לפני קצת יותר מחודש פוטרתי מעבודתי עקב איחורים רבים.
הייתי בדאון מוחלט. לא האמנתי שאפוטר, אהבתי את העבודה היא היתה נוחה, עם שכר הולם וקרובה לבית. כל היתרונות.
בשימוע הקשיבו והראו אמפתיה אבל תכלס קיבלתי מכתב פיטורין. בהרגשה שלי האיחורים היו תירוץ ובעצם רצו לפטר על משהו אחר.
היום בבוקר הבוסית לשעבר התקשרה לומר שהיא עברה על הדוחות, שהייתי עובדת טובה וכל מיני מחמאות כאלו והייתה שמחה אם אחזור לעבודה למרות המשקעים שנוצרו בסוף.
מוכנה להעלות בשכר בשביל לפצות על איבוד וותק, את ההבראה אקבל לפי הוותק הישן, שתיכנס לבסיס השכר בתלוש בחודש של ההבראה. כנ״ל ימי מחלה שאם איעדר בעקבות מחלה היא ממשיכה לי את הצבירה שהייתי לפני הפיטורין.
אבל, יש לה תנאי, שאם אני מאחרת לעבודה, יום למחרת אני מגיעה חצי שעה לפני כולן. גם איחור של 5 דק. והתחילה להביא לי את הרמב״ם שאומר שצריך לעשות 180 הפוך בשביל להשתנות וכו…… (הכל ברוח טובה כאחת שבאמת דואגת ורוצה לעזור).
אין לי פה מידע קונקרטי שאני מבקשת, רק בתחושה האם אתם במקומי הייתם חוזרים?
מצד אחד, ההשפלה של להיות מפוטרת ולחזור ועוד עם תנאי שמרגיש לי קצת כמו חינוך שלא תואם את הגיל והמעמד.
מצד שני העבודה עכשיו קורצת, באתי לצעוק לה ״כן מחר אני חוזרת״.. אבל התאפקתי ואמרתי, אני אחשוב על זה יומיים.
בעלי אומר לי במשפט: תעשי מה שמרגיש לך הכי נכון אני סומך על שיקול דעתך. אבל אני לא בטוחה בעצמי. אשמח לתובנות. תודה
הייתי בדאון מוחלט. לא האמנתי שאפוטר, אהבתי את העבודה היא היתה נוחה, עם שכר הולם וקרובה לבית. כל היתרונות.
בשימוע הקשיבו והראו אמפתיה אבל תכלס קיבלתי מכתב פיטורין. בהרגשה שלי האיחורים היו תירוץ ובעצם רצו לפטר על משהו אחר.
היום בבוקר הבוסית לשעבר התקשרה לומר שהיא עברה על הדוחות, שהייתי עובדת טובה וכל מיני מחמאות כאלו והייתה שמחה אם אחזור לעבודה למרות המשקעים שנוצרו בסוף.
מוכנה להעלות בשכר בשביל לפצות על איבוד וותק, את ההבראה אקבל לפי הוותק הישן, שתיכנס לבסיס השכר בתלוש בחודש של ההבראה. כנ״ל ימי מחלה שאם איעדר בעקבות מחלה היא ממשיכה לי את הצבירה שהייתי לפני הפיטורין.
אבל, יש לה תנאי, שאם אני מאחרת לעבודה, יום למחרת אני מגיעה חצי שעה לפני כולן. גם איחור של 5 דק. והתחילה להביא לי את הרמב״ם שאומר שצריך לעשות 180 הפוך בשביל להשתנות וכו…… (הכל ברוח טובה כאחת שבאמת דואגת ורוצה לעזור).
אין לי פה מידע קונקרטי שאני מבקשת, רק בתחושה האם אתם במקומי הייתם חוזרים?
מצד אחד, ההשפלה של להיות מפוטרת ולחזור ועוד עם תנאי שמרגיש לי קצת כמו חינוך שלא תואם את הגיל והמעמד.
מצד שני העבודה עכשיו קורצת, באתי לצעוק לה ״כן מחר אני חוזרת״.. אבל התאפקתי ואמרתי, אני אחשוב על זה יומיים.
בעלי אומר לי במשפט: תעשי מה שמרגיש לך הכי נכון אני סומך על שיקול דעתך. אבל אני לא בטוחה בעצמי. אשמח לתובנות. תודה