצליחי לרכוש כמה שיותר כלים נכונים לדרך שלך" מסיימת המורה ופונה לדרכה.
רגלה של מיכל בועטת קלות בקיר לצידה,' תצליחי לרכוש כלים לדרך שלך...' למה מה היא עשתה עד היום?, כל האופציות היו פתוחות לפניה, עם ממוצע בגרויות גבוה ותעודה מרשימה כמו שהיתה לה היא היתה יכולה ללכת ללמוד גם פסיכולוגיה, במכללה, כמו עוד כמה מהחברות שלה.
במקום זה היא כאן, עם תלבושת גם אחרי התיכון, עם תיק צד שכשמו כן הא כמעט מפיל אותה הצידה ולימודי קודש ארוכים בנוסף להוראה.
היא ניגשת לחלון, נושמת נשימה עמוקה.
היא מביטה בשמיים ולאחר מכן מורידה מבטה לאדמה, תלמידות יושבות שם ומפטפטות, צוחקות.
משהו זז לה קצת לה בלב.
לרגע מרגישה שוב את אותה אש, אותה אש שבערה בה כשחיפשה בשנה שעברה מקום לימודים מתאים, אותה אש שגרמה לה להכריז בבית שהיא תלך רק לסמינר ולא למכללה, אותה אש שגורמת לה כעת להיות חנוטה בתלבושת.
אותה אש שתוביל אותה בעתיד לבית שהיא משתוקקת אליו, לבית של תורה.
ושוב היא מרגישה את האש הזו נותנת לה אנרגיה ומזרימה אליה כוחות, מזכירה לה מי היא ומה היא בוחרת להיות, וגורמת לה לבחור עכשיו מחדש.
כל יום היא בחרה עד עכשיו, כל יום היא גם תבחר.
נכון שלא עם הכל היא מסכימה ולא את הכל היא מבינה. אבל מספיק לה כרגע ההבנה שהדרך הזו יותר טובה משאר הדרכים, ויש לה יותר סיכויים להצליח בה.
חיוך קטן עולה על פניה,
חיוך מבחירה.
נערך לאחרונה ב:
