בס"ד
לאחרונה עברתי לגור בירושלים.
מצאתי פינה שקטה, בית כרמית שכזו, שכונה שלווה.
יצאתי לחתונה של חבר, אמרתי:
לא מסובך.
נעלה, ניסע, נלחץ יד, נאכל מנה עוף, מנה בשר, מנה קינוח, ניקח בשקית 4-5 עופות ארוזים, 2 בקבוקי שתיה, הכל כרגיל.
נו, מה כבר יכול להסתבך?
פחח, הצחקתם את השר..., שר המודיעין והמנהור.
הגישה לירושלים פקוקה וחתומה, הדק היטב.
מצור,
הצילו!
התחבורה נעה לאיטה. בקושי זזה. אווירת מחנק מייאשת.
השר חופר מנהרות וחניונים מתחת הכניסה לירושלים. קשה עכשיו, הקלה אחר כך, מקווים.
אין יוצא, אין בא.
האוטובוס העירוני לא זז. בסוף כן זז, אבל מטר, ואז עוצר וחושב מחשבות.
אחר כך זז עוד מטר, ואז עוצר.
ואז עוד מטר.
הכל פקוק.
האוויר לא זז, הנהג מריר, כולם רוטנים, גם אני מצטרף להנאה הקבוצתית, מקטר, רוטן, מקרצץ לנהג.
השר נרגע קצת עם החפירות, הכביש קצת משתחרר, האוטובוס מגיע לתחנה מרכזית.
עובר את הבידוק הבטחוני באדישות מעושה - יש לי חלק קטן בנפש שתמיד חושש לעבור בבידוק בטחוני, מי יודע אילו סכנות אני אוצר בקרבי לשלום האומה? - עולה לקומת הרציפים.
שוד ושבר, אימאל'ה, כאוס מושלם.
מאות אזרחים שומרי חוק וקשוחי מבע שומרים על מקומם בתורות ענק בלתי אפשריים.
אני שומע כמה תיירים גרמניים מקשקשים ביניהם. גרמנית אני לא מבין, אבל אני יודע מה הם אומרים:
מדינת ישראל, משוגעים. למדינה שלנו יש תח"צ טובה בהרבה.
קצת כעסתי, אבל הכרתי בצדקתם. התביישתי במדינה שלי! התביישתי בישראל כץ, בביבי. התביישתי בעצמי, למה, למה אני לא עושה שום דבר כדי לטפל בבזיון התחבורתי של מדינת ישראל??
אני חייב, חייב להיות שר התחבורה.
אני רוצה להיות גם שר הפנים, אולי גם שר הבטחון. אעשה סדר עם האיומים חמאס, אעשה סדר עם ליברמן, אעשה סדר מול אירן, וגם מול השכנים המעצבנים מהקומה הראשונה. חכו חכו, יום יבוא.
בינתיים התקדמתי שני מטרים שלמים אל עבר האוטובוס המיוחל העומד כה רחוק ממני, תקוע בישימון.
מלפניי צעירים תל אביביים, מאחוריי כמה קשישים.
אני נחוש, ממוקד מטרה:
אותי,
אף אחד-
לא יעקוף בתור.
שני אתיופים חצופים תוחבים את פניהם המחייכות מולי:
אדון, עקפת אותנו.
התעלמתי, חצופים.
שיחזרו לאתיופיה, או למצרים, או לאירן, או לרוסיה, או לבלגיה. זו המדינה שלי, לא שלהם.
המדינה זו אני, אני זו המדינה.
הגיע תורי.
נרגש- עמדתי לעלות על האוטובוס המיוחל.
בעיה!
הנהג החמיץ פנים:
אין מקומות ישיבה!
רתחתי ושצפתי:
חיכיתי פה חצי שעה בתור נוראי שהחריב לי מצבורים של סבלנות!
מה זאת אומרת אין מקום?
???
הנהג גיחך:
אדון, חכה כאן. תיכף יבוא אוטובוס חדש.
הממתינה מאחוריי מספרת בחדווה לסלולרי שלה, בקול גבוה ומעצבן:
מה שהולך פה, איזה תורים. יו-או, את לא מאמינה מאמי. סרט, סרט טורקי. אני אומרת לך, את לא מאמינה. אין, אין. אני פה שעתיים, עכשיו מחכה לאוטובוס.
פתאום, היא פרצה בנערת צחוק:
אבל עכשיו אני עולה ראשונה לאוטובוס, היה שווה לחכות שעה בתור.
סוף סוף, האוטובוס מגיע, מפלס את דרכו בחניון השחור והקלאסטרופובי.
אני עולה ראשון, מחייך בנצחון.
דקה אחר כך, החיוך שלי נמחק: גבר מקועקע ומאיים מתיישב לצידי, הקוקו שלו מתנפנף בפראות על פניי, אבוי.
