הנושאים החמים
הנושאים החמים
"הו, סוף סוף חזרת" יעלי מתרוממת מהספה בקפיצה. "כבר חצי שעה אני מחכה לך, איפה היית? שוב פעם התעכבת עם שוורצבוים? אתה יודע שאני מעדיפה שתחזור הביתה מיד".
יענקי שותק. כבר לא מסביר שהוא היה ממש באמצע ולא רצה לקטוע, ושגם ככה הוא היחיד שלא נשאר למעריב, וזו הפעם הראשונה בשבועיים האחרונים, והוא מאוד משתדל שלא לאחר בדרך כלל.
"בקיצור, בוא תאכל מהר ונצא", היא מזרזת אותו.
"נצא? לאן היום?" הוא מרים עיניים, עדיין עומד בפתח.
"יש מכירה מטורפת של שמלות בסורוצקין, לא זול, אבל חברה שלי רותי אמרה ששוה כל שקל, בעיקרון אני רוצה שנקפוץ לזארה אחר כך, נראה מה יזרום".
"זה בקניון", הוא מזכיר.
"נו, נראה לך אני לא זוכרת שאתה לא אוהב ללכת לשם? נלך לממילא, בזבוז זמן, אבל מה שבא לך, קיצור, תאכל, חבל על הזמן, בסוף לא ישאר לי שום דבר במכירה, רותי אומרת שזה מתחסל".
"אמממ. נראה, אבל מה שבטוח, יקח לי זמן, ובכלל, אולי תלכי עם רותי?"
"עם רותי?" היא נעלבת. "אבל אני רוצה לקנות משהו שתאהב גם, חצי שעה אני מחכה ועכשיו יקח לך עוד זמן? ואנחנו בשנה ראשונה, זה מוזר לבלות איתה ערב. כל החברות שלי ידברו עלי, גם ככה יש לי את הבעל הכי צדיק מכולן".
יענקי נאנח. הוא פנה לתלות את הכובע והחליפה במקום. בין כה וכה לא יצטרך אותם היום. יעלי לא אוהבת כשהוא יוצא עם זה כשהוא איתה.
החברות שלה מדברות. פחחח. 'שטרן מתמדרן', הוא שמע אותם מדברים פעם כשנכנס להכין קפה. 'אשתי אמרה שראתה אותו באיזה מסעדה בתלפיות עם אשתו'. מסעדה, מילא. היה הולך איתה כל לילה למסעדה, לו רק יכל במקום להיגרר לקניות.
"בחופש עובר לנו השנה ראשונה" הוא זרק לה בארוחת ערב סתמית. "אני נרשמתי לכולל ערב לאלול".
"כולל ערב? מפיתום. אתה לא יכול ללמוד בבית?" בטח, וגם תתני לי. חוץ מפעם בשבוע כותל ופעם בשבוע אצל ההורים שלה, עוד פעם אוכל וגם סתם לבחור לה תכשיט סברובסקי.
"את לא רוצה בית של תורה?" הוא שאל אותה בשקט ערב אחד.
"אני? בטח רוצה!" היא לא הבינה את השאלה. "אבל לא צריך להגזים. קיצוניות לא נכונה אף פעם".
שבוע שעבר החברות שלה ארגנו ארוחת ערב משותפת לכל החברות והבעלים שלהן. 'אני היחידה שאהיה שם לבד'. היא בכתה לו, אחרי שהתנגד בכל תוקף. יש גבול לכל תעלול. הוא לא הולך לארוחת ערב עם חבורת נשים. 'אז אל תלכי, אני ממש לא רגוע מזה, זה לא מתאים האירוע הזה לנשות אברכים'.
'הם כולם אברכים, מה נראה לך? למה רק לך זה לא מתאים? זה יהיה שני צדדים שונים של השולחן, אני רוצה שתכיר את הבעלים של החברות שלי'.
"אני, יש לי בעל יותר צדיק מכל החברות שלי" היא אמרה לו בגאווה, כשיצאו סוף סוף. "אבל אין להן מושג כמה צריך להקדיש לזה, זה נראה להן כל כך נוצץ, מה שאי אפשר לדעת מהסתכלות חיצונית".
אהה, מה שאי אפשר לדעת מפגישה אחת של אמא שלו איתה. והוא, מה מבין בצניעות. הפגישות הלכו יופי, כל פגישה הובילה לשניה, ברביעית כבר חזרו מאורסים.
הוא הסתכל עליה, על אשתו של הבעל הצדיק.
"זה אסור", הוא הזדעזע בפעם הראשונה שהסרט התחיל להתגלץ'. "נו, זה שורשי השיער, וזה שתי אצבעות הכל ביחד, וגם שער הפנים". היא סירבה להיבהל.
"אני אשאל רב", הוא ניסה לשכנע.
"אתה לא תשאל רב על הפאה שלי ואני לא אתערב לך בכיפה ובחליפה, וביננו שהייתי קונה לך כובע חדש מזמן במקום האוהל שעל הראש שלך".
חיה ותן לחיות. הוא חשב, אני לא אתערב לך, את לא לי. את תעשי קניות בערבים, אני אלמד, טוב?
"אני אוהב את זה מכסה את כל השיער", הוא ניסה בדרך אחרת. "זה יותר יפה לטעמי".
היא צחקה, "מה אתה מבין בפאות? אני יש לי מצח נמוך, אני נראית קרחת כשהסרט עומד לי באמצע המצח".
אמא שלו כבר מזמן התייאשה. 'מותר להעיר לאישה לפעמים', היא לחשה לו במטבח כמה חודשים אחרי החתונה כשהגיעו לארוחת ערב. יעלי הגיעה עם הפאה החדשה שלה, מיום אחרי השבע ברכות היא מחכה לקנות אותה. וגמגמה משהו כמו, אמא שלי לא מבינה שכמו שאני יכולה להתחתן אני יכולה לבחור איזה פאה לקנות. כששאל למה לא קנתה את זה במקום הפאה של יום חול. אם היא כל כך רצתה.
'להעיר? על מה?' הוא שאל את אמא שלו. הוא, תמים שכמותו, לא הבדיל בין חצאית לשמלה. היום יודע לדקלם את שמות כל החנויות בגאולה, מה המחירים, מתי יש סופעונה בזארה, ואת כל הצבעים של הנעליים בשישים שקל בH&M.
"לא הספקנו את ממילא, אבל לא נורא, נלך מחר, ככה יותר טוב, אם כבר נהיה שם, נלך על המון חנויות, העיקר היה לי הספקים היום", היא צחקה. מאושרת.
"יעלי", הוא היסס, "השמלות היום היו מאוד יקרות, ובכלל, אנחנו חורגים הרבה מהתקציב, מחר נעשה משהו שלא עולה כסף, טוב?" אולי אפילו נשאר בבית.
"מה?" היא הסתובבה אליו, מכווצת גבות. "אתה לא מפרגן לי? אני עובדת שמונה שעות ביום וזה לא מספיק בשביל כמה שמלות מסכנות? אני עובדת כל כך קשה, זה מגיע לי".
היא צודקת, היא באמת עובדת קשה. "את באמת עובדת קשה", הוא מנסה לפייס אותה. "אולי תקחי חופש מחר?"
"לא צריכה חופש", היא זועמת. "צריכה לדעת שמעריכים את ההשקעה שלי, ואם זה לא שווה כמה שקלים טיפשיים..."
הוא שתק. יש אמת בדברים שלה, אבל החשבון שלהם עובד את התחתית.
"אתה יודע מה?" היא התאוששה בקלות. "זוכרת את ההוא שהציע לך ללמד את הבן שלו בין שלוש לארבע?"
"בטח זוכר", הוא צחק. "איך צחקנו, מה הוא חשב, שאברך בשלב שלי יעזוב את הכולל בצהריים לשעה ללמד אותו? איפה אנשים חיים".
"זהו, אבל עכשיו זה כבר צורך, אז אולי נחשוב על זה? ותכלס, הוא הציע כסף טוב".
"את לא רצינית".
"למה? אני עובדת שמונה שעות ביום בשביל בית של תורה, וזה רק שעה, יש לך עוד 23 שעות ללמוד ביום".
"כל יום בין שלוש לארבע? לא יהיו לי חברותות" הוא לוחש.
"אתה כל כך מוכשר, אני בטוחה שירצו אותך גם ככה". היא חייכה אליו.
הוא מנענע בראש לשלילה.
"טוב, אז לא. אני אעבוד כל היום, ובשאר הזמן אהיה לבד בבית כדי שאתה תוכל ללמוד. ואתה, שעה אחת שיכולה לשמח אותי בשעות שאני מוסרת ללימוד שלך, כבר לא בשבילך".
"את יודעת מה?" הוא היסס. "אני אשאל אותו אם הוא ירצה בערב אולי, אני צריך לחשוב על זה". ועל כולם מדברים על שטרן שכבר מתחיל לקחת עבודות מהצד, ואם ככה רק התחיל, מי יודע לאן יגיע.
"בערב? מה? לא. לא הגזמת. אין על מה לדבר, זה הזמן היחיד שאנחנו נפגשים! גם את השעה הזו לא יהיה לי? נו, תתקשר אליו תגיד לו שבין שלוש לארבע".
יענקי שותק. כבר לא מסביר שהוא היה ממש באמצע ולא רצה לקטוע, ושגם ככה הוא היחיד שלא נשאר למעריב, וזו הפעם הראשונה בשבועיים האחרונים, והוא מאוד משתדל שלא לאחר בדרך כלל.
"בקיצור, בוא תאכל מהר ונצא", היא מזרזת אותו.
"נצא? לאן היום?" הוא מרים עיניים, עדיין עומד בפתח.
"יש מכירה מטורפת של שמלות בסורוצקין, לא זול, אבל חברה שלי רותי אמרה ששוה כל שקל, בעיקרון אני רוצה שנקפוץ לזארה אחר כך, נראה מה יזרום".
"זה בקניון", הוא מזכיר.
"נו, נראה לך אני לא זוכרת שאתה לא אוהב ללכת לשם? נלך לממילא, בזבוז זמן, אבל מה שבא לך, קיצור, תאכל, חבל על הזמן, בסוף לא ישאר לי שום דבר במכירה, רותי אומרת שזה מתחסל".
"אמממ. נראה, אבל מה שבטוח, יקח לי זמן, ובכלל, אולי תלכי עם רותי?"
"עם רותי?" היא נעלבת. "אבל אני רוצה לקנות משהו שתאהב גם, חצי שעה אני מחכה ועכשיו יקח לך עוד זמן? ואנחנו בשנה ראשונה, זה מוזר לבלות איתה ערב. כל החברות שלי ידברו עלי, גם ככה יש לי את הבעל הכי צדיק מכולן".
יענקי נאנח. הוא פנה לתלות את הכובע והחליפה במקום. בין כה וכה לא יצטרך אותם היום. יעלי לא אוהבת כשהוא יוצא עם זה כשהוא איתה.
החברות שלה מדברות. פחחח. 'שטרן מתמדרן', הוא שמע אותם מדברים פעם כשנכנס להכין קפה. 'אשתי אמרה שראתה אותו באיזה מסעדה בתלפיות עם אשתו'. מסעדה, מילא. היה הולך איתה כל לילה למסעדה, לו רק יכל במקום להיגרר לקניות.
"בחופש עובר לנו השנה ראשונה" הוא זרק לה בארוחת ערב סתמית. "אני נרשמתי לכולל ערב לאלול".
"כולל ערב? מפיתום. אתה לא יכול ללמוד בבית?" בטח, וגם תתני לי. חוץ מפעם בשבוע כותל ופעם בשבוע אצל ההורים שלה, עוד פעם אוכל וגם סתם לבחור לה תכשיט סברובסקי.
"את לא רוצה בית של תורה?" הוא שאל אותה בשקט ערב אחד.
"אני? בטח רוצה!" היא לא הבינה את השאלה. "אבל לא צריך להגזים. קיצוניות לא נכונה אף פעם".
שבוע שעבר החברות שלה ארגנו ארוחת ערב משותפת לכל החברות והבעלים שלהן. 'אני היחידה שאהיה שם לבד'. היא בכתה לו, אחרי שהתנגד בכל תוקף. יש גבול לכל תעלול. הוא לא הולך לארוחת ערב עם חבורת נשים. 'אז אל תלכי, אני ממש לא רגוע מזה, זה לא מתאים האירוע הזה לנשות אברכים'.
'הם כולם אברכים, מה נראה לך? למה רק לך זה לא מתאים? זה יהיה שני צדדים שונים של השולחן, אני רוצה שתכיר את הבעלים של החברות שלי'.
"אני, יש לי בעל יותר צדיק מכל החברות שלי" היא אמרה לו בגאווה, כשיצאו סוף סוף. "אבל אין להן מושג כמה צריך להקדיש לזה, זה נראה להן כל כך נוצץ, מה שאי אפשר לדעת מהסתכלות חיצונית".
אהה, מה שאי אפשר לדעת מפגישה אחת של אמא שלו איתה. והוא, מה מבין בצניעות. הפגישות הלכו יופי, כל פגישה הובילה לשניה, ברביעית כבר חזרו מאורסים.
הוא הסתכל עליה, על אשתו של הבעל הצדיק.
"זה אסור", הוא הזדעזע בפעם הראשונה שהסרט התחיל להתגלץ'. "נו, זה שורשי השיער, וזה שתי אצבעות הכל ביחד, וגם שער הפנים". היא סירבה להיבהל.
