שייך למעשה כאן. אבל עם כל ה-503 ראוי לחסוך לחיצה.
ועוד, שהאשכול הפך לדיונים במקום שיוקדש לחומרים בלבד כמו שביקשו.
ב"ה.
יום הכיפורים תשע"ט.
השמש עמדה לשקוע, שולחת קרניים אדמדמות אחרונות אל ראשי האילנות. בית הכנסת הגדול של קהילת "בלב ונפש" המה אדם. אנשים וטף עמדו בעזרת ישראל, מחזוריהם בידיהם והם מוכנים אל הרגעים הגדולים בשנה. עזרת הנשים הייתה אף היא עמוסה עד לקצה יכולת הקיבולת שלה.
ר' נחום ניגש לעמוד ופתח ב"אשרי יושבי ביתך" בנעימה המסורתית ונימה רטטה בלב כל המתפללים.
זו השנה הראשונה מאז פטירתו של בעל התפילה הוותיק, ר' אליהו-יוסף. בעל התפילה הקבוע היה מפליא לכבד את ה' בגרונו גם לעת זקנותו, כאשר השיא הוא תפילת נעילה בה היה מחנן בקולו לעת נעילת שער עד שנעשה כל בית הכנסת כעיסה אחת של תשובה והתעלות ברגעיו האחרונים של היום הקדוש.
ואילו ר' נחום, כבודו במקומו מונח. קולו גבוה ורם, אין ספק. דרכו לגשת למוסף של שבתות וימים טובים, ואף מנחה של יום הכיפורים קיבל פעם או פעמיים בשנים האחרונות. אבל איפה הוא ואיפה ר' אליהו-יוסף...
שיא השיאים של תפילת נעילה בעבר, היה כאשר ר' אליהו-יוסף היה מגיע לקטע הפיוט "ידך פשוט". בקטע זה היה פוצח בנעימה הידועה של החזן ר' זבולון קברטין, עד שהייתה כל העזרה נעשית כמדורת אש. "וקבל תשובתי במעמדי - - - איייי... אוי סלח ומחול רוע מעבדי... פנה נא ועסוק אוהוווו - - -"
...ומשהיה מסיים בנימת ביטחון "ואתה ה' מגן בעדי", חשו כולם טעמה של תשובה שנתקבלה, של יד פשוטה שנשלחה.
ור' נחום? צעירי הצאן ידעו לדווח שהוא נשמע מתאמן על קטעי הנעילה, ובפרט על ה"ידך פשוט". מהבניין ליד, שחלון מסתור הכביסה שלהם פונה אל סלונו של ר' נחום, כבר שמעו אותו מסלסל חזור וסלסל לעת צהריים של שלהי אלול, וביתר שאר בין כסה לעשור. היוכל לעלות מעלה-מעלה ולהוריד אל הקהילה טעמה של תשובה? הספקנים היו סקפטיים, וכן גם להיפך.
תפילת נעילה התקדמה. תוכן התפילה המעורר והזמן הנעלה לא נתנו פנאי לעסוק בזוטות של קול ונימה, טון ונעימה. עד כי הנה, הגיע הקטע המיוחל.
ר' נחום כחכח בגרונו ופתח בסלסול הראשון. ונעימתו, לא הוד לה ולא הדר. כמין זיוף של התאמצות מאת מי שביקש להחזיק בגדולה שאינה שלו. תחושת אי-נוחות פשטה בקהל.
היה זה ר' שמשון, ה'לץ' של בית הכנסת, שלחש בקול בס רועם לשכניו "פחחח... זבולון מתהפך בקברטינו"... צחקוקים כבושים נשמעו מתחת לטליתות, וגערות "נו, הו!" מהמעגל הרחב יותר. אחר רגע השתתקו כולם, נזכרו ברצינות הזמן והמקום, ואפשרו לר' נחום להמשיך בקטע עד תומו.
עם סיום התפלה ניגשו המתפללים כמקובל להודות לחזן, שאכן נתן את כל מה שיש לו ומכל הלב והנשמה. כשהגיע תורו של ר' שמשון, הסב ר' נחום את ראשו לצד השני ולא שלח את ידו ללחיצה. אם מישהו קיווה עד כה שהדברים נעלמו מאוזניו של ר' נחום – התקווה התבדתה.
***
פורים תשע"ט.
כמידי שנה בשנה, התקיימה סעודת פורים רבתי בביתו של רב הקהילה. ההתקבצות מתחילה בשעה מאוחרת יחסית, עת מסיימים כולם את הסעודה בבתיהם הפרטיים ומתאספים בביתו של הרב להמשיך את שמחת הפורים ככל האפשר, עד השעות הקטנות של הלילה.
במקום טוב באמצע, ישב ר' שמשון כמלך בגדוד. אמרות השפר הקבועות שלו מצאו כעת נתיבות גם לאלו שמשך השנה התנערו מהם בטענות-רצינות כאלה ואחרות. ומרגלא בפומיה דר' שמשון: מי שבא ואומר לי בפורים בפנים רציניות "פורים-כיפורים" – אני רושם את השם שלו בפנקס, ובאמצע כל-נדרי אזכיר לו בפנים צוהלות: "חה חה! פורים-כיפורים! אה?"...
הרב, חבוש במצנפת הודית ייחודית, העביר מראש השולחן כוסות וויסקי מלאות אל המסובים, לקיים בהם מצוות היום. וויסקי יקר היה זה, היישר ממשלוחי עשירי הקהילה שכיבדו את ה' מהונם.
"תעבירו הלאה!" ביקש הרב. "לחיים טובים ולשלום!"
ממקומו במרכז, מצא את עצמו ר' שמשון מעביר כוס מלאה קדימה, אל ירכתי השולחן. "תעביר!" ציווה בקולו הבס, בלי לשים לב כי מי שיושב שם הוא החזן דלפני שישה חודשים, ר' נחום.
תנועת יד פתאומית נמרצת העיפה את הכוס מידו. היא התהפכה על השולחן, שולחת נתזי חריפות לכל עבר. שקט מבוהל השתרר מסביב.
"אתה לא מתבייש?!" עלה מתוך השקט קולו של ר' נחום. פניו אדומות, עיניו מבריקות וניכר כי כמה כוסות כבר עשו את דרכן לגרונו. "אתה חושב ששכחתי?"...
"אני... אני מתנצל". ניסה ר' שמשון. הוא לא הורגל במצבים כאלו.
"עכשיו אתה מתנצל?! שופך דמים! כמה עמלתי להשביע את רצון הקהילה בתפילה... כמה התאמנתי, כמה השקעתי... ואתה, ככה ברגע אחד... אשתי עמדה בעזרת נשים ושמעה אותך!... הבנים שלי עמדו לידי ושמעו אותך..." קולו נקטע.
חרדת אלוקים נפלה על המקום.
נראה כי ר' נחום רצה לקום ולצאת, אך הצפיפות מאחוריו מנעה את האפשרות. במקום זאת, הוא הרכין ראשו על השולחן, כתפיו רוטטות.
משעבר רגע, ניסה הרב לפייס. "ר' נחום, פורים-כיפורים! חצי שנה-מעוברת כבר עברה... מתי הוא הזמן לסלוח אם לא עכשיו? אנא, סלח נא"...
ר' נחום לא ענה. דקה נוספת של שקט מתוח ריחפה בחלל.
ואז, טיפס ר' שמשון על השולחן. תנועותיו שבורות אך מבטו נחוש. הוא צעד עד לר' נחום, שם כרע ברך אחת והושיט ידו פשוטה קדימה.
"ר' נחום היקר". התחנן בקול לא-לו. "התנהגתי בצורה הגרועה ביותר. לא מגיע לי שתסלח לי. אבל בפורים, כל הפושט יד נותנים לו. אנא! ידך פשוט וקבל תשובתי... סלח ומחל!"
ר' נחום הרים את עיניו וניצוץ של התעניינות נראה בהם לרגע. הצעירים מסביב ראו בזה סימן עידוד ותקווה, והצטרפו: "ר' נחום, ידך פשוט!"
ובתוך רגע עלו קריאות קצובות מכל עבר השולחן, מעודדות את ר' נחום להשמיע את סליחתו. "ר' נחום, ידך פשוט! ר' נחום, ידך פשוט!"...
הרב עקב אחרי המתרחש בחרדה. האם הם לא מעמיקים את הבור?... ובכל זאת, פורים...
ופתאום, הזדקף ר' נחום על רגליו, הדף את הספסל לאחוריו ועצם את עיניו. השקט המתוח התגבר.
מתוך השקט, עלה קולו של ר' נחום כקול מלאכי השרת. כקול משק כנפי הגאולה.
"ידך פשוט.... אההההה... וקבל תשובתי במעמדי - - - איייי... אוי סלח ומחול רוע מעבדי... פנה נא ועסוק אוהוווו - - -"
קולו הרווי והמבוסם הסתלסל בחדר הגדול כנעימת כינור מדויקת. בכיות רמות נשמעו מכל עבר. מאוחר יותר יטענו זקני הקהילה כי גם בשנים הטובות ביותר של ר' אליהו-יוסף לא הייתה התעוררות כזו בנעילה. ומי מדבר על פורים...
ר' נחום חזר על הקטעים הראשונים שוב ושוב. דומה היה שקולו רק משביח מפעם לפעם. שורות-שורות של אנשים התנועעו כתף-אל-כתף בקצב אחיד, כשהם מחרים-מחזיקים אחר הנעימה אותה מוביל ר' נחום בקולו הבוטח. מתחנן ומפייס, מתרצה ומוחל, מעביר על מידותיו ועל כל פשעי קהלו.
ומשסיים "ואתה ה' מגן בעדי" בנעימת הביטחון הידועה, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל. ר' שמשון שעל השולחן רטט כולו בבכי סוער.
רק כשעלה ר' נחום אל השולחן וחיבק אותו חיבוק אמיץ של מבוסמי-פורים, הפך בכיו לבכי של הקלה.
"זה היה נשמע כאילו זבולון קם מקברטינו!" הצהיר נרגשות. והפעם – זכה לחיוך אוהב.
תחרות הפורומים - הכתובת הייתה על הקיר
