הנושאים החמים
הנושאים החמים
ווקשה
שוטטתי.
היו לי כמה דקות, שוטטתי ברחובות ירושלים.
כמה כיף יש בלשוטט, סתם כך ללא מטרה, לספוג, להריח, לנשום, לראות, ואולי אפילו לחוות.
עליתי על הרכבת הקלה בואכה גבעת המבתר שעת לפני צהריים, ריקה יחסית היתה הרכבת, לידי התיישב הלך ירושלמי, מזוקן, למולו עומד ידידו, איש של שכונות ירושלים, לא גבוה ולא נמוך, חבוש קסקט.
יש לו מה לספר, הוא שולף מהשקית שבידו קלקר בצורה ארכיטקטונית, עשויה כגבעה, עם טרסות סימטריות, מדורגות כלפי מעלה, מחוטבת ביד אומן.
שכני לספסל בפירגון, כך נדמה לי. אומר לו, גאון, אמרתי לך שאתה גאון.
בעל הקסטקט מספר לחברו איך זה הולך להשתלב בעץ מלא, בדלת של הבית'כנסת. אחד לאורך ואחד לרוחב. שכני לספסל שיתברר בהמשך כאדם בעל השגה, משיג על כל דבר, סותר את דבריו. אני חושב שזה צריך להיות כולם לאותו כיוון. העומד פטר אותו, זה משעמם, ככה זה חי, מעניין.
זה הולך להיות גם בארון הקודש אמר כשעיניו בורקות, בהשתוקקות בלתי מוסתרת לפאר את בי אלוקים, שכני לא הסכים, אבל במהלך הדרך הבנתי שכך הידידות ביניהם, מחד הוא מחמיא, גאון אתה, ומנגד בעל השגה, על כל דבר קוטל, זה המשיך כך על הדלתות שבעל הקסקט קנה בעשרה שקלים וציפה אותם בלייסטים עד שכל רואיו שאלו איפה קנית, ושכני כמובן שאל אבל זה עם כוורת בפנים אני לא הייתי עושה א זה, ובמחיר הקבלן שהם השיגו לבנות את ביתם, הם ירדו בעירייה, כיכר ספרא קוראים לזה, ואני המשכתי ליפו מרכז, כך קוראים לתחנה שיושבת כמעט על צומת הרחובות יפו קינג ג'ורג'.
נכנסתי למדרחוב מעבר לכביש בתי הקפה מלאים, הסמטאות שוקקים, אבל את עיני משכו החנויות שעוד נשארו מפעם, עם חלונות שפעם היו לראווה, היום הם מאובקות, בפנים יושב סבאל'ה חביב שמוכר כסאות, מרפד אותם מתקן אותם ביד אוהבת, ואולי מצפה שמישהו יקנה, אולי הוא רק מצפה שמישהו יכנס להתעניין בשלומו ובשלום נכדיו, ומי יודע אולי גם ההוא עם הקסקט מהרכבת בעל חנות כזו, אולי הוא עובד בעירייה, כך גם מוכר הסביחה, שכמו אתה יודע מראש שכאשר הוא יהיה בן שמונים הוא ישב באותה תנוחה של בעל חנות הרהיטים, למרות שכרגע ידיו מלאות עבודה, והוא שולח מילה להוא מהחנות הסמוכה כשהערביה מהמסעדה ליד נכנסת לקנות מיץ סחוט, טבעי.
שוטטתי לי בהנאה, עברתי את קינג גורג' ולא המשכתי ברחוב הראשי, אני משוטט הרי, בלא מטרה, פניתי שמאלה, עברתי את הכביש וחזרתי באותה דרך נכנסתי סימטה שמאחורי המשביר, לא יודע עם עדיין קוראים כך לרחבה, לכיוון מה שהיה פעם החניון של אגריפס, והיום הפך לבור ענק, כמו ששנים היה הבור של שערי העיר, עליתי במדרגות, עברתי את החלק הצר של אגריפס, ולא חתכתי ישר ליפו, נכנסתי לחצרות, מצאתי את החתולים שמתלקקים מאיזו שארית של מישהו שנפלה מהפח, ראיתי את האנשים שיושבים שם, כאילו אין להם בעולמם אלא ד' אמות אלו, וכלום מסביב, כלום מהרחובות הסואנים שסובבים אותם לא קשור אליהם, כאילו הם כמוני משוטטים, אבל הם יותר ממני, הם כבר חווים, אין להם דד ליין, לא צריכים להספיק איזשהו אוטובוס להגיע לאן שהוא, אף אחד לא מחכה להם, הם יושבים.
ראיתי את שער החצר הפונה ליפו וכמעט ועברתי דרכו חזרה אל הרחוב, אבל משמאל ראיתי סימטונת צרה, אולי אפילו שם אין לה, נכנסתי, תובנה ישנה יש לי על ירושלים, בירושלים אין דרך ללא מוצא, תמיד תגיע לאן שהוא, אם יש לך מטרה אליה אתה שואף להגיע, הבט לאופק, לכיוון אליו אתה שואף, ולך, אל תתחשב בכך שהדרך אולי תסתיים בסוף, תמיד בסוף הרחוב תהיה יציאה, זאת ירושלים בשבילי, דרך עם מוצא, תמיד.
כמובן גם הפעם לא התאכזבתי, למרות שנכנסתי לפתע לעוד חצר קטנה, היא לא פרטית בירושלים של השכונות אין חצר פרטית, יש חצר, אולי היא של איזה הקדש ספרדי עתיק שמי יודע למי הקדישו אותו, אולי היא של אף אחד, אבל יש לה יציאה, עברתי ממנה לעוד סימטה, והשעון אמר לי, זהו, עליך לחזור, עברתי את הכביש, שהיום כבר נראה כמו מדרכה, במקום כל האוטובוסים האדומים ואחר כך הירוקים, יש אבנים משתלבות, והפלגתי על הרכבת לכיוון גשר המיתרים לאוטובוס שיביא אותי הביתה, או יותר נכון לשיגרה, למשרד.
קחו לכם דקה או יום ושוטטו לכם ללא מטרה, ותזכרו, אין בירושלים דרך ללא מוצא, תמיד בסוף יש פתח לאן שהוא.
.
