הנושאים החמים
הנושאים החמים
היי, נעים להכיר
קודם כל, לכבוד לי להצטרף לפורום המדהים הזה, שעד היום התענגתי להיות מהצד הקורא שלו.
ברצינות, כפי רואות עיניי טובי הסופרים של הציבור החרדי נמצאים כאן; כך או שאתם באמת סופרים ומשתעשעים כאן תחת מעטה הניק שלכם, או, ובכן, או שאתם לגמרי מבוזבזים. לפחות אני ועוד כמה חבר'ה נהנים מהבזבוז הזה שלכם.
אה, ולגבי שיתוף ראשון - שיתוף ראשון הוא שיתוף הכי מרגיז, כי יאללה למה דווקא את הקטע הזה או הזה או הזה אחליט להעלות ראשון...
אז קחו בחשבון שאי לכך ובהתאם לזאת סתם שלפתי קטע מהארכיון, ומחכה לקבל על זה ביקורת.
*
"אף פעם לא תדעי כמה את חזקה, עד שלהיות חזקה תהיה הברירה היחידה שלך."
פעם הקריאה לי חברה את המשפט הזה בהתלהבות, כחלק מספר המשפטים החכמים שעבר אצלם
במשפחה מדור לדור. הוא היה סתם עוד משפט, עכשיו אני נזכרת בו, מבינה יותר.
חזקה, זה מה שצריך להיות. גיבורה, מה זה המילה הזאת?
לא. אני חוזרת בי, לא אוהבת חוזקה וגבורה, מרגיש לי נאיבי מדי להיות 'אישה חזקה', זאתי מהסיפורים, מלאי
האסון והטרגדיה, שכשהמנחמות באות לבית האבל האפרורי כולן ללא יוצאת מן הכלל, מודיעות לה בפאתוס
שהיא חזקה, או במקרה הפחות טוב, שתהיה חזקה. מי צריך איחולים כאלו, מה הן בכלל יודעות על חוזק?
האמת, גם אני לא יודעת הרבה על חוזק. וזו בדיוק הנקודה.
נדמה לי שאני חלשה, מאד.
רכיכה שברירית שמתנודדת בקצב הרוח ולכל גחמותיה האפלוליות, מתנועעת ברוח כמו חצאית שיפון תלויה
על חבל כביסה רפוי, כמעט נוחתת מטה, לתהום.
אני חלשה, מאד מאד.
לא יודעת מה אני צריכה לעשות ולאן לנתב את צעדיי וכמה ללכת ובאיזה כיוון ובכלל אם לעשות פרסה או
רוורס או להישאר על המקום, כי לזוז זה מסוכן או... אוהו, כמה שאני חלשה.
אני חלשה, מאד מאד מאד.
ואולי זאת נקודת החוזק שלי.
כי אם אני כבר חצאית שיפון תלויה על חבל כביסה רפוי, בלי אטבי כביסה, ככה מחזיקה את עצמי חזק,
נלחמת בכל משב רוח שעלול לבוא ולדרדר אותי מטה, אל הבית של השכנים.
השכנים, אוהו, החלק המעניין בחיים שלי.
יש לי שכן אדון אינטרנט נכבד, ויש לי שכן אימייל – הם שתי משפחות, אגב, אמנם בני דודים, אבל בהחלט
שונים. יש לי גם שכן קניונים, ויש לי את ההוא, נגנים. יש לי גם שכן משחקים – לא, הם דוקא לא נקנו בסופר.
אה, וגם יש את ההוא שקצת קשה לראות אותו כי הוא מתגורר בקומה התחתונה, קוראים לו, נדמה לי, דיסק
און קי, תמים כזה, נחשי. ויש עוד כמה וכמה שכנים נחמדים מאד, אחלה בניין, מה יש לומר.
אני, אגב, בקומה הגבוהה. זה נחמד, כי יש אוויר והכל, ואני יכולה לפעמים להציץ לבתים של השכנים למטה.
אבל זה גם מפחיד, כי אם אני שניה אחת מרפה את האחיזה בחבל הכביסה, סיכמנו שאני חצאית שיפון, כן?
אז זהו, שבשניה הזאת אני יכולה להתגלגל מטה, לעבור בין כל הבתים, להיתקע בכל בית שנים, וחבל לי על
הזמן, האמת, כי יש לי בית משלי, כך שחבל קצת לא לנצל את זה, להיות בו. עד שקניתי דירה, גדולה
ומרווחת, שמסוגלת, סוף סוף, לארח בנדיבות לב אורחים לרוב.
האורחים שלי, עוד סיפור.
אני בשיטת ה- קבל כל אחד, תפתח את הדלת לכל אדם, כי כולם הרי יהודים, אחינו. גם את השכנים אני
מכניסה, חלילה אני לא נכנסת אליהם, כי הם לא מתאימים לי ולסגנון הבית שלי. לי, יש שבעה חדרים, אז
להם למשל יש חדר וחצי, מאד חנוק להם, מסכנים. אכן, הם בכלל לא בסטייל שלי, לא מתקרבים לרמת
החיים שלי.
אבל כן, לפעמים אני מכניסה אותם, מה אני כבר אפסיד?
עוד הכנסת אורחים, רווח נקי.
נקי. זו הנקודה הכואבת, הם תמיד משאירים מלוכלך, ואני משתדלת לנקות אחריהם, אבל אז קופצת עליי
עייפות כזו, שאני נוחתת למיטה, שוקעת בשינה טרופה. כשאני קמה בבוקר הבית נראה נורא, עוד יותר מיום
האתמול. אבל שכן אחד עוד נשאר שם בכורסא, קולות נשימותיו ממלאים את החדר בתרועה. אני מעירה
אותו, רוצה להתיישב בכורסא, ומה לעשות שהוא החליט להתנחל לי דווקא שם? הוא מתעורר, מחייך
בהתנצלות. ושוב, אני מארחת מהאגדות, הוא נשאר אצלי עד הערב. והבית נשאר מלוכלך ודביק. ואני שוב
נוחתת למיטה, והבית מעלה עוד שכבת לכלוך ואבק, ואני עייפה מכדי לנקות אותו.
יום אחד קלטתי, קצת באיחור, שאני דיי טיפשה, האמת.
כי אולי השתדלתי לא להתדרדר ולנטוש את החבל, אבל לא סגרתי את דלת ביתי.
ולפעמים בבית מסוכן יותר מאשר בחוץ, ברוח; על חבל הכביסה.
החולשה היא נקודת החוזק שלי, כך חשבתי. ואולי המחשבה הלזו בדיוק היתה נקודת החולשה שלי.
כי הרי בסופו של דבר פתחתי דלת. אמנם בעורף ניצחתי, היכן שהחבל. אבל בחזית נחלתי כישלון מוחץ.
לא ידעתי שיש, בעצם, שתי חזיתות, שאחת מהן היא בחזית ממש והיא, דווקא מתחבאת במעטה של עורף, עדין ומוחבא ובסדר.
אני חלשה, מאד מאד מאד מאד. נכשלתי.
אבל אני יודעת את זה.
וזו תחילת הדרך, פסיעה ראשונה על חוט החוזקה שלי.
טרקתי דלת, תקעתי אטבים על חבל הכביסה.
התחלתי לעשות ספונג'ה.
שכנים! עקב ניקיון יסודי, אינני מארחת בימים הקרובים. בתקווה להבנה.
אבל הם לא מבינים אותי, והם דופקים. ודופקים חזק.
עד שאני מתחילה לחשוב שאולי לא הייתי מספיק ברורה והם לא מבינים רמזים.
שכנים! עקב ניקיון יסודי, אינני מארחת בימים הקרובים. לא צריכה שתבינו.
והם נפגעו, כנראה, מן הנוסח הבוטה. אבל זה עזר, ככל הנראה, כי הם השתתקו, לפחות חלקם, לרווחתי.
לא יודעת מה זה חוזק.
יודעת שלא היתה לי ברירה אחרת.
כי הבית כבר נטף סירחון, צעק לעברי, כמעט בכה, ביקש נקיון.
אולי זו לא חכמה, כי כבר לא היתה לי ברירה.
אבל במבט לאחור, זו היתה דווקא ברירה לא רעה בכלל; לא להיות חלשה.
אמנם לפעמים אני חלשה ונופלת, אבל יודעת לפחות איפה המוקשים. טורקת דלת ותולה רק במרפסת
בעורף את הכבסים. כי מנסיון, בעורף, יותר קל לנצח, יודעים שהוא עורף, נזהרים מפניו, הוא לא מבלבל.
טעמתי מעט מן החוזק, ויש לו טעם משכר. כבר ניסיתי. עליתי על הדרך, הפנמתי מהו הכיוון.
ממשיכה בניקיונות, כי הם אף פעם לא נגמרים, אבל לפחות כבר רואים צורה של בית.
האמת, יותר נכון - צורה של חדר וחצי, רק זה, בינתיים.
אבל הוא, דווקא, לא חנוק ודחוק ולוחץ.
להיפך, אור שורה בו, ואוויר צח. פתאום בחור הקטנטן הזה מרגיש מרווח הרבה יותר ממה שהיה בשבעת
החדרים הגדולים, חסרי האוויר.
ככה זה, החיים הם לא שחור לבן. או ש...כן, רק שאנחנו הם עיוורי הצבעים.
קודם כל, לכבוד לי להצטרף לפורום המדהים הזה, שעד היום התענגתי להיות מהצד הקורא שלו.
ברצינות, כפי רואות עיניי טובי הסופרים של הציבור החרדי נמצאים כאן; כך או שאתם באמת סופרים ומשתעשעים כאן תחת מעטה הניק שלכם, או, ובכן, או שאתם לגמרי מבוזבזים. לפחות אני ועוד כמה חבר'ה נהנים מהבזבוז הזה שלכם.
אה, ולגבי שיתוף ראשון - שיתוף ראשון הוא שיתוף הכי מרגיז, כי יאללה למה דווקא את הקטע הזה או הזה או הזה אחליט להעלות ראשון...
אז קחו בחשבון שאי לכך ובהתאם לזאת סתם שלפתי קטע מהארכיון, ומחכה לקבל על זה ביקורת.
*
"אף פעם לא תדעי כמה את חזקה, עד שלהיות חזקה תהיה הברירה היחידה שלך."
פעם הקריאה לי חברה את המשפט הזה בהתלהבות, כחלק מספר המשפטים החכמים שעבר אצלם
במשפחה מדור לדור. הוא היה סתם עוד משפט, עכשיו אני נזכרת בו, מבינה יותר.
חזקה, זה מה שצריך להיות. גיבורה, מה זה המילה הזאת?
לא. אני חוזרת בי, לא אוהבת חוזקה וגבורה, מרגיש לי נאיבי מדי להיות 'אישה חזקה', זאתי מהסיפורים, מלאי
האסון והטרגדיה, שכשהמנחמות באות לבית האבל האפרורי כולן ללא יוצאת מן הכלל, מודיעות לה בפאתוס
שהיא חזקה, או במקרה הפחות טוב, שתהיה חזקה. מי צריך איחולים כאלו, מה הן בכלל יודעות על חוזק?
האמת, גם אני לא יודעת הרבה על חוזק. וזו בדיוק הנקודה.
נדמה לי שאני חלשה, מאד.
רכיכה שברירית שמתנודדת בקצב הרוח ולכל גחמותיה האפלוליות, מתנועעת ברוח כמו חצאית שיפון תלויה
על חבל כביסה רפוי, כמעט נוחתת מטה, לתהום.
אני חלשה, מאד מאד.
לא יודעת מה אני צריכה לעשות ולאן לנתב את צעדיי וכמה ללכת ובאיזה כיוון ובכלל אם לעשות פרסה או
רוורס או להישאר על המקום, כי לזוז זה מסוכן או... אוהו, כמה שאני חלשה.
אני חלשה, מאד מאד מאד.
ואולי זאת נקודת החוזק שלי.
כי אם אני כבר חצאית שיפון תלויה על חבל כביסה רפוי, בלי אטבי כביסה, ככה מחזיקה את עצמי חזק,
נלחמת בכל משב רוח שעלול לבוא ולדרדר אותי מטה, אל הבית של השכנים.
השכנים, אוהו, החלק המעניין בחיים שלי.
יש לי שכן אדון אינטרנט נכבד, ויש לי שכן אימייל – הם שתי משפחות, אגב, אמנם בני דודים, אבל בהחלט
שונים. יש לי גם שכן קניונים, ויש לי את ההוא, נגנים. יש לי גם שכן משחקים – לא, הם דוקא לא נקנו בסופר.
אה, וגם יש את ההוא שקצת קשה לראות אותו כי הוא מתגורר בקומה התחתונה, קוראים לו, נדמה לי, דיסק
און קי, תמים כזה, נחשי. ויש עוד כמה וכמה שכנים נחמדים מאד, אחלה בניין, מה יש לומר.
אני, אגב, בקומה הגבוהה. זה נחמד, כי יש אוויר והכל, ואני יכולה לפעמים להציץ לבתים של השכנים למטה.
אבל זה גם מפחיד, כי אם אני שניה אחת מרפה את האחיזה בחבל הכביסה, סיכמנו שאני חצאית שיפון, כן?
אז זהו, שבשניה הזאת אני יכולה להתגלגל מטה, לעבור בין כל הבתים, להיתקע בכל בית שנים, וחבל לי על
הזמן, האמת, כי יש לי בית משלי, כך שחבל קצת לא לנצל את זה, להיות בו. עד שקניתי דירה, גדולה
ומרווחת, שמסוגלת, סוף סוף, לארח בנדיבות לב אורחים לרוב.
האורחים שלי, עוד סיפור.
