הנושאים החמים
הנושאים החמים
מערכת בית פרוג
מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
איור וציור מקצועי
עימוד ספרים
צילום מקצועי
הדמיות בתלת מימד
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
D I G I T A L
עיצוב ואדריכלות פנים
פתחתי את הדף והתחלתי להקליד. האמת שהרצון הראשוני שלי היה לספר את סיפורה של חברתי, שבתה נפגעה בתאונה קשה, וכבר שנים על גבי שנים, היא אינה מגיעה לשיקום.
ניסיתי לברר את פרטי הפציעה, מה בדיוק קרה שם, ואיך הם מתמודדים עם הצרה שנחתה עליהם, עם הצער, עם האכזבות, יום אחרי יום, כאשר בבית יש עוד שבעה ילדים שבורים, מתוסכלים ומתמודדים.
באחד מהטלפונים שהיו אמורים לתת לי מידע מסוג א', הייתה חברה נוספת שלי על הקו.
"אני מבינה שאת הולכת לכתוב עליהם כתבה לט' באב" היא ניחשה. תיקנתי אותה שהפעם מדובר בכתיבת סיפור מרגש ומעורר.
"אז בבקשה, אל תכתבי עליהם, טוב? כי צרות של בריאות הגוף יש כל כך הרבה, ויש להם כל כך הרבה הכרה סביבתית ותמיכה. אבל צרות נסתרות, קטנות, שאדם 'דש בעקביו', אף אחד לא חושב שהם חורבן אמיתי".
ואז היא סיפרה לי, בלי שמות כמובן, על חברה אחרת. שכלפי חוץ, נראה שאצלה הכל מושלם. אך לאמיתו של דבר, מבפנים, הכל מרוסק.
"חיי הנישואין שלה שבריריים כל כך, הילדים באמצע, היא מתמודדת כל יום ואין ממש תשובה אמתית למצב שלה." היא מספרת לי ושתינו בולעות דמעות חמות.
ניתקתי לה את הטלפון באיחול לבשורות טובות ונזכרתי...
בשכנה שמצבה הכלכלי גרוע, והצ'קים של השכירות חוזרים לה מדי חודש בחדשו, והיא ובעלה, עם הקטנטנים שבביתם, מתפללים שלא יגיע היום בו ימצאו את עצמם ברחוב.
נזכרתי בידידה מהסמינר, שמתמודדת עם נער מתמודד שיותר ממלא את ריאותיו מסיגריות של חברים ברחוב, מאשר למלא את סדר יומו בעשייה כלשהי.
מול עייני עלה מצבו של מכר שמועקה נפשית רודפת אותו ותוקפת ומצריכה טיפול צמוד. בימים מסוימים הוא לא מתפקד בגללה ואין כמעט אף פעם מרגוע לנפשו.
נכנסתי למאגר שאלות אינטרנטי של ארגוני תמיכה רוחנית ונפשית, וגיליתי עולם מלא בצרות קטנות, קטנטנות, שאי אפשר לתפוס אותן בידיים, מרוב שהן בלתי נראות: 'הבת לי לא מסתדרת עם הצוות החינוכי', 'פירקתי שידוך', 'הבן שלי רווק בן 35', 'אמא שלי לא מסתדרת עם סבתא', 'חמי סובל מהזיות לילה', 'נולד לנו תינוק אוטיסט', 'אח שלי מדאיג אותי', 'אני לא אוהבת את הבת שלי'...
יש צרות בעלות הכרה, ששואלים עליהן, בוחרים להתמודד איתן, מחפשים פתרונות כאלו ואחרים.
יש צרות כמעט בלתי נראות- אך לא רק לסביבה החיצונית, אלא גם לבעליהם ממש.
כל יום הן מתעוררות איתו בבוקר והולכות לישון איתו בלילה.
ואף אחד לא נותן עליהן את הדעת
ואף אחד לא מוריד בגללן דמעות.
חשבתי על כל אחד ואחד מאיתנו... מי לא עובר קושי בחייו? למי אין אחד או שניים ואפילו שלושה מתוך אותה רשימה ארוכה של צרות 'קטנות'.
אבל בינינו, מי באמת יושב לבכות עליהן?
מי באמת מרגיש שזוהי הגלות, בכבודה ובעצמה, בפיסות זעירות של קשיים. בפעימות קצרות של איבוד שליטה. של איבוד נשימה.
אז החלטתי לכתוב כאן את הסיפור של כולנו.
את הגלויות שכל אחד ואחד מאתנו עובר, בתקופות שונות בחייו.
להזכיר לעצמנו, למה באמת אנחנו צריכים לשבת על הרצפה, עם מגילת איכה ביד, ולהוריד דמעות על גלות השכינה.
על גלות ישראל.
על הגלות הקטנה הזו, שבמשך השנה אנחנו עוצמים עיניים מולה, מחליקים, מבטיחים בלב פועם בחזקה שיהיה בסדר...
זה הזמן,
לבקש להיגאל.
ניסיתי לברר את פרטי הפציעה, מה בדיוק קרה שם, ואיך הם מתמודדים עם הצרה שנחתה עליהם, עם הצער, עם האכזבות, יום אחרי יום, כאשר בבית יש עוד שבעה ילדים שבורים, מתוסכלים ומתמודדים.
באחד מהטלפונים שהיו אמורים לתת לי מידע מסוג א', הייתה חברה נוספת שלי על הקו.
"אני מבינה שאת הולכת לכתוב עליהם כתבה לט' באב" היא ניחשה. תיקנתי אותה שהפעם מדובר בכתיבת סיפור מרגש ומעורר.
"אז בבקשה, אל תכתבי עליהם, טוב? כי צרות של בריאות הגוף יש כל כך הרבה, ויש להם כל כך הרבה הכרה סביבתית ותמיכה. אבל צרות נסתרות, קטנות, שאדם 'דש בעקביו', אף אחד לא חושב שהם חורבן אמיתי".
ואז היא סיפרה לי, בלי שמות כמובן, על חברה אחרת. שכלפי חוץ, נראה שאצלה הכל מושלם. אך לאמיתו של דבר, מבפנים, הכל מרוסק.
"חיי הנישואין שלה שבריריים כל כך, הילדים באמצע, היא מתמודדת כל יום ואין ממש תשובה אמתית למצב שלה." היא מספרת לי ושתינו בולעות דמעות חמות.
ניתקתי לה את הטלפון באיחול לבשורות טובות ונזכרתי...
בשכנה שמצבה הכלכלי גרוע, והצ'קים של השכירות חוזרים לה מדי חודש בחדשו, והיא ובעלה, עם הקטנטנים שבביתם, מתפללים שלא יגיע היום בו ימצאו את עצמם ברחוב.
נזכרתי בידידה מהסמינר, שמתמודדת עם נער מתמודד שיותר ממלא את ריאותיו מסיגריות של חברים ברחוב, מאשר למלא את סדר יומו בעשייה כלשהי.
מול עייני עלה מצבו של מכר שמועקה נפשית רודפת אותו ותוקפת ומצריכה טיפול צמוד. בימים מסוימים הוא לא מתפקד בגללה ואין כמעט אף פעם מרגוע לנפשו.
נכנסתי למאגר שאלות אינטרנטי של ארגוני תמיכה רוחנית ונפשית, וגיליתי עולם מלא בצרות קטנות, קטנטנות, שאי אפשר לתפוס אותן בידיים, מרוב שהן בלתי נראות: 'הבת לי לא מסתדרת עם הצוות החינוכי', 'פירקתי שידוך', 'הבן שלי רווק בן 35', 'אמא שלי לא מסתדרת עם סבתא', 'חמי סובל מהזיות לילה', 'נולד לנו תינוק אוטיסט', 'אח שלי מדאיג אותי', 'אני לא אוהבת את הבת שלי'...
יש צרות בעלות הכרה, ששואלים עליהן, בוחרים להתמודד איתן, מחפשים פתרונות כאלו ואחרים.
יש צרות כמעט בלתי נראות- אך לא רק לסביבה החיצונית, אלא גם לבעליהם ממש.
כל יום הן מתעוררות איתו בבוקר והולכות לישון איתו בלילה.
ואף אחד לא נותן עליהן את הדעת
ואף אחד לא מוריד בגללן דמעות.
חשבתי על כל אחד ואחד מאיתנו... מי לא עובר קושי בחייו? למי אין אחד או שניים ואפילו שלושה מתוך אותה רשימה ארוכה של צרות 'קטנות'.
אבל בינינו, מי באמת יושב לבכות עליהן?
מי באמת מרגיש שזוהי הגלות, בכבודה ובעצמה, בפיסות זעירות של קשיים. בפעימות קצרות של איבוד שליטה. של איבוד נשימה.
אז החלטתי לכתוב כאן את הסיפור של כולנו.
את הגלויות שכל אחד ואחד מאתנו עובר, בתקופות שונות בחייו.
להזכיר לעצמנו, למה באמת אנחנו צריכים לשבת על הרצפה, עם מגילת איכה ביד, ולהוריד דמעות על גלות השכינה.
על גלות ישראל.
על הגלות הקטנה הזו, שבמשך השנה אנחנו עוצמים עיניים מולה, מחליקים, מבטיחים בלב פועם בחזקה שיהיה בסדר...
זה הזמן,
לבקש להיגאל.
