הנושאים החמים
הנושאים החמים
//כמה הרהורים על ובעקבות 'עולם חירש' - ספרה הראשון של בתיה ענה.
1.
בוא נתחיל עם זה שעולם חירש הוא ספר חדשני.
לא עוד מותחן מוסד / שב"כ / אמ"ן / איראן. לא עוד טלנובלה קיטשית על יחסי משפחה. (אין לי שום בעיה עם חוה רוזנברג. אבל אחרי 50 ספרים זה כבר מתחיל אעפס לחזור על עצמו).
הספר מביא משהו חדש. מרענן. מקורי. נועז.
הוא לא צועד בתלם שהתוו לו הספרים שהיו לפניו על מדף הספרים, אלא סולל שביל חדש ומרתק.
שאפו!
2.
את עולם חירש התחלתי לקרוא מצוייד בספוילר מסוים.
ולמרות שאני שונא ספוילרים, הספוילר הזה דווקא גרם לי ליהנות יותר מהספר.
טוב, זה לא היה ממש ספוילר, רק שמישהו גילה את אוזני מראש שאין לספר סוף טוב. לפחות לא במובן המקובל של סוף טוב.
ודווקא משום שידעתי שאני לא צריך לצפות לסוף הטוב, נהניתי מהספר יותר. לא חיכיתי כל רגע לראות איך העניינים מסתדרים.
ידעתי שאולי הם לא יסתדרו. וכשחלק מהעניינים הסתדרו - זה היה מפתיע באמת. כי זה לא היה צפוי.
בספרי המתח הקלאסיים, אתה יכול להיות בטוח שבסוף הגיבור שרד את הכל וגם הציל את העולם. אתה לא באמת במתח מה יקרה. השאלה היא רק איך זה יקרה.
אבל כשאתה כל הזמן יודע שיתכן שהסוף יהיה רע - אתה באמת במתח האם הבעיות תיפתרנה או לא.
3.
תמיד ידעתי את זה, אבל הנה עכשיו זה הוכח אצלי סופית: אני חסיד של הפי אנד.
אפשר לדבר כמה שרוצים על מורכבות ועומק ובגרות ומה שתרצו. אני רוצה סוף טוב ומאושר. רוצה שכולם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כן, אני אוהב הפי אנד. (אני אוהב גם פיתה עם שוקולד, אבל זה לפעם אחרת).
סיפור עם סוף רע, משאיר אותי עם טעם רע. ועולם חירש לא נגמר איך שרציתי שהוא ייגמר.
הוא ספר מעולה. הוא מטלטל, מסעיר, מערער, מהרהר. גורם לך לחשוב, להתבונן, ולפעמים גם לדפוק את הראש בקיר או לצרוח מרוב תסכול.
הוא גם כתוב ממש טוב. בהחלט ספר נפלא, אני ממליץ עליו בחום.
אבל הפי אנד אין שם.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.
יש לי חשק עז לכתוב לספר פרק סיום אלטרנטיבי משלי. מותר?
נכון שהעולם האמיתי לא מושלם, והוא מלא בסבל ובמכאוב, בעיוותים ובשקרים.
אבל תפקידה של הספרות הוא לא רק לשקף את החיים. בשביל זה יש כבר את החיים עצמם. הספרות צריכה להציע כיוונים ומחשבות על הדרך לפתור - או להתמודד טוב יותר - עם הבעיות של החיים.
4.
וכדי לסיים בטעם טוב, הנה עוד מחמאה על הספר.
הגאונות הגדולה בטכניקה של הספר היא לא (רק) יצירת העולם הבדיוני, או התהליכים היפים והאמינים שהגיבורים עוברים.
הגאונות בספר היא שיש סוד המשותף רק לסופרת ולקוראים. משהו שרק אנחנו יודעים, אבל כל גיבורי הסיפור לא יודעים.
יש עוד ספרים שהמוטיב הזה מבצבץ בהם, שיש מידע שנגלה לקורא ונסתר מעיני חלק מהדמויות.
אבל בספר הזה, לאורך כל הספר, כל הדמויות בסיפור, לא מבינות בכלל את הסיפור! רק שניים מבינים את הסיפור - הסופרת, והקורא.
יש ביניהם ברית סודית שכזו. הסופרת מספרת ישר לקורא את הסיפור האמיתי, אבל היא מדלגת על כל הדמויות. הן לא יודעות ולא מבינות את הסיפור.
זה נפלא. זה אדיר. זה גאוני.
עוד שאפו!
1.
בוא נתחיל עם זה שעולם חירש הוא ספר חדשני.
לא עוד מותחן מוסד / שב"כ / אמ"ן / איראן. לא עוד טלנובלה קיטשית על יחסי משפחה. (אין לי שום בעיה עם חוה רוזנברג. אבל אחרי 50 ספרים זה כבר מתחיל אעפס לחזור על עצמו).
הספר מביא משהו חדש. מרענן. מקורי. נועז.
הוא לא צועד בתלם שהתוו לו הספרים שהיו לפניו על מדף הספרים, אלא סולל שביל חדש ומרתק.
שאפו!
2.
את עולם חירש התחלתי לקרוא מצוייד בספוילר מסוים.
ולמרות שאני שונא ספוילרים, הספוילר הזה דווקא גרם לי ליהנות יותר מהספר.
טוב, זה לא היה ממש ספוילר, רק שמישהו גילה את אוזני מראש שאין לספר סוף טוב. לפחות לא במובן המקובל של סוף טוב.
ודווקא משום שידעתי שאני לא צריך לצפות לסוף הטוב, נהניתי מהספר יותר. לא חיכיתי כל רגע לראות איך העניינים מסתדרים.
ידעתי שאולי הם לא יסתדרו. וכשחלק מהעניינים הסתדרו - זה היה מפתיע באמת. כי זה לא היה צפוי.
בספרי המתח הקלאסיים, אתה יכול להיות בטוח שבסוף הגיבור שרד את הכל וגם הציל את העולם. אתה לא באמת במתח מה יקרה. השאלה היא רק איך זה יקרה.
אבל כשאתה כל הזמן יודע שיתכן שהסוף יהיה רע - אתה באמת במתח האם הבעיות תיפתרנה או לא.
3.
תמיד ידעתי את זה, אבל הנה עכשיו זה הוכח אצלי סופית: אני חסיד של הפי אנד.
אפשר לדבר כמה שרוצים על מורכבות ועומק ובגרות ומה שתרצו. אני רוצה סוף טוב ומאושר. רוצה שכולם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כן, אני אוהב הפי אנד. (אני אוהב גם פיתה עם שוקולד, אבל זה לפעם אחרת).
סיפור עם סוף רע, משאיר אותי עם טעם רע. ועולם חירש לא נגמר איך שרציתי שהוא ייגמר.
הוא ספר מעולה. הוא מטלטל, מסעיר, מערער, מהרהר. גורם לך לחשוב, להתבונן, ולפעמים גם לדפוק את הראש בקיר או לצרוח מרוב תסכול.
הוא גם כתוב ממש טוב. בהחלט ספר נפלא, אני ממליץ עליו בחום.
אבל הפי אנד אין שם.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.
יש לי חשק עז לכתוב לספר פרק סיום אלטרנטיבי משלי. מותר?
נכון שהעולם האמיתי לא מושלם, והוא מלא בסבל ובמכאוב, בעיוותים ובשקרים.
אבל תפקידה של הספרות הוא לא רק לשקף את החיים. בשביל זה יש כבר את החיים עצמם. הספרות צריכה להציע כיוונים ומחשבות על הדרך לפתור - או להתמודד טוב יותר - עם הבעיות של החיים.
4.
וכדי לסיים בטעם טוב, הנה עוד מחמאה על הספר.
הגאונות הגדולה בטכניקה של הספר היא לא (רק) יצירת העולם הבדיוני, או התהליכים היפים והאמינים שהגיבורים עוברים.
הגאונות בספר היא שיש סוד המשותף רק לסופרת ולקוראים. משהו שרק אנחנו יודעים, אבל כל גיבורי הסיפור לא יודעים.
יש עוד ספרים שהמוטיב הזה מבצבץ בהם, שיש מידע שנגלה לקורא ונסתר מעיני חלק מהדמויות.
אבל בספר הזה, לאורך כל הספר, כל הדמויות בסיפור, לא מבינות בכלל את הסיפור! רק שניים מבינים את הסיפור - הסופרת, והקורא.
יש ביניהם ברית סודית שכזו. הסופרת מספרת ישר לקורא את הסיפור האמיתי, אבל היא מדלגת על כל הדמויות. הן לא יודעות ולא מבינות את הסיפור.
זה נפלא. זה אדיר. זה גאוני.
עוד שאפו!
נערך לאחרונה ב:
