הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
יום אחד החלטתי לנסוע לכותל.
חתיכת נסיעה מבאר שבע הבאר שבעית לירושלים הירושלמית, אבל עשיתי זאת. הידד!!
באתי לכותל. נכנסתי לכותל הרפורמי רק כדי להגיד לפקיד המשועמם בכניסה:
לפה אני לא נכנס!
המשכתי ישר לכותל. נזהרתי מכל ההצעות להצטלם, לצלם, להנציח, לתעד, לתועד.
נסתי מזוג תיירים תיאלנדי שרק להצטלם איתי: נואו, מיסטר. אי אם ורי סורי, באט נואו.
הם התחילו לרדוף אחריי! תיאלנדים משוגעים! פסיכים!
ברחתי, נטמעתי בהמון.
כולם הסתכלו עליי מוזר, ובחור צעיר בן 18 נעמד מולי ואמר: אתה לא רואה שיש פה היום השבעה? לך מכאן! אתה לא נראה לי חייל.
נעלבתי, הלכתי.
מצאתי את הברזיה, שתיתי מים. טעם גן עדן. אז-מה אם הזרזיף שלהם חלש כמו ההבטחות של זריף האיראני. הרב רבינוביץ, לטיפולך המסור.
נרגש כולי, באתי לכותל. נזכרתי בחטף באגדה על ג'ס האמריקאי, שבא לביקור חפוז בארץ ורק רצה להגיע לכותל. נכנס למונית, ואמר: אדון נהג, קח אותי לאיפה שהיהודים בוכים.
הנהג עשה סיבוב ענק סביב חצי מדינה, והוריד אותו במשרדי מס הכנסה...
התפללתי. רבונו של עולם, רחם על עמך ישראל. על כל הזקוקים לישועה, וגם על אלו שלא יודעים שהם זקוקים לישועה.
נשאתי תפילה להצלחת עם ישראל. וגם להצלחת געציל בן זוהרה.
נתתי שקל שלם לקבצן שהסתובב בכותל, פשוט כי ריחמתי עליו: לא פשוט לברוח כל היום משוטרי החרש של הרב רבינוביץ!
הקבצן נעלב: אדם נכבד, מה שקל?
בסוף הוא התרצה לסלוח לי, אבל תמורת 10 שקל.
יצאתי פרייאר!
שמתי פתק בכותל, ואז החלטתי ללמוד מהטעויות של אובמה: לקחתי את הפתק בחזרה.
אחרי הכל, הגיע הזמן להפרד, ולחזור.
עברתי ברחבה. היה צפוף. השבעה! היה קשה לעבור. דחפתי בטעות חיילצ'יק קטנצ'יק אחד, הוא התעצבן, החברים שלו עשו קצת רעש. אחרי רגע שמעתי צעקה נשית: אדוני, אני מסריטה אותך, שלא תעיז לדחוף פה חיילים.
תלך בחזרה למאה שערים שלך!!
שמחתי. תמיד רציתי שיהיה לי בניין משלי, עדיף רחוב. היא נתנה לי שכונה!
תבורך מפי עליון.
יצאתי לרחבת הכניסה. חיכיתי לאוטובוס. היה כתוב על השלט: 5 דקות.
עברה חצי שעה לפני שהבנתי שהשלט לא מקולקל. ההפך, הוא תקין לגמרי:
השלט לא אמור לדווח מתי מגיעים האוטובוסים. הוא בסך הכל מנסה להרגיע את הקהל הרוטן, ואת זה- הוא עושה מצויין!
השלט תמיד אופטימי: קו 3 מגיע עוד 5 קות, קו 1 עוד 3 דקות.
אופטימיות נצחית, שום פסימיות.
גם אם עוברת שעה, השלט בשלו: עוד דקה, קו 1 פה.
בחור מקומי אמר לי: לך למטה, שם יש אוטובוסים.
הלכתי ללמטה. חיכיתי לאוטובוס. ראיתי אחד מגיע באופק.
לצידי מלמל מישהו: עכשיו יקח זמן לכולם לרדת.
האוטובוס פתח את הדלתות, אנשים התחילו לצאת ממנו.
והמשיכו.
והמשיכו.
והמשיכו.
איך זה יכול להיות? תהיתי. אין לאוטובוס הזה קרקעית? מכסה? הוא יפלוט אנשים לנצח?
בסוף הוא גמר. עשה עוד אפצ'י קטן ועוד כמה עשרות מתפללים יצאו ממנו.
האוטובוס בא לקראתנו.
הציבור התנפל עליו. עכשיו הצלחתי להבין: זה הקטן- גדול יהיה.
יש מקום לכולם, וגם לכולם. יש מקום.
בסוף הצלחתי להגיע הביתה בחזרה.
אני אוהב את ירושלים, אבל בבאר שבע שקט יותר.
מצד שני, בירושלים יש אנשים חכמים. אחד מהם, סיפר לי כך:
הוא מתכנן להקים סטארט-אפ. במטרה להעביר את הכותל לגבעת רם, או את גבעת רם לכותל. ככה הקו הכי יעיל בירושלים, קו 68, יגיע לכותל.
ושהסטודנטים יהנו מנסיעה מפוקפקת בקו 1...