"אני אשאל רב", הוא ניסה לשכנע.
"אתה לא תשאל רב על הפאה שלי ואני לא אתערב לך בכיפה ובחליפה, וביננו שהייתי קונה לך כובע חדש מזמן במקום האוהל שעל הראש שלך".
חיה ותן לחיות. הוא חשב, אני לא אתערב לך, את לא לי. את תעשי קניות בערבים, אני אלמד, טוב?
"אני אוהב את זה מכסה את כל השיער", הוא ניסה בדרך אחרת. "זה יותר יפה לטעמי".
היא צחקה, "מה אתה מבין בפאות? אני יש לי מצח נמוך, אני נראית קרחת כשהסרט עומד לי באמצע המצח".
אמא שלו כבר מזמן התייאשה. 'מותר להעיר לאישה לפעמים', היא לחשה לו במטבח כמה חודשים אחרי החתונה כשהגיעו לארוחת ערב. יעלי הגיעה עם הפאה החדשה שלה, מיום אחרי השבע ברכות היא מחכה לקנות אותה. וגמגמה משהו כמו, אמא שלי לא מבינה שכמו שאני יכולה להתחתן אני יכולה לבחור איזה פאה לקנות. כששאל למה לא קנתה את זה במקום הפאה של יום חול. אם היא כל כך רצתה.
'להעיר? על מה?' הוא שאל את אמא שלו. הוא, תמים שכמותו, לא הבדיל בין חצאית לשמלה. היום יודע לדקלם את שמות כל החנויות בגאולה, מה המחירים, מתי יש סופעונה בזארה, ואת כל הצבעים של הנעליים בשישים שקל בH&M.
"לא הספקנו את ממילא, אבל לא נורא, נלך מחר, ככה יותר טוב, אם כבר נהיה שם, נלך על המון חנויות, העיקר היה לי הספקים היום", היא צחקה. מאושרת.
"יעלי", הוא היסס, "השמלות היום היו מאוד יקרות, ובכלל, אנחנו חורגים הרבה מהתקציב, מחר נעשה משהו שלא עולה כסף, טוב?" אולי אפילו נשאר בבית.
"מה?" היא הסתובבה אליו, מכווצת גבות. "אתה לא מפרגן לי? אני עובדת שמונה שעות ביום וזה לא מספיק בשביל כמה שמלות מסכנות? אני עובדת כל כך קשה, זה מגיע לי".
היא צודקת, היא באמת עובדת קשה. "את באמת עובדת קשה", הוא מנסה לפייס אותה. "אולי תקחי חופש מחר?"
"לא צריכה חופש", היא זועמת. "צריכה לדעת שמעריכים את ההשקעה שלי, ואם זה לא שווה כמה שקלים טיפשיים..."
הוא שתק. יש אמת בדברים שלה, אבל החשבון שלהם עובד את התחתית.
"אתה יודע מה?" היא התאוששה בקלות. "זוכרת את ההוא שהציע לך ללמד את הבן שלו בין שלוש לארבע?"
"בטח זוכר", הוא צחק. "איך צחקנו, מה הוא חשב, שאברך בשלב שלי יעזוב את הכולל בצהריים לשעה ללמד אותו? איפה אנשים חיים".
"זהו, אבל עכשיו זה כבר צורך, אז אולי נחשוב על זה? ותכלס, הוא הציע כסף טוב".
"את לא רצינית".
"למה? אני עובדת שמונה שעות ביום בשביל בית של תורה, וזה רק שעה, יש לך עוד 23 שעות ללמוד ביום".
"כל יום בין שלוש לארבע? לא יהיו לי חברותות" הוא לוחש.
"אתה כל כך מוכשר, אני בטוחה שירצו אותך גם ככה". היא חייכה אליו.
הוא מנענע בראש לשלילה.
"טוב, אז לא. אני אעבוד כל היום, ובשאר הזמן אהיה לבד בבית כדי שאתה תוכל ללמוד. ואתה, שעה אחת שיכולה לשמח אותי בשעות שאני מוסרת ללימוד שלך, כבר לא בשבילך".
"את יודעת מה?" הוא היסס. "אני אשאל אותו אם הוא ירצה בערב אולי, אני צריך לחשוב על זה". ועל כולם מדברים על שטרן שכבר מתחיל לקחת עבודות מהצד, ואם ככה רק התחיל, מי יודע לאן יגיע.
"בערב? מה? לא. לא הגזמת. אין על מה לדבר, זה הזמן היחיד שאנחנו נפגשים! גם את השעה הזו לא יהיה לי? נו, תתקשר אליו תגיד לו שבין שלוש לארבע".
