הנושאים החמים
הנושאים החמים
פלאפל לעצמו בלבד
מזל טוב! רעמו הקולות המאחלים בצהלה בשעת ערב מאוחרת.
בשעה טובה נשברה צלחת חרס החתן החשוב וכלתו המהוללה באו בברית השידוכין.
הנאספים בני המשפחה שחו זה עם זה בהתרגשות מופגנת מלווה בתנועת ידיים נמרצת. אט אט החלו הכל מתפזרים ושבים לבתיהם ובמקום נותרה רק ה'קרן' המשפחה הקרובה ביותר ואז נשמעה נקישה בדלת ובפתח הופיע אורח נוסף ברך את הנוכחים בקול התיישב בניחותא טעם מיני תרגימא איחל "לחיים" לבבי לסובביו.
מחוגי השעון נעו בעקשנות ופילסו דרכם לעבר השעות הקטנות אך מיודענו נ"י טרם החווה אותות נכונות לעזוב את הזירה. גם הרמזים הדקים ששוגרו בעדינות על ידי בני הבית זכו להתעלמות מצדו.
הנ"ל ידוע כ'בר דעת' מה זה היה לו הפעם? והרי אפילו "חרש רומז ונרמז"[גמרא גיטין] מ"שכלו כל הקיצין ועדיין לא נושענו" ובני הבית מבקשים לעלות על יצועם פנה אליו בעל הבית ישירות:
"האם חפץ אתה בפרוסת עוגה נוספת ושמא כוס קפה?" "לא", משך הלה בכתפיו.
"אתה ממתין למשהו?" "כן", השיב בשלווה "אני מחכה לקבל 'דמי שדכנות'"
התשובה הכתה את בעל השמחה כברק "דמי שדכנות???!!! הלא לא היו לך 'יד ורגל' בשידוך זה ולא היית מעורב בו אפילו כמלא נימה מדוע הנך סבור כי מגיעים לך דמי שדכנות?!"
"אמת, נכון הדבר" השיב בנחת "לא הייתי מעורב כלל, דווקא משום כך אני סבור כי מגיעים לי דמי השדכנות בכל פעם שניסיתי ושלחתי ידי בניסיון ליזום שידוך נפל אותו שידוך וסופו שנתבטל כחרס הנשבר [לא באירוסין] ולכן עלי לקבל דמי שדכנות על כך שהפעם לא התערבתי..."
[לעיתים השדכנים יבורכו מן השמים בעסקם במלאכתם מאלתרים רעיונות על מנת "לומר לדבק טוב" מעשה בשדכן שהציע שידוך למשפחה מכובדת. "אבל ביתי משכילה" התמרד האב "מלומדת היא מדברת בכמה שפות, מנגנת בפסנתר ומעצבת יצירות אמנות היא לא מתאימה לבחור..."
"כפתור ופרח!" מחא השדכן כף בהתלהבות "ממש מתאים: היא מדברת צרפתית והוא קורא 'שנים מקרא' עם תרגום אונקלוס, היא עושה יצירות אמנות והוא קושר ציציות, היא מנגנת על פסנתר והוא יודע לתקוע בשופר..."
אף לבן [שלא היה חשוד על חסידות יתירה] ובתואל קבעו פה אחד: "מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב"
בעולם התורה מצוי כינוי לאדם רוחני בן עליה - 'מבקש' על שם הפסוק "והיה כל מבקש ה' יצא אל משה אל מחוץ למחנה" גם לבן היה 'מבקש' אך מסוג אחר "לבן ביקש לעקור את הכל" מטרתו ויעודו בחיים היו לעקור את הכל, אף הוא הודה בפה מלא מה' יצא הדבר... לא אוכל להתערב.
"מה עושה הקב"ה מאותה שעה שברא את העולם עד עתה, יושב ומזווג זיווגים..." [ב"ר בראשית ס"ח]
"מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו:
לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה לששת ימים, כדכתיב (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ.
אמרה לו מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו?
אמר לה:
הקב"ה יושב ומזווג זיווגים - בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני. אמרה לו ודא הוא אומנתיה[האם זו אומנותו?] אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים כמה שפחות יש לי לשעה קלה אני יכולה לזווגן. אמר לה אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. הלך לו ר' יוסי בר חלפתא.
מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות אמרה פלן יסב לפלונית ופלונית תיסב לפלוני וזיווגה אותן בלילה אחת למחר אתון לגבה דין מוחיה פציעא דין עינו שמיטא דין רגליה תבירא אמרה להון מה לכון דא אמרה לית אנא בעי לדין ודין אמר לית אנא בעי לדא [אמרה זה ישא זו וזו תנשא לזה. למחרת שבו אליה זה מוחו פצוע זה עינו שמוטה וזה רגלו שבורה זה אמר אין אני חפץ בזו וזו אמרה אינני חפצה בזה] מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו לית אלוה כאלהכון אמת היא תורתכון נאה ומשובחת יפה אמרת!"
השאלה המתבקשת ועולה היא:
הלא להחליט ולקבוע "מי ומי ההולכים" "בת פלוני לפלוני" אין זה לכאורה עסק האמור לארוך זמן רב מדי, אך מהביטוי "יושב ומזווג זיווגים" נראה כי עיסוק זה מתמשך והולך ומתפרס על זמן רב וזה עיסוקו של הקב"ה מאז ועד עתה מדוע?
אשר על כן שמעו נא הסיפור [אמיתי] אשר לפנינו:
מעשה בזוג שנישא בסימן טוב ובמזל טוב. באחד מימי 'שבע הברכות' יצאו הם למסע קניות של חפצים נחוצים לבית כגון: מטאטא, כף אשפה, צלחות כוסות כלי בית שונים.
במהלך הקניות פנה הבעל הטרי לרעייתו "אני יוצא לכמה דקות, כבר אני חוזר" בין רגע נעלם החתן דנן בין הבניינים. הזמן החל נוקף: חמש דקות חלפו להן עשר דקות עשרים דקות והוא עדיין לא שב "הילד איננו ואני אנא אני בא". רעייתו שחשבה כי כבר חלפו 'מספר הרגעים' אותם הזכיר החלה דואגת "מדוע הוא לא חוזר?" "מדוע אחרו פעמי מרכבותיו"[ממש לא נראה לה מתאים להישאר עגונה חלילה כבר בשבוע הראשון] ומחמת כן יצאה לחפשו הסתובבה אנה ואנה ולבסוף מצאה. נחשו היכן?
ובכן החזיקו היטיב את ידיות הכיסא עליו יושבים אתם, היא מצאה אותו יושב לו בניחותא בחנות פלאפל ומיטיב את ליבו במנה [כנראה שנייה במספר] "ויאכל וישת ויטב ליבו" היא פונה אליו בתדהמה
"מה זה צריך להיות???!!!" והוא משיב בנחת:
"הייתי רעב נכנסתי לאכול משהו...."
"רגע ולא חשבת להציע לי גם???" "אה" התעשת החתן דנן "מה את רעבה...?"
עתה נעבור לסיפור השני:
אף כאן המעשה עוסק בזוג שנישאו זה לא מכבר שיצאו העירה לסידורים.
משחלפו מספר שעות פנתה הרעייה לאישה החשוב: "רעבה אני אולי כדאי לקנות משהו לאכול?"
"כן" ענה הבעל "חשבתי על כך והכנתי מבעוד מועד" החכם עיניו בראשו [מראש הוא צופה את העתיד להיות-רש"י] תוך שהוא שולף מכיס ימין שתי לחמניות, מכיס שמאל סכין חד פעמית, מכיס ימין אשר בחליפתו שלף שתי פרוסות גבינה צהובה עטופות בניילון בקפידה ומכיס שמאל במקטורנו ממרח קטשופ באריזה קטנטונת מאולתרת. "הנה אכין לנו" הפשיל 'החכם' שרווליו והחל מכין את 'הסעודה' תוך שהוא מרצה דבריו בלהט "את יודעת אנחנו רוצים בית של תורה עלינו לחסוך בהוצאות סנדוויץ בחנות יעלה לכל הפחות חמשה עשר שקלים... ככה אנחנו ממש חוסכים..." סיים דרשתו וממש איננו מבחין בהעווית פניה של זוגתו תחי'
עקב מיני חכמים מעין אלו הקב"ה יושב ומזווג זיווגים יש לשבת ולשמור שלא יפרקו את הבית בחכמתם כי רבה.
[אין החכמה שמורה לגברים בלבד ישנן גם לא מעט חכמניות ובאמת אצל כל אדם (למעט אתכם הקוראים, כמובן) מזדמן שלעיתים פולט משפט שאינו ראוי ושלא במקום או עושה מעשים ה"מסוגלים" לערער את יציבותו של הבית]
ישנם אף חכמים מחוכמים העושים מעשי שטות לא מבוטלים בממונם בעסקאות עורבא פרח במדינת הים ובשאר עסקאות בהם שם את כספו על קרן ה[שועל-הנוכל התורן המעמיד פני]צבי
אשר על כן כאשר נתבקשו אי אלו מחכמי ישראל לעוץ עצה טובה להצלחה בחיים, השיבו:
"כוונו היטב בברכת 'חונן הדעת' כי "דעת קנית מה חסרת אך אם דעת חסרת מה קנית" "דדא ביה כולא ביה ודלא דא ביה מה ביה, דא קני מה חסר דא לא קני מה קני "[נדרים מ"א]
ידוע שמרן ה'חזון איש' זצוק"ל נהג להאריך בברכת חונן הדעת בשמונה עשרה וזכה לשפע חכמה בינה ודעת ובירר וליבן סוגיות והלכות 'קשות שבמקדש' כידוע לכל מעיין בספריו.
ומדי הזכירנו את עניין "יושב ומזווג זיווגים" אספר סיפור נאה בעניין זה המשלב סיפור השגחה אשר נזדמן לי לשמעו ממקור מהימן:
מעשה בבחור ישיבה שפחזה עליו דעתו והתנהג שלא כשורה. לאחר שהותרה מספר פעמים הגיעו הדברים עד כדי כך שנשלח אחר כבוד לביתו "היכבד ושב בביתך" או בלשון העם 'נזרק מן הישיבה'.
סמוך לאותו פרק הציעו להוריו הצעת שידוך עבורו. ההורים בררו עד מקום שידם מגעת, הזוג נפגש, והשידוך 'קרם עור וגידים' והם התארסו למזל טוב.
מנהג היה בישיבה שבחור שהתארס משתתפים בשמחתו, נושאים אותו על כתפיהם ורוקדים עמו. טקס זה התבצע בדרך כלל בשעת ערב מאוחרת לאחר 'סדר שלישי'.
החתן דנן שעדיין חברים לו בישיבה, חשק לבו שגם בו ינהגו את המנהג הנזכר ומחמת כן הגיע לאחר סדר שלישי לישיבה.[שעה שאנשי הצוות כבר פנו לביתם]
חבריו בני הישיבה רקדו לו כמנהג המדינה בתוך כך ניגש אליו אחד הבחורים הוותיקים [מבוגרים] בישיבה ושאלו "האתה זה סתור בן מיכאל?" [שם בדוי]
"כן" השיב החתן
"אהה" אמר הבחור המבוגר תוך שהוא חוכך במצחו במבוכה. "בררו אודותיך אצלי, לא ידעתי במי מדובר, מזל טוב!
הטו אוזניכם ושמעו את מהלך גלגולו המדהים של שידוך זה.
אבי המדוברת ניסה ללא לאות לברר על הבחור בישיבה אך משום מה כל שיחות הטלפון שניסה לבצע לא צלחו. הוא לא הצליח ליצור קשר עם ראש הישיבה המשגיח או אי מי מהצוות.
מכיוון שהופעלו עליו לחצים שלא להשתהות ולהתמהמה "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים" אימץ את מוחו בקדחתנות על מנת למצוא פתרון ולפתע נזכר כי ישנו בחור בישיבה זו אשר היה תלמידו בעבר לפני מספר שנים והחליט לפנות אליו.
הוא צלצל לטלפון הציבורי בישיבה וביקש לקרוא לבחור הנ"ל. הבחור שהיה בחור מבוגר 'עלטעררער בוחער' "זקן ויושב בישיבה" נם באותה עת בשלווה את שנת הצהריים שלו. מששמע שיש טלפון עבורו זינק כארי[אולי הצעה?] ומיהר אל הטלפון הציבורי היחידי בישיבה [בימים ההם טלפונים היוו מוצר נדיר] הטלפון הציבורי שכן כבוד ליד בית המדרש, כברת ארץ מבניין הפנימייה.
