הנושאים החמים
הנושאים החמים
אני גם רוצה! אני גם רוצה טיפול רגשי! לא שאני באמת צריך, לא. ממש לא. בכלל לא.
אין לי עם מי לדבר על זה, אז רק לך - דף לבן, אני יכול לגלות. אני לא באמת צריך טיפול רגשי כמו אלי אחי הגדול-המסכן והמעצבן. הוא באמת צריך טיפול. עמוק. חזק. שיוציא לו מהראש את כל השטויות שלא מתאימות לאח כזה גדול.
עוד חודש יש לו בר מצווה. אבל אתמול, בשאבעס אחרי הצהריים, כשאבא ואמא הלכו לנוח (משום מה בלילה ישנים, בצהריים נחים. אז למה אבא נוחר גם כשהוא נח וגם כשהוא יושן?), אלי לבש את השמיכה שלי עם המכוניות על הראש שלו, שם שני כריות על הספה וקרא לעצמו מלך.
לא אכפת לי שהוא אתמול היה מלך. שלשום קיסר. היום ערבי. ושבוע שעבר רבי של חסידים או חסיד של רבי. אני מפרגן לו. אני מרחם עליו. אני מתפלל עליו. וכשאבא אומר בשקט בטלפון שאלי הולך לטיפול רגשי כי קשה לו בחברה שלא מבינה אותו. אני כן מבין. ואני בעד שהוא יילך.
אבל עכשיו, כשאלי הלך עם אבא לטיפול הרגשי. רק הוא ואבא. רק אבא והוא. אני גם רוצה. ואם לא הייתי כזה מלא בשכל והגיון כמו שאני, הייתי נשכב עכשיו על הרצפה כמו מירי אחותי הקטנה ומיילל בכל הכוח, א-נ-י ר-ו-צ-ה ט-י-פ-ו-ל ר-י-ג-ש-י. אבל אני לא יעשה זאת. אתה מבין את זה דף יקר שלי אני לא יבכה ויילל, אבל אני רוצה ללכת לטיפול. (כשהיית ריק מקודם לא היית כזה יקר כמו עכשיו. היית סתם דף לבן, עכשיו אתה חשוב כזה. יקר. אתה מרגיש את זה?)
ועכשיו אני רוצה להסביר לך בהיגיון – כמו שאבא אומר, למה אני רוצה טיפול רגשי כמו אלי. מהסיבה הפשוטה. אני רוצה ללכת עם אבא יד ביד. אולי בדרך הוא יניח לי יד על הכתף ככה, כמו שאבא של מוישי עושה לו כשהוא הולך איתו לקניות. אולי אבא יספר לי איזה סיפור מעניין, כמו אבא של מנחם, שכל הזמן מספר לנו בחיידר על הסיפורים המרתקים שאבא שלו מספר להם בארוחת צהריים.
אתה יודע מה, דף חמוד. אפילו שאבא לא ידבר איתי בכלל ולא יניח לי יד על הכתף. בסדר. רק שילך לצידי. רק שנינו, בלי אלי ובלי אף אחד. כמו שהרבה אבּוׄת עושים עם הילדים שלהם ואבא שלי משום מה שכח לעשות את זה.
אז עכשיו אני ישתמש בכל השכל וההיגיון שהאייבישטער נתן לי – כמו שאבא אומר לי כל הזמן, ואני יחשוב מה לעשות כדי שאבא יחליט שאני גם צריך טיפול רגשי.
אין לי עם מי לדבר על זה, אז רק לך - דף לבן, אני יכול לגלות. אני לא באמת צריך טיפול רגשי כמו אלי אחי הגדול-המסכן והמעצבן. הוא באמת צריך טיפול. עמוק. חזק. שיוציא לו מהראש את כל השטויות שלא מתאימות לאח כזה גדול.
עוד חודש יש לו בר מצווה. אבל אתמול, בשאבעס אחרי הצהריים, כשאבא ואמא הלכו לנוח (משום מה בלילה ישנים, בצהריים נחים. אז למה אבא נוחר גם כשהוא נח וגם כשהוא יושן?), אלי לבש את השמיכה שלי עם המכוניות על הראש שלו, שם שני כריות על הספה וקרא לעצמו מלך.
לא אכפת לי שהוא אתמול היה מלך. שלשום קיסר. היום ערבי. ושבוע שעבר רבי של חסידים או חסיד של רבי. אני מפרגן לו. אני מרחם עליו. אני מתפלל עליו. וכשאבא אומר בשקט בטלפון שאלי הולך לטיפול רגשי כי קשה לו בחברה שלא מבינה אותו. אני כן מבין. ואני בעד שהוא יילך.
אבל עכשיו, כשאלי הלך עם אבא לטיפול הרגשי. רק הוא ואבא. רק אבא והוא. אני גם רוצה. ואם לא הייתי כזה מלא בשכל והגיון כמו שאני, הייתי נשכב עכשיו על הרצפה כמו מירי אחותי הקטנה ומיילל בכל הכוח, א-נ-י ר-ו-צ-ה ט-י-פ-ו-ל ר-י-ג-ש-י. אבל אני לא יעשה זאת. אתה מבין את זה דף יקר שלי אני לא יבכה ויילל, אבל אני רוצה ללכת לטיפול. (כשהיית ריק מקודם לא היית כזה יקר כמו עכשיו. היית סתם דף לבן, עכשיו אתה חשוב כזה. יקר. אתה מרגיש את זה?)
ועכשיו אני רוצה להסביר לך בהיגיון – כמו שאבא אומר, למה אני רוצה טיפול רגשי כמו אלי. מהסיבה הפשוטה. אני רוצה ללכת עם אבא יד ביד. אולי בדרך הוא יניח לי יד על הכתף ככה, כמו שאבא של מוישי עושה לו כשהוא הולך איתו לקניות. אולי אבא יספר לי איזה סיפור מעניין, כמו אבא של מנחם, שכל הזמן מספר לנו בחיידר על הסיפורים המרתקים שאבא שלו מספר להם בארוחת צהריים.
אתה יודע מה, דף חמוד. אפילו שאבא לא ידבר איתי בכלל ולא יניח לי יד על הכתף. בסדר. רק שילך לצידי. רק שנינו, בלי אלי ובלי אף אחד. כמו שהרבה אבּוׄת עושים עם הילדים שלהם ואבא שלי משום מה שכח לעשות את זה.
אז עכשיו אני ישתמש בכל השכל וההיגיון שהאייבישטער נתן לי – כמו שאבא אומר לי כל הזמן, ואני יחשוב מה לעשות כדי שאבא יחליט שאני גם צריך טיפול רגשי.
