שיתוף | הכלה | הזדהות | גשם של דמעות

[גדי ישראלי]

בס"ד

פתיחה


פנינה זוהרת ושקופה נתלתה בזוית עינה של ריקי.

"שרהל'ה, אני כל כך מצטערת... אני... פשוט לא יודעת מה לומר..."

שרהל'ה נגסה את שפתה התחתונה. עיניה עפעפו בחוזקה. ים של דמעות נאגר בתוכה ואיים להתפרץ החוצה בנחלים עזים.

דמעות של כאב. של בדידות. דמעות של פרידה.

שתיהן ישבו בדממה למשך דקות ארוכות. מתעטפות בכאב וממששות אותו בעדינות. פורטות על נימי העצב מבלי להיבהל ממנו. נחשפות לעוצמת התחושה ומתמודדות עימה ביחד. לא עוד לבד.

השתיקה רעמה מעבר למילים. הרגשות התחברו בהזדהות, מטפסות לפסגות שאי אפשר להחדיר במשפטים.

כוכבים קטנים נדלקו מעליהן באטיות. מדמים את הרקיע השחור לבד כהה ומחורר. הירח החרמשי נעלם מאחורי עננים אפלים כמסתתר מפניהן.

"אין צורך לומר כלום, ריקי. שמעתי את הלב שלך---",

מאגר הדמעות שוב קטע את דבריה, אבל היא הייתה חייבת להמשיך.

 

[Natan Galant]

אוי ואבוי, גדי. אוי ואבוי.
תספר לגולשים את הרקע לאשכול הדומע?

 

[יענקי R]

טפטוף של סקרנות...

 

[מה הענינים]

מדהים איך בתיאור רגשי כ"כ אפשר לראות את הגיחוך של הכותב שלו
מוצלח מאד בשביל לצחוק על הז'אנר הזה...

 

[Rachel Greenstein]

--*--*--*--

 

[Rachel Greenstein]

--*--*--*--

 

[גדי ישראלי]

היי! היי! בנאדם קצת פותח ת'לב שלו והרגשות... וכולם עושים מזה צחוק?
אני ברצינות מנסה לכתוב בסגנון חדש. למה לחשוד בי בזלזול?

@rachelgreen הקטע לא הועתק, גם בחודש אדר יש קו אדום. אשמח להפניה... אכן, הסגנון נלקח מספרים מסויימים.

רגע, אז אתם רוצים המשך או שנעצור כאן?

 

[Rachel Greenstein]

@rachelgreen הקטע לא הועתק, גם בחודש אדר יש קו אדום. אשמח להפניה... אכן, הסגנון נלקח מספרים מסויימים

חלילה ! לא התכוונתי לומר שהוא הועתק
התכוונתי לומר שיהיו כאלה שיאמרו "רגע, הוא לא העתיק את זה ממני? בטוח פעם כתבתי משהו דומה.. טוב, אולי קצת פחות מבריק, אולי פחות מושלם, אולי השמות היו קצת שונים, אבל הצליל של היבבות ממש מוכר לי"

 

[משויטט]

בקטע של הירח החרמשי המסתתר, כבר לא עמדתי בעומס הרגשי ופרצתי בבכי תמרורים.

 

[מרחבית]

רגע, אז אתם רוצים המשך או שנעצור כאן?

מחכים להמשך!

 

[Natan Galant]

@גדי ישראלי
תמשיך, תמשיך.
אל תהסס.

 

[גוגלית]

בסוף הלכת על הז'אנר הזה?
אם אתה בעניין של מתח ושות'
לא תמצא אותו בעזרת-נשים.

הלייק על התחפושת.
רק אל תשכח להוריד אותה.

 

[גדי ישראלי]

בקטע של הירח החרמשי המסתתר, כבר לא עמדתי בעומס הרגשי ופרצתי בבכי תמרורים.

זהו, עד כאן!

זה הכל משחק מכור!!!

אני לא אתן ש... יודע מה, עזוב. אני כותב אקשן, אז ההוא מחליט שזה מוגזם. אני משנה להזדהות רגשית ואז מגיעה ביקורת צינית.

תשמע, הגיע הזמן לעשות לזה סוף. הכל בגלל מה שנתן גלנט אמר: אין לנו פורום גברי!

אני מבחינתי זו הכתיבה שלי - רגישה ותומכת. ולא אכפת לי מכל חיצי הלעג שלכם, ורק תדעו לכ---



>>>צליל חריקה צורמני. הדיסק נעצר.

• גדי, מה קורה?
  
  
• בוקי, עכשו זה לא זמן מתאים, אני באמ---
  
  
• נשמע שאתה נסער. תראה לי רגע... וואו, חבר, מה עובר עליך?
  
  
• גם אתה החלטת להרגיז אותי? מה הבעיה שלך?
  
  
• לא יודע, מה זה כל הדמעות והכאב... אתה רוצה שאני אארגן לך פרוזאק, או את המקבילה הלא חוקית שלו?
  
  
• תעזוב אותי עם השטויות שלך.
  
  
• לא, באמת. תראה רגע... ומה, לא תפסיק לצער אותנו עד שנביא לך פורום גברי?
  
  
• בוקי! זה מספיק!!!
  
  
• בסדר גדי, תירגע. נדבר מחר. ביי.

צליל חריקה צורמני. הדיסק ממשיך להסתובב.<<<



ם, שזה לא יעזור כלום, אני את הסיפור הזה הולך להמשיך לכתוב !

 

[משויטט]

שזה לא יעזור כלום, אני את הסיפור הזה הולך להמשיך לכתוב !

וכולנו, אם לא הבנת את זה ככה, מצפים לזה בכיליון עיניים. עם ממחטות מחברה אמינה.
ורק תעשה טובה, שלפחות בפרק האחרון נדע למה לעזאזל בוכה כל כך היקום העצוב הזה.

 

[אשר שרבר]

קבל חיבוק וירטואלי ענק
כולנו בהיכון הכלה
עם כלים ריקים, מכסים פתוחים
הלב פתוח
מחכים לכל מילה

 

[עדיאל]

ם, שזה לא יעזור כלום, אני את הסיפור הזה הולך להמשיך לכתוב !

איי ר' גד'ל ר' גד'ל, תמיד ידעתי שאתה יכול, תמיד ידעתי שאתה רק צריך להשתדל יותר, ואוטוטו נקבל את זה.
הנה, הנה הלב שלך, פתוח לרווחה, כפתחו של אולם, קרוע, מתוח, פרוש לפנינו, אתה נוגע ללב, אתה מחטט בקרביים, אתה מלהטט לנו ברגשות, משחק לנו בת'חושות.

ורק תעשה טובה, שלפחות בפרק האחרון נדע למה לעזאזל בוכה כל כך היקום העצוב הזה.

הוא לא יכול לגלות, הגילוי הזה של על מה הבכי, היא כבר בבחינת סטיה חריפה מהז'אנר.

אז, @גדי ישראלי, הבנו אותך. אבל לא חסר לנו, ישתבח שמו, מהזן הזה כאן...

 

[גדי ישראלי]

"תקשיבו", אמרה יפה תוך כדי עירסול תינוק ורוד לחיים, "המורה של חוי שלי מזה קשה איתה. היא הוציאה אותה לפני כולם רק בגלל שהיא אכלה ביסקויט באמצע השיעור. אפשר לחשוב... כאילו, בגלל זה להעיף מהכיתה? לאיפה הגענו?"

היא נחתה על הספסל בגינה לצד חברותיה.

"אמאל'ה, איזה נוש הפיצפוני שלך, הוא מזה גדל", התלהבה ריקי. "תביאי לי אותו רגע... ס-ל-ו-ם חמודי, איך אתה מרגיש? אתה צוחק? גררר, גררר... א-תה צו-חק...".

"ריקי, תביאי לי אותו רגע... יואו, איך בא לי תינוק עכשו". קראה גיטי מהצד השני של הספסל.

אפרת הייתה המעשית מביניהן. "תגידי, למי את שולחת אותו אחרי החופשת לידה? שמעתי שתמר היא מטפלת מוצלחת, כאילו ממש חמה כמו אמא".

"באמת?", יפה שלפה סנדביצ'ים מרוחים בשוקולד וקרעה אותם בידיה לחצאים. "יענקי... חוי... בואו הנה, מי שגומר את הלחם יקבל ממני קוביית שוקולד. אני---". השקט שירד על חברותיה לספסל גרם לה להחליש את הטונים ולהביט לכיוון אליו הביטו כולן.

"זו השכנה החדשה", העירה אפרת מבלי להוריד את עיניה מאשה צעירה שצעדה בהססנות עם ילדה קטנה לבושה בחצאית ועליונית בגוון ורוד פוקסיה מעל חולצת בסיס לבנה. הגרביונים הלבנים נבלעו בנעלי בובה שחורות, קטנות. הפרח הגדול והאדום שהוצמד לשערה המסורק השתלב עם הסומק הטבעי שפרח בלחייה.

"שלום לך", קראה לה גיטי, "בואי, תשבי איתנו. את השכנה החדשה?"

"כן. אני שרהל'ה, וזו ליבי הבת הקטנה שלי".

"איזו מתוקונת", אמרה ריקי וחייכה לעבר הילדה. הקטנה נסוגה לאחור.

"לכי לשחק, חמודה", אמרה לה אמה.

הקטנה פסעה באיטיות והתיישבה על סוס עץ מתנדנד שהיה קרוב אליהן. קרוב לאמא.

היא התנדנדה בעדינות, מאזינה לחריקות הקפיץ החלוד של הסוס ומביטה באמה משתלבת בתוך שיחה עירנית ותוססת. הרביעיה הותיקה בלעה בשקיקה את הפרטים של השכנה הצעירה והחדשה.
ליבי חשה בטיפה קרירה על אפה הקטן, הסולד. היא הסתכלה למעלה, עננים כהים החשיכו מעט את אור השמש ובישרו על בא הגשם.

היא הוציאה את לשונה הורודה אל השמיים בתקוה לקלוט עוד טיפות של מים.

התחיל טפטוף קל.

"ליבי!!!", זעקתה של שרהל'ה קטעה את השיחה השלוה בפתאומיות.

"מה קרה?"

"הכל בסדר?"

"שרהל'ה, קרה משהו?"

שרהל'ה זינקה אל ילדתה, שולפת אותה בכח מהמתקן. "תיכף ירד עלינו גשם, אנחנו חייבות לרוץ הביתה". סבה לאחוריה והתרחקה בריצה טרופה לכיוון ביתה.

הילדה לא נראתה מבוהלת.

שתי ידיה של ריקי הונפו כמנסה להרחיק מעליה את המחזה המוזר. "תגידו, קלטתן מה קרה לילדה? כאילו, לי נראה שהכל היה בסדר איתה, לא?"

"כן", החרתה אחריה גיטי, "בסך הכל קצת טיפות. מה הביג דיל?"

יפה קמה. "טוב, הגיע הזמן שגם אנחנו נלך הביתה, אני חושבת. אפרת?".

אפרת נשארה נטועה על מקומה. צופה לכיוון אליו רצה שרהל'ה עם ילדתה, ואז לחשה ספק לעצמה ספק לחברותיה, "הכל היה בסדר עם הילדה. זו האמא שמשהו לא בסדר אצלה".

הטיפות התחזקו למטר זועף.

 

[מה הענינים]

זה פשוט מצוין!

קצת שונה מהקטע הדרמטי ההוא - - -

 

[משויטט]

הופפה.
יש לנו כאן עלילה!

 

[יענקי R]

גם לכם נדמה שגדי התחבא מאחורי ספסל בגינה הציבורית והאזין לשיחה נשית שגרתית?


@גדי ישראלי - תמשיך. הפעם הטיפות לא יצאו לי מהעיניים, הם נכנסו לי לתוכן, בגלל הגשם.