הנושאים החמים
הנושאים החמים
בעקבות מגבלת איסור-הקפצת-אשכולות-שלא-היו-בשימוש-שלושה-חודשים, אני מתכבד לפתוח אחד חדש.
תתחדשו.
ובכן. אהמ. התגעגעתי. האמת, שהתגעגעתי.
טוב, אולי זו לא ממש האמת. כי לא בדיוק זכרתי את קיומו של ה'שופך מילים' הזה, אבל מידי פעם, כשהוא עלה בזיכרוני, (אני פיוטי היום, שאפו לי), אז כן. התגעגעתי.
התגעגעתי גם לישיבה, האמת.
נמאס מהחופש. מהים-בריכה-כדורגל-על האש-סבא-סבתא-חברים-אחים קטנים ותוסיפו כיד הדמיון הטובה(?!) עליכם.
תודו שזה נמאס. עדיף לחזור לישיבה, לשבת תחת המזגן, חברים מסביב. ללמוד, לדבר קצת, לצחוק, להסתלבט.
ניסיתי ללמוד גם בחופש, בבית הכנסת. תאמינו לי שניסיתי, אבל זה לא הולך. פשוט לא.
זה לא כמו בישיבה. בישיבה יש אווירה.
בבית כנסת יש גם אווירה. של חופש.
אז... זה היה לי קצת קשה.
סבתא שלי אומרת שקשה יש רק בלחם. וגם אותו אוכלים (בטוח גם לכם יש איזו סבתא-סבא-דוד-אח-אחות שאומרים לכם את זה, נכון?! כמה שזה מעצבן.) ולעניינו, כנראה שהם לא ניסו לשבת ללמוד כשהחברים שלהם מתקשרים אליהם כל עשרים שניות (בתורנות מסודרת!!) ומציעים להם לבוא איתם לים.
לא עוזר שאני מסביר להם שכולם נראים כבר כאילו הם קרואסונים ששכחו אותם בתנור.
לא אכפת להם. רוצים ים. להתלכלך, להתמלא בחול. לשמוע את הצווחות של המציל. ברררר.
מזל שלא נשאר לבין הזמנים הזה הרבה זמן.
מזל גם שלי, וגם של ההורים שלנו. למשל, מורדי, בנדוד שלי, סחב אותי איתו לטבריה.
שרדתי שם יום אחד, וברחתי חזרה. לא התאים לי. לישון על החוף. נו, באמת?! מי המציא כזה דבר?!
חזרתי לבית, סחבתי איתי את מורדי. אמא שלו התלהבה. מה נראה לה, שהייתי חוזר לבד?! אני לא יודע אפילו איזה קו אוטובוס לוקחים משם...
אז לסיכומו של יום ועניין. אני שמח שתכף בין הזמנים נגמר.
בשקט בשקט אני אגלה, בעיקר כי אני עולה לשיעור ג' ישיבה גדולה. אממ מותר להתרגש??
תתחדשו.
ובכן. אהמ. התגעגעתי. האמת, שהתגעגעתי.
טוב, אולי זו לא ממש האמת. כי לא בדיוק זכרתי את קיומו של ה'שופך מילים' הזה, אבל מידי פעם, כשהוא עלה בזיכרוני, (אני פיוטי היום, שאפו לי), אז כן. התגעגעתי.
התגעגעתי גם לישיבה, האמת.
נמאס מהחופש. מהים-בריכה-כדורגל-על האש-סבא-סבתא-חברים-אחים קטנים ותוסיפו כיד הדמיון הטובה(?!) עליכם.
תודו שזה נמאס. עדיף לחזור לישיבה, לשבת תחת המזגן, חברים מסביב. ללמוד, לדבר קצת, לצחוק, להסתלבט.
ניסיתי ללמוד גם בחופש, בבית הכנסת. תאמינו לי שניסיתי, אבל זה לא הולך. פשוט לא.
זה לא כמו בישיבה. בישיבה יש אווירה.
בבית כנסת יש גם אווירה. של חופש.
אז... זה היה לי קצת קשה.
סבתא שלי אומרת שקשה יש רק בלחם. וגם אותו אוכלים (בטוח גם לכם יש איזו סבתא-סבא-דוד-אח-אחות שאומרים לכם את זה, נכון?! כמה שזה מעצבן.) ולעניינו, כנראה שהם לא ניסו לשבת ללמוד כשהחברים שלהם מתקשרים אליהם כל עשרים שניות (בתורנות מסודרת!!) ומציעים להם לבוא איתם לים.
לא עוזר שאני מסביר להם שכולם נראים כבר כאילו הם קרואסונים ששכחו אותם בתנור.
לא אכפת להם. רוצים ים. להתלכלך, להתמלא בחול. לשמוע את הצווחות של המציל. ברררר.
מזל שלא נשאר לבין הזמנים הזה הרבה זמן.
מזל גם שלי, וגם של ההורים שלנו. למשל, מורדי, בנדוד שלי, סחב אותי איתו לטבריה.
שרדתי שם יום אחד, וברחתי חזרה. לא התאים לי. לישון על החוף. נו, באמת?! מי המציא כזה דבר?!
חזרתי לבית, סחבתי איתי את מורדי. אמא שלו התלהבה. מה נראה לה, שהייתי חוזר לבד?! אני לא יודע אפילו איזה קו אוטובוס לוקחים משם...
אז לסיכומו של יום ועניין. אני שמח שתכף בין הזמנים נגמר.
בשקט בשקט אני אגלה, בעיקר כי אני עולה לשיעור ג' ישיבה גדולה. אממ מותר להתרגש??