געציל
חתיכת נסיעה מבאר שבע הבאר שבעית לירושלים הירושלמית, אבל עשיתי זאת. הידד!!
באתי לכותל. נכנסתי לכותל הרפורמי רק כדי להגיד לפקיד המשועמם בכניסה:
לפה אני לא נכנס!
המשכתי ישר לכותל. נזהרתי מכל ההצעות להצטלם, לצלם, להנציח, לתעד, לתועד.
נסתי מזוג תיירים תיאלנדי שרק להצטלם איתי: נואו, מיסטר. אי אם ורי סורי, באט נואו.
הם התחילו לרדוף אחריי! תיאלנדים משוגעים! פסיכים!
ברחתי, נטמעתי בהמון.
כולם הסתכלו עליי מוזר, ובחור צעיר בן 18 נעמד מולי ואמר: אתה לא רואה שיש פה היום השבעה? לך מכאן! אתה לא נראה לי חייל.
נעלבתי, הלכתי.
מצאתי את הברזיה, שתיתי מים. טעם גן עדן. אז-מה אם הזרזיף שלהם חלש כמו ההבטחות של זריף האיראני. הרב רבינוביץ, לטיפולך המסור.
נרגש כולי, באתי לכותל. נזכרתי בחטף באגדה על ג'ס האמריקאי, שבא לביקור חפוז בארץ ורק רצה להגיע לכותל. נכנס למונית, ואמר: אדון נהג, קח אותי לאיפה שהיהודים בוכים.
הנהג עשה סיבוב ענק סביב חצי מדינה, והוריד אותו במשרדי מס הכנסה...
התפללתי. רבונו של עולם, רחם על עמך ישראל. על כל הזקוקים לישועה, וגם על אלו שלא יודעים שהם זקוקים לישועה.
נשאתי תפילה להצלחת עם ישראל. וגם להצלחת געציל בן זוהרה.
נתתי שקל שלם לקבצן שהסתובב בכותל, פשוט כי ריחמתי עליו: לא פשוט לברוח כל היום משוטרי החרש של הרב רבינוביץ!
הקבצן נעלב: אדם נכבד, מה שקל?
בסוף הוא התרצה לסלוח לי, אבל תמורת 10 שקל.
יצאתי פרייאר!
שמתי פתק בכותל, ואז החלטתי ללמוד מהטעויות של אובמה: לקחתי את הפתק בחזרה.
אחרי הכל, הגיע הזמן להפרד, ולחזור.
עברתי ברחבה. היה צפוף. השבעה! היה קשה לעבור. דחפתי בטעות חיילצ'יק קטנצ'יק אחד, הוא התעצבן, החברים שלו עשו קצת רעש. אחרי רגע שמעתי צעקה נשית: אדוני, אני מסריטה אותך, שלא תעיז לדחוף פה חיילים.
תלך בחזרה למאה שערים שלך!!
שמחתי. תמיד רציתי שיהיה לי בניין משלי, עדיף רחוב. היא נתנה לי שכונה!
תבורך מפי עליון.
יצאתי לרחבת הכניסה. חיכיתי לאוטובוס. היה כתוב על השלט: 5 דקות.
עברה חצי שעה לפני שהבנתי שהשלט לא מקולקל. ההפך, הוא תקין לגמרי:
השלט לא אמור לדווח מתי מגיעים האוטובוסים. הוא בסך הכל מנסה להרגיע את הקהל הרוטן, ואת זה- הוא עושה מצויין!
השלט תמיד אופטימי: קו 3 מגיע עוד 5 קות, קו 1 עוד 3 דקות.
אופטימיות נצחית, שום פסימיות.
גם אם עוברת שעה, השלט בשלו: עוד דקה, קו 1 פה.
בחור מקומי אמר לי: לך למטה, שם יש אוטובוסים.
הלכתי ללמטה. חיכיתי לאוטובוס. ראיתי אחד מגיע באופק.
לצידי מלמל מישהו: עכשיו יקח זמן לכולם לרדת.
האוטובוס פתח את הדלתות, אנשים התחילו לצאת ממנו.
והמשיכו.
והמשיכו.
והמשיכו.
איך זה יכול להיות? תהיתי. אין לאוטובוס הזה קרקעית? מכסה? הוא יפלוט אנשים לנצח?
בסוף הוא גמר. עשה עוד אפצ'י קטן ועוד כמה עשרות מתפללים יצאו ממנו.
האוטובוס בא לקראתנו.
הציבור התנפל עליו. עכשיו הצלחתי להבין: זה הקטן- גדול יהיה.
יש מקום לכולם, וגם לכולם. יש מקום.
בסוף הצלחתי להגיע הביתה בחזרה.
אני אוהב את ירושלים, אבל בבאר שבע שקט יותר.
מצד שני, בירושלים יש אנשים חכמים. אחד מהם, סיפר לי כך:
הוא מתכנן להקים סטארט-אפ. במטרה להעביר את הכותל לגבעת רם, או את גבעת רם לכותל. ככה הקו הכי יעיל בירושלים, קו 68, יגיע לכותל.
ושהסטודנטים יהנו מנסיעה מפוקפקת בקו 1...
געציל
נערך לאחרונה ב:
