סליחה על האריכות, אבל חייבת לציין שהסיכון לתינוק בשנתו הראשונה, שאימו סובלת מחוסר שינה, גבוה הרבה יותר מהסיכון למות בעריסה.
זמן התגובה ושיקול הדעת של אדם שישן פחות מ 5 שעות, דומים לזה של אדם במצב של שכרות.
כעת, נסי לשער את הסיכון לתינוק שאימו במצב של חוסר שינה כרוני ומצטבר, ומנסה לשתות לידו קפה חם כדי להתעורר.
אחת הבעיות הכי גדולות של משרד הבריאות היא, שהם לעולם לא יסתכלו על גידול התינוק כמכלול. ההמלצות שלהם מתייחסות תמיד לשאלות ספציפיות. כמו למשל: "איך נמנע מות בעריסה?". השאלה שהם אף פעם לא מנסים לענות עליה היא: "איך נגדל ילדים בצורה נכונה?".
לו היו מסתכלים על גידול ילדים באופן כוללני, הם היו מבינים שיש צורך חיוני לאזן בין הסיכונים של מות בעריסה, לבין הסיכונים שנגרמים לתינוק שלא ישן מספיק בחודשים הראשונים שלו, הסיכונים שנגרמים לתינוק שהמטפלים העיקריים בו סובלים מחוסר שינה כרוני, חיי המשפחה שצריכים להמשיך להתנהל, מצבי דיכאון שיכולים להתפרץ כתוצאה מהתמודדות עם תינוק צורח בחודשים הקרובים ללידה ועוד ועוד.
מאחר ומשרד הבריאות לא עושה זאת, עלינו, ההורים, מוטלת החובה לנסות לנהל את הטיפול בתינוק ע"י איזון סיכונים מושכל.
אם התינוק מתרגל לשינה על הגב, מה טוב.
אם הוא צורח ללא הפסקה, וישן באופן רגוע על הבטן, זו תהיה טעות להניח לו לצרוח במשך חודשים. ומי שחוששת, שתתייעץ עם רופא ילדים. אני בטוחה שזו תהיה התשובה של כל רופא ילדים ותיק מספיק.
אבל, משהו מתחיל להשתנות. ההוראה של משרד הבריאות להשכיב תינוקות על הבטן בזמן העירות. ההמלצה החדשה לטפל בתינוק בלילה בשכיבה במיטה, בניגוד לעבר שבו האכלה בלילה במיטת ההורה נחשבה ללא בטיחותית. שינויים שמראים, שמישהו שם מתחיל להבין, שגידול ילדים הוא מכלול.
אנחנו צריכים לדאוג לתינוק, גם שלא ימות חלילה בפתאומיות, אבל גם שיתפתח מוטורית, שיישן מספיק וכל שאר הצרכים שלו.
בכל מה שקשור לרגשות אשמה, כדאי לזכור שרגשות אשמה הן חלק מתהליך האבל, ויופיעו בכל מקרה. אם בכל מקרה אחר, נקיפות מצפון מראות שהתנהגתם לא כשורה, במקרה של אבל, רגשי אשמה מראים שאתם בתהליך הטבעי של עיבוד האובדן. אשה שנתקעה בשלב הזה, כדאי שתפנה לעזרה כדי להמשיך ולעבד את מה שקרה עד לשלב של השלמה. ואני כותבת זאת כאימא לתינוקת שנפטרה.