הנושאים החמים
הנושאים החמים
ניפצתי את המקלדת.
אותה המקלדת שהחליפה את העט הדולף (מחומר, לא מדיו)
שירה צרורות של משפטים,
שחברו למילים,
שהתאגדו לסיפורים,
ששובצו לספרים,
שנמכרו בעשרות אלפי עותקים.
(כל זה קרה כמובן בחלומות הורודים).
וזהו.
שברתי את המקלדת כי מוחי יבש. ויצאתי לנשום אויר. אפילו לערוך קניות העדפתי. וספרי הקריאה שלי יעידו בפניכם היום שאני ושופינג זה סוג של שילוב מענין.
קניתי ביוקר כמה דברים מיותרים והלכתי לאכול משהו.
קירות המסעדה שחורים. סינים קטנים מתזזים בין השולחנות.
מלפני צלחת. אני שולה ממנה את הרול מאקי וטובלת אותו בוואסבי. אאוץ'! זה נושך כמה שזה חריף!
שלום יאכטה! אומרת לי מישהי בחיוך ענק.
אני מהנהנת, מחזירה חיוך מעונה ודוחפת מהר חתיכה בלי רוטב, מנסה לכבות את השריפה שמשתוללת לי בתוך הפה.
מה שלום אמא שלך? היא שואלת.
בסדר. אני עונה ומנסה להעביר בראש את הקשר אליה. שכנה שלה? לא. אני מכירה את כולן. חברה? תלמידה?
כמה עולה חמישים הדפסות בצבע? היא שואלת. היא לקוחה. זהו. היא לקוחה.
את יודעת, מה שכתבת על הסופגניות והצליאק, זה מצחיק,זה בדיוק קרה לנו.
איפה היא קראה חמרים שלי?
הבת שלי סיפרה כנראה לבת שלך.
אז הבנות שלנו לומדות ביחד.
בנקודה הזאת אני אשחיל שאלה ודי. אחת ולתמיד אני אדע עם מי אני מדברת.
מי זו ה...
אחיינית שלי. היא אומרת.
מלצרית מלוכסנת עיניים ניגשת.
הכל בסדר, גיברת? רוצה עוד משהו? היא שואלת.
הכל מעולה. תודה. אני עונה. הסושי מתבייש לעצמו בצלחת ואני לא נוגסת בו כי האישה הזו שאני מנסה לזהות ממשיכה בשיחה חברית שעה ארוכה. הייתי צריכה לשאול אותה מייד. עכשיו הרכבת דוהרת. זהו קו ישיר בלי תחנות ביניים ואי אפשר לעצור. היא מתיישבת לידי.
קחי. אני מציעה.
לא נעים לי. היא אומרת.
אני מלאה. באמת לא בא לי עוד.אני אומרת ומניחה את הצלחת לפניה. היא שולה סושי וממשיכה ללהג.
אני צריכה לזוז. אני אומרת.
היה נחמד. היא אומרת.
כן. אני אומרת. היה נחמד.
אני אוספת את שקיות הנייר והולכת.
ועכשיו יש לי מחסום כתיבה+ כאב ראש כתוצאה מחידה לא פתורה+ כמה שקיות נייר עם חולצות יקרות מדי שאני נסחבת איתן עד הבית.
(שתי הערות שוליים:
1. הקטע נכתב כתוצאה מתסכול כתיבה.
2.פעם אחת טעמתי ביס קטן מסושי.זה הספיק לי.)
אותה המקלדת שהחליפה את העט הדולף (מחומר, לא מדיו)
שירה צרורות של משפטים,
שחברו למילים,
שהתאגדו לסיפורים,
ששובצו לספרים,
שנמכרו בעשרות אלפי עותקים.
(כל זה קרה כמובן בחלומות הורודים).
וזהו.
שברתי את המקלדת כי מוחי יבש. ויצאתי לנשום אויר. אפילו לערוך קניות העדפתי. וספרי הקריאה שלי יעידו בפניכם היום שאני ושופינג זה סוג של שילוב מענין.
קניתי ביוקר כמה דברים מיותרים והלכתי לאכול משהו.
קירות המסעדה שחורים. סינים קטנים מתזזים בין השולחנות.
מלפני צלחת. אני שולה ממנה את הרול מאקי וטובלת אותו בוואסבי. אאוץ'! זה נושך כמה שזה חריף!
שלום יאכטה! אומרת לי מישהי בחיוך ענק.
אני מהנהנת, מחזירה חיוך מעונה ודוחפת מהר חתיכה בלי רוטב, מנסה לכבות את השריפה שמשתוללת לי בתוך הפה.
מה שלום אמא שלך? היא שואלת.
בסדר. אני עונה ומנסה להעביר בראש את הקשר אליה. שכנה שלה? לא. אני מכירה את כולן. חברה? תלמידה?
כמה עולה חמישים הדפסות בצבע? היא שואלת. היא לקוחה. זהו. היא לקוחה.
את יודעת, מה שכתבת על הסופגניות והצליאק, זה מצחיק,זה בדיוק קרה לנו.
איפה היא קראה חמרים שלי?
הבת שלי סיפרה כנראה לבת שלך.
אז הבנות שלנו לומדות ביחד.
בנקודה הזאת אני אשחיל שאלה ודי. אחת ולתמיד אני אדע עם מי אני מדברת.
מי זו ה...
אחיינית שלי. היא אומרת.
מלצרית מלוכסנת עיניים ניגשת.
הכל בסדר, גיברת? רוצה עוד משהו? היא שואלת.
הכל מעולה. תודה. אני עונה. הסושי מתבייש לעצמו בצלחת ואני לא נוגסת בו כי האישה הזו שאני מנסה לזהות ממשיכה בשיחה חברית שעה ארוכה. הייתי צריכה לשאול אותה מייד. עכשיו הרכבת דוהרת. זהו קו ישיר בלי תחנות ביניים ואי אפשר לעצור. היא מתיישבת לידי.
קחי. אני מציעה.
לא נעים לי. היא אומרת.
אני מלאה. באמת לא בא לי עוד.אני אומרת ומניחה את הצלחת לפניה. היא שולה סושי וממשיכה ללהג.
אני צריכה לזוז. אני אומרת.
היה נחמד. היא אומרת.
כן. אני אומרת. היה נחמד.
אני אוספת את שקיות הנייר והולכת.
ועכשיו יש לי מחסום כתיבה+ כאב ראש כתוצאה מחידה לא פתורה+ כמה שקיות נייר עם חולצות יקרות מדי שאני נסחבת איתן עד הבית.
(שתי הערות שוליים:
1. הקטע נכתב כתוצאה מתסכול כתיבה.
2.פעם אחת טעמתי ביס קטן מסושי.זה הספיק לי.)
נערך לאחרונה ב:
