הנושאים החמים
הנושאים החמים
סוף סוף הגעתי הביתה.
לחצתי על הכפתור של המעלית מחכה לה שתבוא. שתבוא מהר. לא משנה למה. אחר כך. בעיקר כי אני לא רוצה לעלות יחד עם שוקרון מקומה שניה שעוד כעשרים מטר יהיה פה. מעלית זה מקום מועד לפדיחות. תאוריה ישנה שלי שרק מקבלת חיזוקים שוב ושוב למרות שלא הוכחה מדעית.
זה לא שאני לא עולה במעלית. אבל רק תחשבו על לעלות עם ברוך מקומה שש, זה שלא סוגר את הפה גם כשהמעלית כבר נפתחת ונסגרת שוב ושוב ואפילו נהיה בה חושך. או יעקב מקומה שלש, שלא פותח את הפה, ולפעמים כדי למנוע את המבוכה [שלו] מנסה לדבר בפלאפון ושוכח שאני יודע שאין קליטה במעלית. ותאמינו לי אני אישית ממש לא מפחד משתיקות. שלא לדבר על וענונוביץ מקומה חמש שאין לו מה להגיד, וכל הזמן: נו אז מה חדש? מה קורה? מהמצב? מהענינים? ואני לא מפסיק להגיד בסדר בסדר בסדר בסדר; זה נראה שהוא מפחד מהרגע שיגמר לו המיחזור של המילים. מבטיח לכם הוא יושב עם מילון של מילים נרדפות כל יום. ועוד לא הזכרתי את אלה שרק מלהיות אתם יחד בחדרון סגור בא לך לצחוק והם לא יבינו למה. קיצר, מעלית זה לא מהרגעים היפים שלי.
ועכשיו המעלית כמו תמיד, ועוד יותר מכך, כדי לעשות לי 'דווקא' – מתעכבת. ולא זו בלבד, אלא גם כשהואילה בטובה להגיע ולהיפתח מולי, עמדה שם אשה עם פניה למראה, מוציאה חצ'קונים אולי, ולא שמה לב שהמעלית כבר נעצרה והדלתות נפתחו. כחכחתי מה בגרון. היא תפסה את עצמה פתאום ומה-זה התפדחה. הגירוד שלה בפנים באותו הרגע הזכיר לי את אלו שבשבת דופקים סלח לנו, וכשפתאום תופסים את הטעות מתחילים ככה לגרד משהו על בית החזה כאומרים בעצם לא דפקתי בכלל, רק גירד לי שם משהו. כאילו שכשמגרד לכם אתם לא מנסים לדפוק.
נכון גם לנו מגרד, וגם קורה שאנחנו מתפדחים פה ושם ובאמת לא קרה כלום. אפרופו פדיחות, פעם עליתי עם אשתי לאוטובוס ובתחילתו התעכבה לרגע עם איזו חברה שפגשה שם, אני בינתיים המשכתי כדי לתפוס שני מקומות. כשהיא גמרה לדבר פנתה לגבר שעומד לידה, משום מה חשבה שזה אני, לא שמה לב שכבר התקדמתי, ואמרה לו בקול כזה כבד: "אואוו, כמה שהיא השמינה". ההוא לא הבין מה מי מו מאיפה, ואל מול פרצופו המובך מה, היא תפסה את הפדיחה. לא יודע למה, אבל הצבע האדום לא ירד לה מהפנים עד שירדנו מהאוטובוס. טוב בעיה שלה. או יותר נכון של החברה. היא באמת לא היתה צריכה להשמין. לכל הדעות.
האמת, שוקרון גם התעכב מעט, ואם תשאלו אותי, מן הסתם הוא לא רצה לעלות עם בן שלמה מקומה רביעית [זה אני] יחד, מאותה הסיבה שלא רציתי אני לעלות אתו [נגיד...]. כן או לא, מה שברור שכשסוף סוף דלת המעלית כבר נסגרה מאחורי, היה זה כשכבר שמעתי את קול הפסיעות של שוקרון מתקרב. נשמתי לרווחה, כשמול הדלת עשיתי תנועה כזו של יד קמוצה מונפת עם אגודל בין האצבע לאמה ולשון בחוץ, כשכולי שיכור מתחושת ניצחון. נכון אני כבר יותר מבן שלושים. אזמה.
ולא. אין לי כלום נגד שוקרון, אני גם לא נבהל מפדיחות כבר אמרתי, אבל במעלית אני אוהב את הפרטיות שלי. וחוץ מזה, למה שוקרון לא יכול לעלות שתי קומות במעלית? מה הוא בן שבעים? כולה בן שש וחצי.
לחצתי על הכפתור של המעלית מחכה לה שתבוא. שתבוא מהר. לא משנה למה. אחר כך. בעיקר כי אני לא רוצה לעלות יחד עם שוקרון מקומה שניה שעוד כעשרים מטר יהיה פה. מעלית זה מקום מועד לפדיחות. תאוריה ישנה שלי שרק מקבלת חיזוקים שוב ושוב למרות שלא הוכחה מדעית.
זה לא שאני לא עולה במעלית. אבל רק תחשבו על לעלות עם ברוך מקומה שש, זה שלא סוגר את הפה גם כשהמעלית כבר נפתחת ונסגרת שוב ושוב ואפילו נהיה בה חושך. או יעקב מקומה שלש, שלא פותח את הפה, ולפעמים כדי למנוע את המבוכה [שלו] מנסה לדבר בפלאפון ושוכח שאני יודע שאין קליטה במעלית. ותאמינו לי אני אישית ממש לא מפחד משתיקות. שלא לדבר על וענונוביץ מקומה חמש שאין לו מה להגיד, וכל הזמן: נו אז מה חדש? מה קורה? מהמצב? מהענינים? ואני לא מפסיק להגיד בסדר בסדר בסדר בסדר; זה נראה שהוא מפחד מהרגע שיגמר לו המיחזור של המילים. מבטיח לכם הוא יושב עם מילון של מילים נרדפות כל יום. ועוד לא הזכרתי את אלה שרק מלהיות אתם יחד בחדרון סגור בא לך לצחוק והם לא יבינו למה. קיצר, מעלית זה לא מהרגעים היפים שלי.
ועכשיו המעלית כמו תמיד, ועוד יותר מכך, כדי לעשות לי 'דווקא' – מתעכבת. ולא זו בלבד, אלא גם כשהואילה בטובה להגיע ולהיפתח מולי, עמדה שם אשה עם פניה למראה, מוציאה חצ'קונים אולי, ולא שמה לב שהמעלית כבר נעצרה והדלתות נפתחו. כחכחתי מה בגרון. היא תפסה את עצמה פתאום ומה-זה התפדחה. הגירוד שלה בפנים באותו הרגע הזכיר לי את אלו שבשבת דופקים סלח לנו, וכשפתאום תופסים את הטעות מתחילים ככה לגרד משהו על בית החזה כאומרים בעצם לא דפקתי בכלל, רק גירד לי שם משהו. כאילו שכשמגרד לכם אתם לא מנסים לדפוק.
נכון גם לנו מגרד, וגם קורה שאנחנו מתפדחים פה ושם ובאמת לא קרה כלום. אפרופו פדיחות, פעם עליתי עם אשתי לאוטובוס ובתחילתו התעכבה לרגע עם איזו חברה שפגשה שם, אני בינתיים המשכתי כדי לתפוס שני מקומות. כשהיא גמרה לדבר פנתה לגבר שעומד לידה, משום מה חשבה שזה אני, לא שמה לב שכבר התקדמתי, ואמרה לו בקול כזה כבד: "אואוו, כמה שהיא השמינה". ההוא לא הבין מה מי מו מאיפה, ואל מול פרצופו המובך מה, היא תפסה את הפדיחה. לא יודע למה, אבל הצבע האדום לא ירד לה מהפנים עד שירדנו מהאוטובוס. טוב בעיה שלה. או יותר נכון של החברה. היא באמת לא היתה צריכה להשמין. לכל הדעות.
האמת, שוקרון גם התעכב מעט, ואם תשאלו אותי, מן הסתם הוא לא רצה לעלות עם בן שלמה מקומה רביעית [זה אני] יחד, מאותה הסיבה שלא רציתי אני לעלות אתו [נגיד...]. כן או לא, מה שברור שכשסוף סוף דלת המעלית כבר נסגרה מאחורי, היה זה כשכבר שמעתי את קול הפסיעות של שוקרון מתקרב. נשמתי לרווחה, כשמול הדלת עשיתי תנועה כזו של יד קמוצה מונפת עם אגודל בין האצבע לאמה ולשון בחוץ, כשכולי שיכור מתחושת ניצחון. נכון אני כבר יותר מבן שלושים. אזמה.
ולא. אין לי כלום נגד שוקרון, אני גם לא נבהל מפדיחות כבר אמרתי, אבל במעלית אני אוהב את הפרטיות שלי. וחוץ מזה, למה שוקרון לא יכול לעלות שתי קומות במעלית? מה הוא בן שבעים? כולה בן שש וחצי.
