הנושאים החמים
הנושאים החמים
שבעה זה זמן עצוב.
כתוב שלושה ימים לבכי, שבעה למספד. בסיפורים מתוארים הימים הראשונים של ההלם, ואחר-כך הימים של האבל והבכי.
אף פעם לא קל לאבד אמא. אף פעם את לא מפסיקה להיות הילדה שפתאום אמא שלה איננה, גם אם את בעצמך אמא לשיירה וכשאת מסתכלת בראי את תוהה אם יש לך יותר קמטים של עייפות או יותר קמטי גיל.
כולנו ידענו את זה, אבל אולי דווקא בגלל העניין שלא באמת הצלחנו לעכל את פטירתה של אמא, אף אחת מאיתנו לא באמת הייתה אבלה בכל נשמתה.
ישבנו יחד שבעה בבית של אמא. שוב באותו חדר ילדים שחלקנו כילדות. ואיכשהו, השבעה הייתה יותר מן מפגש חיבור ביננו מאשר שבוע אבל.
ביחד הנהנו למנחמות שעברו בסך, מכתירות בחשאי את הזוכות בגביע האליפות לשמעקערים את ההיא, ובאות חסרת הטקט ביותר את האחרת. ביחד דיווחנו לכל מתעניינת כמה זמן הייתה אמא חולה, וכמה היא סבלה או לא כל-כך, לפי צקצוקיה של ההיא, וביחד גם תהינו כמה, כמה פעמים תצליח דודה חוה לספר את הסיפור על עצמה ואמא כשהייתה בת שלוש, וכמה מתוקה היא הייתה.
בלילות שוב ישנו כולנו באותו חדר, על אותן מיטות שאכלסו אותנו עד הנישואין. לאהלה קיפצצה על קצה המיטה שלה כאילו הייתה ילדה בת עשר ולא אישה בוגרת בת שלושים ותשע. ביחד פטפטנו בלילות, דנות בכל מיני נושאים, מעלות זכרונות, לא באמת מדברות על אמא. רק העובדה שהיא לא נכנסה לגעור בנו ש'אצלינו ישנים בלילה!', הקישה על התודעה ואיימה להטיח בפנינו את האמת שאמא לעולם לא תעשה זאת שוב.
שבעה היא עניין מייגע. לשבת כל היום, לחזור על אותם הסיפורים, לקום לחפש במטבח אם הביאו עוגה מעניינת אחרת, רק כדי לחלץ את הגב מהישיבה הנמוכה, לקום עוד פעם למטבח להשתיק את הנכדות בנות העשרה שנהנות מכל רגע בשבעה של סבתא ושואגות מצחוק בשל בדיחה עלומה. (אתי לקחה אחריות על החלק האחרון אחרי שפעמיים לאהלה הלכה למטבח להשתיק אותן ואחרי כמה דקות שמענו גם אותה צוחקת איתן).
אבל המאורע שללא ספק קטף בקלות את מדליית ה'בלתי נשכח', קרה דווקא ביום השישי לשבעה. היום האחרון בו מגיעים המנחמים, היום בו את מתחילה בשקט לחכות לרגע שבו תלכו לבית הקברות והשבעה כבר תיגמר.
נכנסה אישה צעירה, כמעט ילדונת, תלמידה של רוחי או של שפרה, אף אחת לא זיהתה בבירור. היא התיישבה בקצה הכיסא הפינתי, נבוכה, ושתקה. בערך עשרים דקות היא ישבה שם בלי לומר מילה, מקשיבה בשקט מתוח לכל מילה שאמרו המנחמות האחרות.
ואחרי עשרים דקות, היא הסמיקה מאוזן לאוזן, כאילו היא עומדת לעשות משהו לא בסדר, וקמה מהכיסא לעזוב.
היא עמדה, פותחת את הפה וסוגרת, אדומה ומבולבלת, מתנדנדת כמו בתפילה בנסיון להתרכז ולהיזכר במילות הפסוק החמקניות שפרחו ממנה בדיוק ברגע הקריטי.
ואז, באחת, היא ירתה בעיניים עצומות ובכוונה גדולה:
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"---
(סיפור אמיתי. שמעתי ממנחמת שהייתה במקום.)
מיכל
כתוב שלושה ימים לבכי, שבעה למספד. בסיפורים מתוארים הימים הראשונים של ההלם, ואחר-כך הימים של האבל והבכי.
אף פעם לא קל לאבד אמא. אף פעם את לא מפסיקה להיות הילדה שפתאום אמא שלה איננה, גם אם את בעצמך אמא לשיירה וכשאת מסתכלת בראי את תוהה אם יש לך יותר קמטים של עייפות או יותר קמטי גיל.
כולנו ידענו את זה, אבל אולי דווקא בגלל העניין שלא באמת הצלחנו לעכל את פטירתה של אמא, אף אחת מאיתנו לא באמת הייתה אבלה בכל נשמתה.
ישבנו יחד שבעה בבית של אמא. שוב באותו חדר ילדים שחלקנו כילדות. ואיכשהו, השבעה הייתה יותר מן מפגש חיבור ביננו מאשר שבוע אבל.
ביחד הנהנו למנחמות שעברו בסך, מכתירות בחשאי את הזוכות בגביע האליפות לשמעקערים את ההיא, ובאות חסרת הטקט ביותר את האחרת. ביחד דיווחנו לכל מתעניינת כמה זמן הייתה אמא חולה, וכמה היא סבלה או לא כל-כך, לפי צקצוקיה של ההיא, וביחד גם תהינו כמה, כמה פעמים תצליח דודה חוה לספר את הסיפור על עצמה ואמא כשהייתה בת שלוש, וכמה מתוקה היא הייתה.
בלילות שוב ישנו כולנו באותו חדר, על אותן מיטות שאכלסו אותנו עד הנישואין. לאהלה קיפצצה על קצה המיטה שלה כאילו הייתה ילדה בת עשר ולא אישה בוגרת בת שלושים ותשע. ביחד פטפטנו בלילות, דנות בכל מיני נושאים, מעלות זכרונות, לא באמת מדברות על אמא. רק העובדה שהיא לא נכנסה לגעור בנו ש'אצלינו ישנים בלילה!', הקישה על התודעה ואיימה להטיח בפנינו את האמת שאמא לעולם לא תעשה זאת שוב.
שבעה היא עניין מייגע. לשבת כל היום, לחזור על אותם הסיפורים, לקום לחפש במטבח אם הביאו עוגה מעניינת אחרת, רק כדי לחלץ את הגב מהישיבה הנמוכה, לקום עוד פעם למטבח להשתיק את הנכדות בנות העשרה שנהנות מכל רגע בשבעה של סבתא ושואגות מצחוק בשל בדיחה עלומה. (אתי לקחה אחריות על החלק האחרון אחרי שפעמיים לאהלה הלכה למטבח להשתיק אותן ואחרי כמה דקות שמענו גם אותה צוחקת איתן).
אבל המאורע שללא ספק קטף בקלות את מדליית ה'בלתי נשכח', קרה דווקא ביום השישי לשבעה. היום האחרון בו מגיעים המנחמים, היום בו את מתחילה בשקט לחכות לרגע שבו תלכו לבית הקברות והשבעה כבר תיגמר.
נכנסה אישה צעירה, כמעט ילדונת, תלמידה של רוחי או של שפרה, אף אחת לא זיהתה בבירור. היא התיישבה בקצה הכיסא הפינתי, נבוכה, ושתקה. בערך עשרים דקות היא ישבה שם בלי לומר מילה, מקשיבה בשקט מתוח לכל מילה שאמרו המנחמות האחרות.
ואחרי עשרים דקות, היא הסמיקה מאוזן לאוזן, כאילו היא עומדת לעשות משהו לא בסדר, וקמה מהכיסא לעזוב.
היא עמדה, פותחת את הפה וסוגרת, אדומה ומבולבלת, מתנדנדת כמו בתפילה בנסיון להתרכז ולהיזכר במילות הפסוק החמקניות שפרחו ממנה בדיוק ברגע הקריטי.
ואז, באחת, היא ירתה בעיניים עצומות ובכוונה גדולה:
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"---
(סיפור אמיתי. שמעתי ממנחמת שהייתה במקום.)
מיכל
