שיתוף | הכלה | הזדהות | גשם של דמעות

[אשר שרבר]

טוויסטוש

 

[גדי ישראלי]

גם לכם נדמה שגדי התחבא מאחורי ספסל בגינה הציבורית והאזין לשיחה נשית שגרתית?


.

אני לא צריך, רוטינה מוכרת...
בנאדם הולך עם אשתו. התינוק נם בעגלה. הציפורים מצייצות. השמיים כחולים. החיים יפים.
ואז האשה פוגשת כמה חברות...
הבנאדם זז לצד. התינוק מתעורר בוכה ומתחיל לעבור ידיים. הציפורים פורחות. השמיים מתקדרים. כל העולם מתרכז ב... אוטובוסים נתקעים, מכוניות צופרות, אופנוע משטרתי בקושי מצליח לעקוף על אף הסירנה, והן? הצחקתן אותן...
גבר לעולם לא יגחן לעגלה בשביל לראות תינוק או לנשק אותו. והמוזר האחרון שהתכופף לטיולון, הפיל על הינוקא מכיס החולצה הקדמי שלו - פנקס, פיילוט כחול, צרור מפתחות, משקפי שמש, גרעיני תפוז, פקק בירה מחודד, ו-פלאייר פטנט.
מאז יצא חוק, שאסור לגברים לנשק תינוק בעגלה אלא אם כן החמודון יחבוש קודם קסדה.

 

[אבימי]

נהמות מרוסקות והתפצחותן של רעידות אקראיות הקיאו את זרמי הרגש הרותח שדמעות ליבי השנוק מחרדה העיב על תפלצות התהומות שנפשי במעמקיה השדודים חרון וזעף של אימה איומה אך ברוכה בחלקה למראה הקטע הראשון שכתבת, הרב גדי.
אני מכור לסגנון. עוד.

 

[אשר שרבר]

והמוזר האחרון שהתכופף לטיולון, הפיל על הינוקא מכיס החולצה הקדמי שלו - פנקס, פיילוט כחול, צרור מפתחות, משקפי שמש, גרעיני תפוז, פקק בירה מחודד, ו-פלאייר פטנט.

הכחול בפיילוט, הוא בעצם הפנס בעין שנוצר מהפלייאר פטנט?

 

[גדי ישראלי]

נהמות מרוסקות והתפצחותן של רעידות אקראיות הקיאו את זרמי הרגש הרותח שדמעות ליבי השנוק מחרדה העיב על תפלצות התהומות שנפשי במעמקיה השדודים חרון וזעף של אימה איומה אך ברוכה בחלקה למראה הקטע הראשון שכתבת, הרב גדי.
אני מכור לסגנון. עוד.

לקח לי איזה כמה דקות לקלוט שכל המלל הזה בא לפרגן לי ולא ההיפך... תודה אבימי!

הציבור בשל לפרק סיום, דמעות והכלה או שנחכה לאחרי חודש אדר?

 

[אשר שרבר]

הציבור בשל לפרק סיום, דמעות והכלה או שנחכה לאחרי חודש אדר?

הציבור לא רק בשל, אלא עוד מעט יחמיץ כבר על הפלטה

 

[אבימי]

לקח לי איזה כמה דקות לקלוט שכל המלל הזה בא לפרגן לי ולא ההיפך... תודה אבימי!

הציבור בשל לפרק סיום, דמעות והכלה או שנחכה לאחרי חודש אדר?

ברור שלפרגן, זה לא פשוט לכתוב ככה במודע.
כתיבתך פנינים

 

[גדי ישראלי]

היא נשפה באטיות על כוס התה שנחה בין ידיה. "תודה ריקי שבאת, אני בטוחה שזה לא היה פשוט לך".

ריקי היטיבה את ישיבתה על הכסא. "מה פתאם, שרהל'ה? כבר רציתי המון זמן ל---"

"אל... ריקי. פשוט אל...", אתנחתא קלה, "אני יודעת הכל".

שרהל'ה הרימה את עיניה וצדה את מבטה של ריקי. ריקי זיהתה בהן כאב עמוק שגרם לה אי נוחות.

"אני יודעת שבעלי לומד עם בעלך בכוילל והוא ביקש ממנו לומר לך שתבואי לבקר אותי. אני יודעת שקוראים לי מאחורי הגב 'משוגעת'. אני יודעת ש...", הקול שלה נסדק ונחסם בגוש ענק שטיפס במעלה הגרון. היא השעינה את מצחה על כף ידה.

ריקי שתקה. אבל בלב שלה צרחה בזעקה אילמת: 'באמת למה שרהל'ה? למה את מתנהגת ככה? פשוט למה את עושה את זה לעצמך?'

ארון עץ ישן חרק. שעון עתיק תיקתק לאיטו.

"כל חורף אני עוברת דירה", שרהל'ה המשיכה כשומעת את ליבה של שכנתה, "אף אחד לא מבין למה. חוץ מבעלי. אבל נשבר לי... באמת שנשבר לי...". יבבות חנוקות רעמו בחדר כמו תופי טם טם.

ריקי מצאה את עצמה מחבקת את כתיפה של שרהל'ה. כשותפה לכאב. ואז נפרץ משהו בסכר ששרהל'ה בנתה בעצמה כל השנים.

"כשהייתי ילדה, גרנו בצריף עלוב בשכונות העתיקות של ירושלים. המזון היה דל, הגוף חלש והקור תקף אותנו כל חורף.

בבית ממול גרה ילדה בגילי. אסתי. הוי אסתי... היינו חברות כל כך טובות, כל הזמן ביחד. היא הייתה פינה קטנה של חום בזמנים הקשים ההם... אסתי..." הדמעות הרותחות והמלוחות זלגו מעצמן ונמהלו בכוס התה.

ריקי חיזקה את חיבוקה התומך. ממתינה בדומיה.

שרהל'ה לגמה מעט מהתה והמשיכה.

 

[Natan Galant]

היא נשפה באטיות על כוס התה שנחה בין ידיה. "תודה ריקי שבאת, אני בטוחה שזה לא היה פשוט לך".

ריקי היטיבה את ישיבתה על הכסא. "מה פתאם, שרהל'ה? כבר רציתי המון זמן ל---"

"אל... ריקי. פשוט אל...", אתנחתא קלה, "אני יודעת הכל".

שרהל'ה הרימה את עיניה וצדה את מבטה של ריקי. ריקי זיהתה בהן כאב עמוק שגרם לה אי נוחות.

"אני יודעת שבעלי לומד עם בעלך בכוילל והוא ביקש ממנו לומר לך שתבואי לבקר אותי. אני יודעת שקוראים לי מאחורי הגב 'משוגעת'. אני יודעת ש...", הקול שלה נסדק ונחסם בגוש ענק שטיפס במעלה הגרון. היא השעינה את מצחה על כף ידה.

ריקי שתקה. אבל בלב שלה צרחה בזעקה אילמת: 'באמת למה שרהל'ה? למה את מתנהגת ככה? פשוט למה את עושה את זה לעצמך?'

ארון עץ ישן חרק. שעון עתיק תיקתק לאיטו.

"כל חורף אני עוברת דירה", שרהל'ה המשיכה כשומעת את ליבה של שכנתה, "אף אחד לא מבין למה. חוץ מבעלי. אבל נשבר לי... באמת שנשבר לי...". יבבות חנוקות רעמו בחדר כמו תופי טם טם.

ריקי מצאה את עצמה מחבקת את כתיפה של שרהל'ה. כשותפה לכאב. ואז נפרץ משהו בסכר ששרהל'ה בנתה בעצמה כל השנים.

"כשהייתי ילדה, גרנו בצריף עלוב בשכונות העתיקות של ירושלים. המזון היה דל, הגוף חלש והקור תקף אותנו כל חורף.

בבית ממול גרה ילדה בגילי. אסתי. הוי אסתי... היינו חברות כל כך טובות, כל הזמן ביחד. היא הייתה פינה קטנה של חום בזמנים הקשים ההם... אסתי..." הדמעות הרותחות והמלוחות זלגו מעצמן ונמהלו בכוס התה.

ריקי חיזקה את חיבוקה התומך. ממתינה בדומיה.

שרהל'ה לגמה מעט מהתה והמשיכה.

מחיתי דמעה.

 

[גדי ישראלי]

"פסולה. עכשו תורי". אסתי קשרה את צמתה בזריזות והחלה לקפץ על רגל אחת. הרגל הקטנה איבדה אחיזה על החומה הרעועה והילדה צנחה מטה בכבדות. זעקת הכאב הפרה את השקט והשלוה ששררו בחצר הזעירה.

הדלת הסמוכה נפתחה במהירות וזוג מבוגר יצא מהבית.

"אסתי, אסתי, מה קרה לך?" קראה האם כשבקולה נימים ברורים של היסטריה.

האב התכופף לבתו, "איפה נפגעת?" שאל בענייניות.

"ברגל", השיבה הקטנה במאמץ והוסיפה, "אני לא מרגישה אותה".

הזוית בה שכבה הרגל הפגועה אישרה השערה פרועה.

"היא לא מרגישה את הרגל", האשה תקעה מבט מבוהל בבעלה. "אסתי", היא בלעה אויר בכדי להסתיר את פחדה, "אנחנו ניקח אותך לד"ר קליין והכל יהיה בסדר". היא פנתה שוב לבעלה, "אני באה איתכם". ההחלטיות בקולה הרועד אמר שכלום לא בסדר.

"ומה עם שמוליק?"

רגע של חושבים.

"אני יכולה לשמור עליו".

שניהם הביטו בילדה כמבחינים בה רק עכשו.

"אוי, שרהל'ה חמודה, את תוכלי לשמור על שמוליק רק עד הערב?", האמא התחננה מתוך תקוה.

"כן. כמו שאני שומרת על מוישלה".

באותו רגע, שרהל'ה נדמתה לה כמו מלאך משמיים.



ידיה הקטנות אחזו בידיות הפלסטיק שפעם היו לבנות. הבד היה בצבע כחול דהוי, וקרעים ניבעו בו בצדדים. אבל היא הרגישה כמו מלכה.

"שמוליק, שמוליק, איזה חמודיק..."

הקטן אחז בידיו הקטנטנות את הבקבוק וגמע בלהיטות. לחייו הסמוקות ושפתיו הוורודות גרמו לה ללטף אותו שוב ושוב בהערצה.

"היי, שרהל'ה, הבאתי משחק חדש מחבר, את מפסידה".

"חכה רגע, מוטי, תראה לי שניה", קראה אחרי אחיה המקפץ שנעלם לתוך ביתם. "אוף", היא הוליכה מהר את העגלה לפתח הבית, עצרה אותה, היטיבה את אחיזת הבקבוק ורצה אחרי אחיה.



הגשם נקש על חלון הזכוכית בנקישות קצובות. שרהל'ה התכרבלה במיטתה. מחשבות נעימות על המשחק החדש מילאו אותה והרדימו אותה בקלות. היא ישנה כמו תינוק.

רעם אדיר התפוצץ ליד החלון וזיקים האירו בחטף את פניה. היא התעוררה בבהלה והתיישבה. מתנשפת. חלפו מספר שניות עד שההבנה חילחלה לתודעה. תכונה מוזרה בחצר.

ידיה הקטנות נתפסו באדן העץ המתפורר והיא הרימה את עצמה אל החלון. עיניה צילמו את התמונה הכואבת רגע קטן וארוך לפני שראייתה טושטשה והיא נפלה על מיטתה חסרת אונים.

לחיים חיוורות. שפתיים כחולות. קטנטנות.



***


פנינה זוהרת ושקופה נתלתה בזוית עינה של ריקי.

"שרהל'ה, אני כל כך מצטערת... אני... פשוט לא יודעת מה לומר..."

שרהל'ה נגסה את שפתה התחתונה. עיניה עפעפו בחוזקה. ים של דמעות נאגר בתוכה ואיים להתפרץ החוצה בנחלים עזים.

דמעות של כאב. של בדידות. דמעות של פרידה.

שתיהן ישבו בדממה למשך דקות ארוכות. מתעטפות בכאב וממששות אותו בעדינות. פורטות על נימי העצב מבלי להיבהל ממנו. נחשפות לעוצמת התחושה ומתמודדות עימה ביחד. לא עוד לבד.

השתיקה רעמה מעבר למילים. הרגשות התחברו בהזדהות, מטפסות לפסגות שאי אפשר להחדיר במשפטים.

כוכבים קטנים נדלקו מעליהן באטיות. מדמים את הרקיע השחור לבד כהה ומחורר. הירח החרמשי נעלם מאחורי עננים אפלים כמסתתר מפניהן.

"אין צורך לומר כלום, ריקי. שמעתי את הלב שלך---",

מאגר הדמעות שוב קטע את דבריה, אבל היא הייתה חייבת להמשיך, "עד החורף הבא כבר לא אהיה כאן. אבל תזכרי - לעולם אל תשפטי מישהי, אם לא עמדת במקום שלה".

שתיקה רגועה מילאה את חלל החדר. שתיהן מחו את הדמעות בקצות האצבעות.

ריקי בלעה רוק. "שרהל'ה... מה... מה קרה לתינוק?"

שרהל'ה הפנתה את פניה באטיות לעברה כשעל שפתיה מתפשט חיוך מריר. "לשמוליק? הם טיפלו בו ולא קרה לו כלום. אבל אסתי השתנתה מאז...", החיוך נמחה כמו לא היה שם. "וגם אני..."

 

[חגי פאהן]

נהמות מרוסקות והתפצחותן של רעידות אקראיות הקיאו את זרמי הרגש הרותח שדמעות ליבי השנוק מחרדה העיב על תפלצות התהומות שנפשי במעמקיה השדודים חרון וזעף של אימה איומה אך ברוכה בחלקה למראה הקטע הראשון שכתבת, הרב גדי.

אין מילים.

"לשמוליק? הם טיפלו בו ולא קרה לו כלום.

?.. ככה עושים לקוראים?
(עד עכשיו היה מצוין)

 

[Natan Galant]

שרהל'ה נגסה את שפתה התחתונה. עיניה עפעפו בחוזקה. ים של דמעות נאגר בתוכה ואיים להתפרץ החוצה בנחלים עזים.

דמעות של כאב. של בדידות. דמעות של פרידה.

שתיהן ישבו בדממה למשך דקות ארוכות. מתעטפות בכאב וממששות אותו בעדינות. פורטות על נימי העצב מבלי להיבהל ממנו. נחשפות לעוצמת התחושה ומתמודדות עימה ביחד. לא עוד לבד.

השתיקה רעמה מעבר למילים. הרגשות התחברו בהזדהות, מטפסות לפסגות שאי אפשר להחדיר במשפטים.

 

[גדי ישראלי]

?.. ככה עושים לקוראים?
(עד עכשיו היה מצוין)

פרט, הרחב, נמק והסבר...

בכוונה השארתי את שמוליק בחיים, כי הענין היה התנסות בכתיבה רכה בלי טרגדיות. חוסר האסון לא עמד בציפיות?

ננסח ככה: האם הציפיה שלכם הייתה לסוף דרמטי הכולל טרגדיה, ואיזו? שהתינוק נפטר או נעשה בעל מום, או להיפך - טוב שזה הסתיים רק במשקעי ילדות וחרדה ולא באסון אמיתי? אשמח מאד לתגובת כל הקוראים.

 

[שרשרת]

דווקא אני מאוד אהבתי את הסיום.
הרעיון שרשלנות של ילדה קטנה גרמה למוות של תינוק עשה לי ממש רע, אכזרי מידי.
נהניתי שלא זו הפואנטה, ולא זו הטראומה שלה.

או במילים אחרות, רקע של ילדה שגרמה למוות במו ידיה, בצורה כל כך ישירה, בגיל כל כך צעיר נראה לי טראומתי מכדי להצמיח עליו סיפור הגיוני.
אפילו ב"שם נרדף" של מ.ארבל הילד לא מת מיד אחרי שחבר שלו שכח אותו בחוץ....

 

[גדי ישראלי]

דווקא אני מאוד אהבתי את הסיום.
הרעיון שרשלנות של ילדה קטנה גרמה למוות של תינוק עשה לי ממש רע, אכזרי מידי.
נהניתי שלא זו הפואנטה, ולא זו הטראומה שלה.

או במילים אחרות, רקע של ילדה שגרמה למוות במו ידיה, בצורה כל כך ישירה, בגיל כל כך צעיר נראה לי טראומתי מכדי להצמיח עליו סיפור הגיוני.
אפילו ב"שם נרדף" של מ.ארבל הילד לא מת מיד אחרי שחבר שלו שכח אותו בחוץ....

בדיוק מה שחשבתי כשכתבתי את הסיפור.
אגב, מדבריכם אני למד שבספר שציינת ישנו קטע דומה אבל הוא כן נגמר בטרגדיה.
טוב, מי בעד הצד השני? נשמח לשמוע ממכם...

 

[שרשרת]

מדבריכם אני למד שבספר שציינת ישנו קטע דומה אבל הוא כן נגמר בטרגדיה

הטרגדיה שם הלכה רחוק מאוד...
הילד שנשכח בחוץ נפטר, אבא שלו מת (משברון לב? לא זוכרת) ואת האמא ו2 יתומים נוספים מיסיונר העביר על דתם מתוך ניצול של המצוקה.
ואת האשמה בכל הסיפור הזה נשא על כתפיו ילדון נחמד ששכח שהוא אמור לחזור הביתה עם חברו ולתת לו מפתח של ביתם שנמצא אצלו בבית. רוצח שפל.

 

[גדי ישראלי]

הטרגדיה שם הלכה רחוק מאוד...
הילד שנשכח בחוץ נפטר, אבא שלו מת (משברון לב? לא זוכרת) ואת האמא ו2 יתומים נוספים מיסיונר העביר על דתם מתוך ניצול של המצוקה.
ואת האשמה בכל הסיפור הזה נשא על כתפיו ילדון נחמד ששכח שהוא אמור לחזור הביתה עם חברו ולתת לו מפתח של ביתם שנמצא אצלו בבית. רוצח שפל.

קיצוני.
מי מחברי פורומנו חושב שעלילה כזו אינה מוגזמת אלא תורמת למתח בספר ברמה הכרחית?

חשוב לציין לטובת הסופר מאחר ושמו הוזכר, שלפעמים הרצון ליצור עלילה דרמטית וסוחפת גורמת לסיפור לתפוס כיוונים קצת קיצוניים. בעיה שאני מאמין שהיא די מוכרת בקרב סופרים. ואני לא סופר.

 

[Natan Galant]

הטרגדיה שם הלכה רחוק מאוד...
הילד שנשכח בחוץ נפטר, אבא שלו מת (משברון לב? לא זוכרת) ואת האמא ו2 יתומים נוספים מיסיונר העביר על דתם מתוך ניצול של המצוקה.
ואת האשמה בכל הסיפור הזה נשא על כתפיו ילדון נחמד ששכח שהוא אמור לחזור הביתה עם חברו ולתת לו מפתח של ביתם שנמצא אצלו בבית. רוצח שפל.

סיפור קשה לקריאה עבור ילד, במיוחד התיאור המזעזע בספר עין בעין של אביו מת עם המשקפיים המעוכות.

 

[חגי פאהן]

האם הציפיה שלכם הייתה לסוף דרמטי הכולל טרגדיה?

כן!!!
איזו? כרגע אני טרוד. גם מחר יום.

 

[שרה מגן]

בכוונה השארתי את שמוליק בחיים, כי הענין היה התנסות בכתיבה רכה בלי טרגדיות. חוסר האסון לא עמד בציפיות?

ננסח ככה: האם הציפיה שלכם הייתה לסוף דרמטי הכולל טרגדיה, ואיזו? שהתינוק נפטר או נעשה בעל מום, או להיפך - טוב שזה הסתיים רק במשקעי ילדות וחרדה ולא באסון אמיתי? אשמח מאד לתגובת כל הקוראים.

מצויין להשאיר אנשים בחיים. למה לא? אנשים צריכים למות בשביל שנתחיל להרגיש?

לעצם העניין.
הסיפור מצויין דוקא בגלל האוטנטיות שלו.
מאוד מתאים לילד/ה להכנס לטראומה בגלל ה/לא טרגדיה.
העלילה מקבלת עומק נוסף. ולא שבלוני.
היכולת לגעת ברגש, למתוח או להפעים על ידי רגשות עדינים עד בלתי מובנים/מורגשים היא יכולת גבוהה ויפה.

ונקודה נוספת.
כאשר סופר מתאר טרגדיה "אמיתית" הוא נכנס למבוי, שאי אפשר לדעת כיצד יצא ממנו. ובמיוחד בסיפור קצר.
או שיצא בקלילות שיטחית ורדודה. או יעמיק חפור יסתבך וישאר תקוע.

עגלון טוב לא נכנס לבוץ.