היו לו תווי פנים גרמניים, מה שהצדיק פניה ישירה:
אדוני מגרמניה, תייר. אדוני דובר עברית?
בטח, אחי. אני ישראלי. למה מה הבעיה? למה נראה לך שאני גרמני? אתה בחור מוזר, גבר.
מלמלתי. כלום, כלום, סליחה.
משם לכאן, גלגלנו שיחה. לא ממש הלך לנו ביחד.
הוא התפלא:
באמת? יש הבדל בין חרדים לדתיים? זה לא אותו דבר?
הבדל גדול, הסברתי בלהט, ועמדתי להמליץ על ספרי השקפה מומלצים לחוזר בתשובה המתחיל.
פתאום, נפל לו האסימון:
רגע, הליצמן שמפיל את הממשלה ביחד עם גפני, הם החברים שלך?
ראיתי ענן קודר של איבה מתנחל לו על הפרצוף, וליבי נרתע בבהלה.
התחמקתי:
לא מכיר אותם, לא אכפת לי מהם.
אני לא בעד ולא נגד אף אחד, אני אומר תמיד לראש הממשלה:
בבקשה, אל תערב אותי בבעיות שלך, תנסה להסתדר לבד.
נאמתי בפאתוס מזוייף:
אני לא מפריע למדינה, ומקווה שהיא לא תפריע לי, הוגן, לא?
המקועקע הסכים. כן, כן, אתה אומר דברים הגיוניים.
פתאום קלטנו שאנחנו תקועים חצי שעה באותו המקום. הכל תקוע.
הכניסה לעיר ז"ל, אין יוצא ואין בא. ימי הביניים.
אדוני השר, ארור תהיה.
פתאום, הבנתי בבת אחת את מה שכולם פיספסו לגבי השר.
הוא בחור טוב, שימושי להפליא.
הוא חופר מנהרות, וזה טוב, לא רע.
מנהרות זה כייף, מנהרות זה טוב, מנהרות זה שמחה, מנהרות זה ברכה.
אין מנהרות רעות, יש מנהרות שרע להן.
נמנמתי קצת, הזמן עבר מהר, האוטובוס כמעט ולא זז.
בסוף הגעתי, ירדתי מהאוטובוס.
מסוף ארלוזורוב.
תוהה, מבולבל: לאן הולכים מכאן?
בודק במפה - הולך 200 מטר, מבין שטעיתי בכיוון, חזרתי 400 מטר, בסוף מצאתי.
הטלפון טוען:
חכה פה, עוד 20 דקות האוטובוס מגיע.
נו, נחכה.
מחכה,
מחכה,
מחכה.
עוברים 33 דקות, זיעה קרה מטפטפת:
אין אוטובוס.
הבא יגיע עוד חצי שעה.
הצילו!!!!
עוצר מונית.
לאן, כבוד הרב?
לראשל"צ.
אה, מאה שקלים בבקשה. עלה, עלה.
יקר לי, מצטער, תודה
שלום, מצטער, כבודו.
חוזר לתחנה, מתייבש.
הזמן זז בעצלתיים, רגע לרגע נדבק, דקה לדקה חוברת, הנה הוא בא, האוטובוס. יש!
עליתי עליו.
שהחיינו!
נוסע 40 דקות, יורד בראשל"צ.
נכנס לאולם, מאחל מזל טוב, פותח את הקופסה כדי למלא אותה בבורקסים, אבל אז מגלה ש...
אין בורקסים, עכשיו מחולק קינוח.
טועם את הקינוח, אוי! הוא דביק!
נפרד מהחתן, חוזר לתחנה.
קל קו טוען: עוד רבע שעה האוטובוס מגיע.
יש לי ברירה?
אין.
מחכה, מחכה.
18 דקות חולפות, האוטובוס בא. נסיעה של 40 דקות, 39 תחנות.
אני מגיע מטושטש למרכז תל אביב, רחוב המסגר.
הולך מקומט ועייף לתחנה, מחכה לקו 480.
בום, פתאום הבנתי:
מדובר בקו לילה, לך תדע מתי יבוא, ומי יהיו הטיפוסים שעל סיפונו.
לפניי 50 דקות ארוכות.
מאחוריי - כביש סואן.
מצדדיי ומלפניי - ריקנות.
אין ספסל לשבת.
יושב על המדרכה, מאחל לראש העיר הפסד מהיר בבחירות לראשות העיר תל אביב.
נזכר שהוא אכל כלב, מאחל לו גם קלקול קיבה כעונש על הזלזול הבוטה בקב"ה ובתורתו.
חוצה את הכביש הריק, הלוך חזור, חזור הלוך, סופר את הדקות.
הפתעה!
קו הלילה הקדים בעשר דקות תמימות!
נפלא, תענוג, חיוך ראשון להערב.
הנהג מתגלה כבעל אישיות מיוחדת. כל כולו טוב לב שופע.
הוא כורז ברמקול:
נוסעים יקרים, שמח שביליתם היטב. אתם יכולים לישון, אני ער.
תישנו טוב, אני נוהג טוב.
אעיר אותכם בירושלים.
טראאחחחחחח, נרדמתי.
התעוררתי בירושלים, האורות נדלקים, אני יורד מטושטש בכניסה לעיר.
בוהה בשעון בייאוש מר:
השעה 1:30 בלילה.
אין ברירה, איאלץ לקחת מונית.
אין סיכוי, לעולם, שאתמוך בשר, או שאלחץ לו את היד.
שום סיכוי, שום פשרנות.
איש רע ואוייב.
עוצר מונית, שואל את הנהג כמה תעלה נסיעה לבית הכרם.
הוא זורק מחיר, אני מנסה להוריד, משתווים.
אני נכנס, מתנפל עליו:
איך קוראים לך?
זבולון.
אני מגחך, שואל שוב:
יא אחי, עזוב. איך באמת קוראים לך?
זבולון.
יא אחי, מה השם שלך בבית?
אה, נביל.
שלום, נביל. אני געצוש.
הוא נוסע לאט, נהנה מהכבישים השוממים.
אני שומר עליו ער:
תגיד, נביל, אתה ערבי, אני יהודי. אנחנו מסתדרים טוב ביחד. איך אנחנו עושים שלום בישראל?
הוא צוחק:
שמע, אנחנו, כולנו, האנשים הקטנים ברחוב, מסתדרים יופי.
אלו למעלה, הגדולים, אבו מאזן וביבי רבים ביניהם,
אנחנו מסתדרים יופי.
אני מטריל:
תגיד, נביל.
איפה המקום הכי מעניין בעולם?
הוא חושב בדיוק רגע, תוך כדי שהוא מתקרב בצורה מסוכנת למדרכה, ונותן שבירה שמאלה ברגע האחרון:
אה, בטח. דובאי.
הייתי בדובאי, נביל?
כן.
איך שם?
גן עדן!
רוצה לעבור לגור שם?
בטח!
נו, לך.
לא, הם לא נותנים לי.
אההה.
תגיד, איפה עוד היית?
בסעודיה.
ספר לי משהו מעניין על סעודיה.
נביל מהסס אם לשתף אותי, אני מזכיר לו שאנחנו חברים בלב ובנפש עד שאני יורד, ואין לי בעיה להקשיב לסודות שלו.
הוא מהסס, בסוף מקבל אותי כידיד זמני, ושופך את ליבו:
שמע, יא אחי.
הייתי בסעודיה, מה אני אגיד לך. חבל לך על הזמן.
כמה פעמים ביום יש תפילה, וכולם עוזבים את החנויות.
הם לא נועלים, רק מניחים כסא בכניסה, או מקל של מטאטא, לרמז שהמוכר לא פה.
אין גניבות, שום דבר.
למה נביל, למה אף אחד לא גונב? ספר לי, אנחנו חברים טובים.
הוא צוחק, ומסביר:
בסעודיה אין חוכמות. כל גנב מקבל את העונש על פי הפשיעה: כורתים לו את היד.
באמת???
כן, כל יום שישי אחרי התפילה כורתיים ידיים לגנבים.
הוא שח:
ראיתי את זה בעצמי, הקאתי.
כורתים רק ידיים?
הוא מבליע חיוך של הנאה צמאת דם:
לא, מה פתאום. גם ראשים.
אני שותק, המום, מזועזע.
בסוף שואל:
יא נביל. אני יורד עוד דקה.
תגיד לי את האמת, עם יד על הלב - לאאאאא, תשאיר אותה על ההגה! - אתה ראית איך הסעודים גם הורגים אדם חי?
הוא אומר:
כן, בטח. מי שעושה עבירות רציניות ממש משספים לו את הגרון. גם כן ביום שישי, אחרי התפילה, מול אלפי צופים.
ראיתי במו עיניי, אין חוכמות.
אני שותק, נביל שותק.
אני יורד מהמונית, משלם לו, והוא לוחש לי כממתיק סוד:
פה בארץ הכל בדיחה. בית הסוהר זה בדיחה. נכנסים, יוצאים אותו דבר.
העיניים שלו מתגלגלות:
אבל טוב שאני גר פה, לא הייתי רוצה לגור בסעודיה.
לילה טוב, נביל.
לילה טוב גם לך, אדון.
שיתוף | געציל נוסע לכותל + נסיעה רווית זעם לראשון לציון...