כשהגיע סוף סוף מנומנם למחצה ומבולבל מהשינה שנטרפה באיבה בטרם עת, שמע בטלפון את קולו של מורהו לשעבר המבקש לברר על מאן דהו. תחושת זעם ותסכול החלה מפעפעת בו על שהטריחוהו באמצע השינה לבא מרחוק לברר על בחור שאינו מכיר [בנוסף לאכזבה על תקווה להצעת שידוך שנגוזה] ולכן החל להעתיר תשבחות על הבחור הנ"ל [שכלל לא זכר מיהו]:
"זה בחור שאין כמוהו, 'מציאה כשרה' תחטפו בשתי ידיים... זה השפיץ של הישיבה, תמהרו חבל על הזמן בטלפון, על כגון זה אמרו שמא יקדמנו אחר ומארסים אפילו בתשעה באב [ישנו גם הסכם שבשתיקה בין הבחורים המבוגרים שאין אחד מהם מדווח דו"ח שלילי על חברו ולכן ברור לכל בר דעת כי אף אם היה משיב ש"איננו מכיר את הבחור" עצם העובדה שאין מכירים אותו בישיבה היא דיווח שלילי ביותר]
סופו של מעשה על סמך דבריו אלה קם והיה השידוך.
שימו לב אם היה שואל אי מי מהצוות, ממגידי השיעורים, ואפילו מדריך [ואולי אפילו את הטבח] היו אומרים לו דברים כהווייתן ושבעצם הבחור נזרק מהישיבה ולא מחמת הצטיינות יתירה, אך כשהקב"ה רוצה 'להזיז עניינים' אז אף לא אחד עונה לטלפון "אם מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב" והיחידי שכן ניתן ליצור עמו קשר הוא אחד שאינו מכירו ונמצא במצב רוח ובסיטואציה שכזו שהוא מרעיף עליו בזעמו רק דברי שבח.
ידועים ומפורסמים דברי ה'חזון איש' שבעניין שידוכים נותרה השגחת השם גלויה כבדורות הקדמונים
תנוח דעתכם ואל נא תדאגו ישנו סוף משמח לסיפור:
הבחור התבגר שינה את דרכיו "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" היום הוא בר אוריין בעל משפחה מכובדת בעל מידות נאות ודרך ארץ.
יהודה
מזל טוב! רעמו הקולות המאחלים בצהלה בשעת ערב מאוחרת.
בשעה טובה נשברה צלחת חרס החתן החשוב וכלתו המהוללה באו בברית השידוכין.
הנאספים בני המשפחה שחו זה עם זה בהתרגשות מופגנת מלווה בתנועת ידיים נמרצת. אט אט החלו הכל מתפזרים ושבים לבתיהם ובמקום נותרה רק ה'קרן' המשפחה הקרובה ביותר ואז נשמעה נקישה בדלת ובפתח הופיע אורח נוסף ברך את הנוכחים בקול התיישב בניחותא טעם מיני תרגימא איחל "לחיים" לבבי לסובביו.
מחוגי השעון נעו בעקשנות ופילסו דרכם לעבר השעות הקטנות אך מיודענו נ"י טרם החווה אותות נכונות לעזוב את הזירה. גם הרמזים הדקים ששוגרו בעדינות על ידי בני הבית זכו להתעלמות מצדו.
הנ"ל ידוע כ'בר דעת' מה זה היה לו הפעם? והרי אפילו "חרש רומז ונרמז"[גמרא גיטין] מ"שכלו כל הקיצין ועדיין לא נושענו" ובני הבית מבקשים לעלות על יצועם פנה אליו בעל הבית ישירות:
"האם חפץ אתה בפרוסת עוגה נוספת ושמא כוס קפה?" "לא", משך הלה בכתפיו.
"אתה ממתין למשהו?" "כן", השיב בשלווה "אני מחכה לקבל 'דמי שדכנות'"
התשובה הכתה את בעל השמחה כברק "דמי שדכנות???!!! הלא לא היו לך 'יד ורגל' בשידוך זה ולא היית מעורב בו אפילו כמלא נימה מדוע הנך סבור כי מגיעים לך דמי שדכנות?!"
"אמת, נכון הדבר" השיב בנחת "לא הייתי מעורב כלל, דווקא משום כך אני סבור כי מגיעים לי דמי השדכנות בכל פעם שניסיתי ושלחתי ידי בניסיון ליזום שידוך נפל אותו שידוך וסופו שנתבטל כחרס הנשבר [לא באירוסין] ולכן עלי לקבל דמי שדכנות על כך שהפעם לא התערבתי..."
[לעיתים השדכנים יבורכו מן השמים בעסקם במלאכתם מאלתרים רעיונות על מנת "לומר לדבק טוב" מעשה בשדכן שהציע שידוך למשפחה מכובדת. "אבל ביתי משכילה" התמרד האב "מלומדת היא מדברת בכמה שפות, מנגנת בפסנתר ומעצבת יצירות אמנות היא לא מתאימה לבחור..."
"כפתור ופרח!" מחא השדכן כף בהתלהבות "ממש מתאים: היא מדברת צרפתית והוא קורא 'שנים מקרא' עם תרגום אונקלוס, היא עושה יצירות אמנות והוא קושר ציציות, היא מנגנת על פסנתר והוא יודע לתקוע בשופר..."
אף לבן [שלא היה חשוד על חסידות יתירה] ובתואל קבעו פה אחד: "מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב"
בעולם התורה מצוי כינוי לאדם רוחני בן עליה - 'מבקש' על שם הפסוק "והיה כל מבקש ה' יצא אל משה אל מחוץ למחנה" גם לבן היה 'מבקש' אך מסוג אחר "לבן ביקש לעקור את הכל" מטרתו ויעודו בחיים היו לעקור את הכל, אף הוא הודה בפה מלא מה' יצא הדבר... לא אוכל להתערב.
"מה עושה הקב"ה מאותה שעה שברא את העולם עד עתה, יושב ומזווג זיווגים..." [ב"ר בראשית ס"ח]
"מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו:
לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה לששת ימים, כדכתיב (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ.
אמרה לו מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו?
אמר לה:
הקב"ה יושב ומזווג זיווגים - בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני. אמרה לו ודא הוא אומנתיה[האם זו אומנותו?] אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים כמה שפחות יש לי לשעה קלה אני יכולה לזווגן. אמר לה אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. הלך לו ר' יוסי בר חלפתא.
מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות אמרה פלן יסב לפלונית ופלונית תיסב לפלוני וזיווגה אותן בלילה אחת למחר אתון לגבה דין מוחיה פציעא דין עינו שמיטא דין רגליה תבירא אמרה להון מה לכון דא אמרה לית אנא בעי לדין ודין אמר לית אנא בעי לדא [אמרה זה ישא זו וזו תנשא לזה. למחרת שבו אליה זה מוחו פצוע זה עינו שמוטה וזה רגלו שבורה זה אמר אין אני חפץ בזו וזו אמרה אינני חפצה בזה] מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו לית אלוה כאלהכון אמת היא תורתכון נאה ומשובחת יפה אמרת!"
השאלה המתבקשת ועולה היא:
הלא להחליט ולקבוע "מי ומי ההולכים" "בת פלוני לפלוני" אין זה לכאורה עסק האמור לארוך זמן רב מדי, אך מהביטוי "יושב ומזווג זיווגים" נראה כי עיסוק זה מתמשך והולך ומתפרס על זמן רב וזה עיסוקו של הקב"ה מאז ועד עתה מדוע?
אשר על כן שמעו נא הסיפור [אמיתי] אשר לפנינו:
מעשה בזוג שנישא בסימן טוב ובמזל טוב. באחד מימי 'שבע הברכות' יצאו הם למסע קניות של חפצים נחוצים לבית כגון: מטאטא, כף אשפה, צלחות כוסות כלי בית שונים.
במהלך הקניות פנה הבעל הטרי לרעייתו "אני יוצא לכמה דקות, כבר אני חוזר" בין רגע נעלם החתן דנן בין הבניינים. הזמן החל נוקף: חמש דקות חלפו להן עשר דקות עשרים דקות והוא עדיין לא שב "הילד איננו ואני אנא אני בא". רעייתו שחשבה כי כבר חלפו 'מספר הרגעים' אותם הזכיר החלה דואגת "מדוע הוא לא חוזר?" "מדוע אחרו פעמי מרכבותיו"[ממש לא נראה לה מתאים להישאר עגונה חלילה כבר בשבוע הראשון] ומחמת כן יצאה לחפשו הסתובבה אנה ואנה ולבסוף מצאה. נחשו היכן?
ובכן החזיקו היטיב את ידיות הכיסא עליו יושבים אתם, היא מצאה אותו יושב לו בניחותא בחנות פלאפל ומיטיב את ליבו במנה [כנראה שנייה במספר] "ויאכל וישת ויטב ליבו" היא פונה אליו בתדהמה
"מה זה צריך להיות???!!!" והוא משיב בנחת:
"הייתי רעב נכנסתי לאכול משהו...."
"רגע ולא חשבת להציע לי גם???" "אה" התעשת החתן דנן "מה את רעבה...?"
עתה נעבור לסיפור השני:
אף כאן המעשה עוסק בזוג שנישאו זה לא מכבר שיצאו העירה לסידורים.
משחלפו מספר שעות פנתה הרעייה לאישה החשוב: "רעבה אני אולי כדאי לקנות משהו לאכול?"
"כן" ענה הבעל "חשבתי על כך והכנתי מבעוד מועד" החכם עיניו בראשו [מראש הוא צופה את העתיד להיות-רש"י] תוך שהוא שולף מכיס ימין שתי לחמניות, מכיס שמאל סכין חד פעמית, מכיס ימין אשר בחליפתו שלף שתי פרוסות גבינה צהובה עטופות בניילון בקפידה ומכיס שמאל במקטורנו ממרח קטשופ באריזה קטנטונת מאולתרת. "הנה אכין לנו" הפשיל 'החכם' שרווליו והחל מכין את 'הסעודה' תוך שהוא מרצה דבריו בלהט "את יודעת אנחנו רוצים בית של תורה עלינו לחסוך בהוצאות סנדוויץ בחנות יעלה לכל הפחות חמשה עשר שקלים... ככה אנחנו ממש חוסכים..." סיים דרשתו וממש איננו מבחין בהעווית פניה של זוגתו תחי'
עקב מיני חכמים מעין אלו הקב"ה יושב ומזווג זיווגים יש לשבת ולשמור שלא יפרקו את הבית בחכמתם כי רבה.
[אין החכמה שמורה לגברים בלבד ישנן גם לא מעט חכמניות ובאמת אצל כל אדם (למעט אתכם הקוראים, כמובן) מזדמן שלעיתים פולט משפט שאינו ראוי ושלא במקום או עושה מעשים ה"מסוגלים" לערער את יציבותו של הבית]
ישנם אף חכמים מחוכמים העושים מעשי שטות לא מבוטלים בממונם בעסקאות עורבא פרח במדינת הים ובשאר עסקאות בהם שם את כספו על קרן ה[שועל-הנוכל התורן המעמיד פני]צבי
אשר על כן כאשר נתבקשו אי אלו מחכמי ישראל לעוץ עצה טובה להצלחה בחיים, השיבו:
"כוונו היטב בברכת 'חונן הדעת' כי "דעת קנית מה חסרת אך אם דעת חסרת מה קנית" "דדא ביה כולא ביה ודלא דא ביה מה ביה, דא קני מה חסר דא לא קני מה קני "[נדרים מ"א]
ידוע שמרן ה'חזון איש' זצוק"ל נהג להאריך בברכת חונן הדעת בשמונה עשרה וזכה לשפע חכמה בינה ודעת ובירר וליבן סוגיות והלכות 'קשות שבמקדש' כידוע לכל מעיין בספריו.
ומדי הזכירנו את עניין "יושב ומזווג זיווגים" אספר סיפור נאה בעניין זה המשלב סיפור השגחה אשר נזדמן לי לשמעו ממקור מהימן:
מעשה בבחור ישיבה שפחזה עליו דעתו והתנהג שלא כשורה. לאחר שהותרה מספר פעמים הגיעו הדברים עד כדי כך שנשלח אחר כבוד לביתו "היכבד ושב בביתך" או בלשון העם 'נזרק מן הישיבה'.
סמוך לאותו פרק הציעו להוריו הצעת שידוך עבורו. ההורים בררו עד מקום שידם מגעת, הזוג נפגש, והשידוך 'קרם עור וגידים' והם התארסו למזל טוב.
מנהג היה בישיבה שבחור שהתארס משתתפים בשמחתו, נושאים אותו על כתפיהם ורוקדים עמו. טקס זה התבצע בדרך כלל בשעת ערב מאוחרת לאחר 'סדר שלישי'.
החתן דנן שעדיין חברים לו בישיבה, חשק לבו שגם בו ינהגו את המנהג הנזכר ומחמת כן הגיע לאחר סדר שלישי לישיבה.[שעה שאנשי הצוות כבר פנו לביתם]
חבריו בני הישיבה רקדו לו כמנהג המדינה בתוך כך ניגש אליו אחד הבחורים הוותיקים [מבוגרים] בישיבה ושאלו "האתה זה סתור בן מיכאל?" [שם בדוי]
"כן" השיב החתן
"אהה" אמר הבחור המבוגר תוך שהוא חוכך במצחו במבוכה. "בררו אודותיך אצלי, לא ידעתי במי מדובר, מזל טוב!
הטו אוזניכם ושמעו את מהלך גלגולו המדהים של שידוך זה.
אבי המדוברת ניסה ללא לאות לברר על הבחור בישיבה אך משום מה כל שיחות הטלפון שניסה לבצע לא צלחו. הוא לא הצליח ליצור קשר עם ראש הישיבה המשגיח או אי מי מהצוות.
מכיוון שהופעלו עליו לחצים שלא להשתהות ולהתמהמה "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים" אימץ את מוחו בקדחתנות על מנת למצוא פתרון ולפתע נזכר כי ישנו בחור בישיבה זו אשר היה תלמידו בעבר לפני מספר שנים והחליט לפנות אליו.
הוא צלצל לטלפון הציבורי בישיבה וביקש לקרוא לבחור הנ"ל. הבחור שהיה בחור מבוגר 'עלטעררער בוחער' "זקן ויושב בישיבה" נם באותה עת בשלווה את שנת הצהריים שלו. מששמע שיש טלפון עבורו זינק כארי[אולי הצעה?] ומיהר אל הטלפון הציבורי היחידי בישיבה [בימים ההם טלפונים היוו מוצר נדיר] הטלפון הציבורי שכן כבוד ליד בית המדרש, כברת ארץ מבניין הפנימייה.
כשהגיע סוף סוף מנומנם למחצה ומבולבל מהשינה שנטרפה באיבה בטרם עת, שמע בטלפון את קולו של מורהו לשעבר המבקש לברר על מאן דהו. תחושת זעם ותסכול החלה מפעפעת בו על שהטריחוהו באמצע השינה לבא מרחוק לברר על בחור שאינו מכיר [בנוסף לאכזבה על תקווה להצעת שידוך שנגוזה] ולכן החל להעתיר תשבחות על הבחור הנ"ל [שכלל לא זכר מיהו]:
"זה בחור שאין כמוהו, 'מציאה כשרה' תחטפו בשתי ידיים... זה השפיץ של הישיבה, תמהרו חבל על הזמן בטלפון, על כגון זה אמרו שמא יקדמנו אחר ומארסים אפילו בתשעה באב [ישנו גם הסכם שבשתיקה בין הבחורים המבוגרים שאין אחד מהם מדווח דו"ח שלילי על חברו ולכן ברור לכל בר דעת כי אף אם היה משיב ש"איננו מכיר את הבחור" עצם העובדה שאין מכירים אותו בישיבה היא דיווח שלילי ביותר]
סופו של מעשה על סמך דבריו אלה קם והיה השידוך.
שימו לב אם היה שואל אי מי מהצוות, ממגידי השיעורים, ואפילו מדריך [ואולי אפילו את הטבח] היו אומרים לו דברים כהווייתן ושבעצם הבחור נזרק מהישיבה ולא מחמת הצטיינות יתירה, אך כשהקב"ה רוצה 'להזיז עניינים' אז אף לא אחד עונה לטלפון "אם מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב" והיחידי שכן ניתן ליצור עמו קשר הוא אחד שאינו מכירו ונמצא במצב רוח ובסיטואציה שכזו שהוא מרעיף עליו בזעמו רק דברי שבח.
ידועים ומפורסמים דברי ה'חזון איש' שבעניין שידוכים נותרה השגחת השם גלויה כבדורות הקדמונים
תנוח דעתכם ואל נא תדאגו ישנו סוף משמח לסיפור:
הבחור התבגר שינה את דרכיו "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" היום הוא בר אוריין בעל משפחה מכובדת בעל מידות נאות ודרך ארץ.
יהודה