אני בשיטת ה- קבל כל אחד, תפתח את הדלת לכל אדם, כי כולם הרי יהודים, אחינו. גם את השכנים אני
מכניסה, חלילה אני לא נכנסת אליהם, כי הם לא מתאימים לי ולסגנון הבית שלי. לי, יש שבעה חדרים, אז
להם למשל יש חדר וחצי, מאד חנוק להם, מסכנים. אכן, הם בכלל לא בסטייל שלי, לא מתקרבים לרמת
החיים שלי.
אבל כן, לפעמים אני מכניסה אותם, מה אני כבר אפסיד?
עוד הכנסת אורחים, רווח נקי.
נקי. זו הנקודה הכואבת, הם תמיד משאירים מלוכלך, ואני משתדלת לנקות אחריהם, אבל אז קופצת עליי
עייפות כזו, שאני נוחתת למיטה, שוקעת בשינה טרופה. כשאני קמה בבוקר הבית נראה נורא, עוד יותר מיום
האתמול. אבל שכן אחד עוד נשאר שם בכורסא, קולות נשימותיו ממלאים את החדר בתרועה. אני מעירה
אותו, רוצה להתיישב בכורסא, ומה לעשות שהוא החליט להתנחל לי דווקא שם? הוא מתעורר, מחייך
בהתנצלות. ושוב, אני מארחת מהאגדות, הוא נשאר אצלי עד הערב. והבית נשאר מלוכלך ודביק. ואני שוב
נוחתת למיטה, והבית מעלה עוד שכבת לכלוך ואבק, ואני עייפה מכדי לנקות אותו.
יום אחד קלטתי, קצת באיחור, שאני דיי טיפשה, האמת.
כי אולי השתדלתי לא להתדרדר ולנטוש את החבל, אבל לא סגרתי את דלת ביתי.
ולפעמים בבית מסוכן יותר מאשר בחוץ, ברוח; על חבל הכביסה.
החולשה היא נקודת החוזק שלי, כך חשבתי. ואולי המחשבה הלזו בדיוק היתה נקודת החולשה שלי.
כי הרי בסופו של דבר פתחתי דלת. אמנם בעורף ניצחתי, היכן שהחבל. אבל בחזית נחלתי כישלון מוחץ.
לא ידעתי שיש, בעצם, שתי חזיתות, שאחת מהן היא בחזית ממש והיא, דווקא מתחבאת במעטה של עורף, עדין ומוחבא ובסדר.
אני חלשה, מאד מאד מאד מאד. נכשלתי.
אבל אני יודעת את זה.
וזו תחילת הדרך, פסיעה ראשונה על חוט החוזקה שלי.
טרקתי דלת, תקעתי אטבים על חבל הכביסה.
התחלתי לעשות ספונג'ה.
שכנים! עקב ניקיון יסודי, אינני מארחת בימים הקרובים. בתקווה להבנה.
אבל הם לא מבינים אותי, והם דופקים. ודופקים חזק.
עד שאני מתחילה לחשוב שאולי לא הייתי מספיק ברורה והם לא מבינים רמזים.
שכנים! עקב ניקיון יסודי, אינני מארחת בימים הקרובים. לא צריכה שתבינו.
והם נפגעו, כנראה, מן הנוסח הבוטה. אבל זה עזר, ככל הנראה, כי הם השתתקו, לפחות חלקם, לרווחתי.
לא יודעת מה זה חוזק.
יודעת שלא היתה לי ברירה אחרת.
כי הבית כבר נטף סירחון, צעק לעברי, כמעט בכה, ביקש נקיון.
אולי זו לא חכמה, כי כבר לא היתה לי ברירה.
אבל במבט לאחור, זו היתה דווקא ברירה לא רעה בכלל; לא להיות חלשה.
אמנם לפעמים אני חלשה ונופלת, אבל יודעת לפחות איפה המוקשים. טורקת דלת ותולה רק במרפסת
בעורף את הכבסים. כי מנסיון, בעורף, יותר קל לנצח, יודעים שהוא עורף, נזהרים מפניו, הוא לא מבלבל.
טעמתי מעט מן החוזק, ויש לו טעם משכר. כבר ניסיתי. עליתי על הדרך, הפנמתי מהו הכיוון.
ממשיכה בניקיונות, כי הם אף פעם לא נגמרים, אבל לפחות כבר רואים צורה של בית.
האמת, יותר נכון - צורה של חדר וחצי, רק זה, בינתיים.
אבל הוא, דווקא, לא חנוק ודחוק ולוחץ.
להיפך, אור שורה בו, ואוויר צח. פתאום בחור הקטנטן הזה מרגיש מרווח הרבה יותר ממה שהיה בשבעת
החדרים הגדולים, חסרי האוויר.
ככה זה, החיים הם לא שחור לבן. או ש...כן, רק שאנחנו הם עיוורי הצבעים.
