מון בלאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
האיש היהיר לא מת
מתי אמרתי שהוא מת?...:unsure:
נראה לי שהוא איזה פרופסור שגילה משהו
לא, זה בגלל שהוא אח של... (בעצם לא בא לי לעצבן את מחמוד אבן ג'נדה או להבדיל את ג'ף רוברט.).

אופסי...:censored:


אזהרה: בתגובה זו יש ספוילר.

נ.ב: זה לא יעזור לכם, כבר קראתם את הספוילר.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
#1

ארה"ב, ערפאת, 2199

שימי אדלר הוא בחור נורמלי לחלוטין.

אם תחשבו גם את האנשים הזועמים שבאזורו, תגלו כי הוא גם נינוח וסביר יחסית.

וכמו כל אדם נורמלי המסתובב באמצע הרחוב, גם שימי לא מרים נייר טישו בודד שמישהו החליט להשאיר זרוק סתם ככה ברחוב.

אבל הפעם, זה היה שונה.

שימי הלך לו בין הרחובות הטילָל ובוֹטולָט-אִירָבּיה כבסתם יום רגיל, למרות שראשו היה מפוצץ במחשבות והרהורים שונים ומשונים.

"שמעון חיים בן הרב מתתיהו", עלה במוחו קולו הזעוף של אביו, "אתה צריך להגיע כבר להחלטה".

"אני יודע, אבא"
, השיב לו, "ובגלל זה אני מסתובב קצת עכשיו. לסדר את המחשבות שלי, אתה יודע."

"בסדר"
, ענה אביו, "איך שאני מכיר את הבן שלי, אתה לא תרצה שנחכה לך, אלא תלך בעצמך בחזרה ברגל. אנחנו נהיה בבית עוד כמה דקות, בסדר?"

הרהוריו של שימי נקטעו באבחה חדה, כשכמעט החליק על חבילת ניירות טישו חדישה וססגונית.

"פיו..." פלט לעצמו באנחת רווחה, "השם ירחם, מי מניח טישו ברחוב, הייתי יכול להחליק מזה!"

הוא הרים את החבילה במהירות, מביט על הסביבה. שום דבר לא נראה חריג, אבל השקט המוזר המשיך להטריד אותו. שימי הניח את חבילת הטישו בעדינות על ספסל סמוך, מביט רגע אחד נוסף לפני שהמשיך בדרכו. ממשיך מיד לאחר מכן להרהר באירועי היום האחרונים.

"אתה כבר בוגר שימי", אמר אביו, "יותר מידי בוגר אפילו, כמעט ה'אלטער' של הישיבה. זה לא הגיוני שבן של ראש כוילל נחשב יישאר הרווק האחרון בישיבה. אני יודע שזה מסובך, וכמעט כל הצעה שבאה אליך אתה דוחה, אבל לפחות תבטיח לי שתחשוב טוב לפני אתה מסרב להצעות הבאות. בסדר?"

הוא הבטיח.

ועכשיו הוא יצא מפגישה עם חני לבית בוים, מחשבותיו מלאות הסתבכות.


שימי המשיך ללכת, יוצא מצומת הרחובות, מתרחק מחבילת הטישו הבודדה.

כעבור מספר דקות, יבבת סירנה פילחה את הדממה. דם, אש, תימרות עשן. מתים.

שימי היה החשוד הראשון.
 

ח.ד. וחלק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, זה מתפתח למקום מצוין.
הכתיבה יפה וזורמת, עושה חשק לקרוא.
ומי מדבר על המתח... מצמרר.
תמשיך!
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
לא אמרתי שאמרת. אבל כתבת שהוא לא יחזור לעולם יהיו כאלו שיחשבו שהחומר שהזריקו לו זה רעל
צודק... אבל מה אכפת לי, גם אם הם חושבים שקרה משהו אחד - בהמשך הם יבינו שהוא לא מת.
וואו, זה מתפתח למקום מצוין.
הכתיבה יפה וזורמת, עושה חשק לקרוא.
ומי מדבר על המתח... מצמרר.
תמשיך!
תודה רבה על התגובה המעודדת. מקווה להעלות פרק חדש בעז"ה בל"נ מקסימום עד אחרי החג.

לנספח.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
#2

00:32, בית משפחת אדלר.

דפיקות עזות מבע נשמעו לפתע, ואחריהם רעש רועם של חפץ כבד המוטל אל הקיר.

שימי התעורר בבעתה, קם ממיטתו והתקדם בפיג'מה לכיוון דלת הבית - ממנה נשמע הרעש.

שני אנשים עם מדים שחורים-כחולים בעלי הכיתוב 'police' עליהם עמדו מולו. הם נראו חסרי סבלנות, וזיק קר ואכזרי הבריק בעיניהם.

"שימון חיים אדלר?" הגה אחד מהשוטרים את שמו בשיבוש מה, בעודו מסתכל לסירוגין עליו ועל דף שאחז בידו. "אתה נלקח לחקירה".

"רגע, מה..." התחיל שימי לגמגם בבלבול.

"בלי שאלות," חתך אותו השוטר השני, גבר מרשים בעל שיער אפור קצר ועמידה של מי שמורגל לפקודות. הוא הושיט ידיים במהירות ואחז בשימי, אוזק אותו בפרץ כוח שהכה אותו בהלם. "אתה בא אתנו. עכשיו."

לפתע, צעדים חלושים נשמעו. השוטרים הסבו את מבטם לכיוון ממנו בקע הקול, מביטים בצללית קטנה מתקרבת.

"מה הולך פה?" שאלה הצללית, שהתבררה כאביו של שימי - רב מתתיהו. "מישהו יכול להסביר לי מה אתם עושים עם הבן שלי?"

"אנחנו לוקחים אותו למעצר זמני וחקירה", ענה השוטר השני, ששתק עד כה, "כדאי שתתכוננו, יכול להיות שזה ייהפך למעצר קבוע."

"מעצר?" תמה האב המהודר, "על מה ולמה?"

"מסווג." ענה השוטר בקשיחות, עוזר לחברו לגרור את שימי המפוג'ם אל מחוץ לדלת הפרוצה.

"מה מסווג?! תענו לי! מה קרה!? הלו! הלו! הל..."

טריקת דלת קטעה את צעקתו החוזרת והנשנית של האב, משאירה אותו תמהה ודואג בתוך קרבו.


בינתיים, מחוץ לבית.

הרחוב היה שקט ואפל, ואוויר הלילה הקר עטף את שימי בזמן שהשוטרים גררו אותו לניידת שחנתה בצד הדרך. הם דחפו אותו לתוך המושב האחורי, טורקים את הדלת בבת אחת; קול המתכת מהדהד באוויר הלילה.

הדלת נטרקה אחריו, והשוטרים נכנסו אל המושבים הקדמיים מניעים את הרכב המאובטח.

שימי, מסוחרר ומותש, בא לשטוח את תמיהתו באוזני השוטרים, אך משהו כאילו חסם את פיו, משתק אותו, מונע ממנו לדבר.

"טוב מאוד שהבנת שצריך לשתוק", אמר השוטר הבכיר. "אני מקווה שתצליח לצאת מזה בשלום. אני לא שמעתי בינתיים על אף מקרה של רצח נשיא שהאשם בו יצא חי."
 
נערך לאחרונה ב:

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
#3

01:21, חדר החקירות.

שימי ישב על כיסא רעוע אל מול שולחן, מיובש, מבולבל ומותש. החוקר, שהיה אמור לבוא כבר לפני כעשרים דקות, התעכב במזיד, גורם לשימי התוהה לפתח תלות בהגעתו.

כעבור מספר דקות של שעמום מנומנם, דפיקה רמה הקפיצה את שימי מעל השולחן עליו השעין את ראשו.

"שמעון חיים אדלר?" שאל החוקר, כאילו לא יודע שזה הוא.

"כן", ענה שימי בקול חלוש וצרוד במעט.

"אתה יודע במה אתה מואשם?" המשיך החוקר לשאול, מביט בו בעיניים יוקדות.

"שמעתי שברצח הנשיא", השיב שימי, "אבל תאמין לי, בחיים שלא רצחתי מישהו, בטח שלא את הנשיא מחמוד אבן ג'נדה" צחקק במרירות.

"אתה לא מואשם ברצח מחמוד אבן ג'נדה, אתה מואשם ברצח הנשיא."

"נו, זה מה שאמרתי," פלטט שימי בתמיהת מה, "מחמוד אבן ג'נדה, הנשיא."

"לא הבנת?" הביט בו החוקר במבט מתפלא, "לא הרגת את הנשיא, הרגת את הנשיא!"

"מה ההבדל?" החזיר לו שימי מבט, "לפי מה שידוע לי יש כאן רק נשיא אחד, לא
נשיא ונשיא!"

"אח..." החוקר נאנח אנחה עמוקה, מחכך את ידו, "כנראה הם הביאו מתלמד זול", לחש לעצמו בקול, "אתה לא יודע כלום על 'A.N.W'?" שאל את שימי.

"אה, לא..." השפיל שימי את מבטו.

"טוב, אז אני הולך לספר לך את הכל מהתחלה, שתדע במה אתה מואשם. מוכן?"

שימי נשך את שפתיו והנהן, מביט אל החוקר ומחכה לשמוע את אמרי פיו.

החוקר התיישב למולו, ופתח בסיפור:

"נתחיל מההתחלה, מההשתלטות, מכיר את הסיפור?"

"לא כל כך..." התחיל שימי לומר. אך בטרם סיים את דיבורו, קטע אותו החוקר.

"אני אספר לך בקצרה מה שרלוונטי לנו, אז ככה:

בוודאי שמעת על סאלים אבו-עלי."

שימי החוויר לפתע, מהנהן בקושי.

"אז הוא בעצם היה זה שדרכו התחיל הכול."

שימי התעלף.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
#4

"הלו! בחורצ'יק!" ניער החוקר את שימי המעולף בכל כוחו, "תתעורר! מה אתה מתעלף לי? אנחנו באמצע חקירה!"

לאחר מספר ניסיונות חוזרים ונשנים, שימי הרים את ראשו מעט, פוקח את עיניו באיטיות.

"הו! סוף סוף התעוררת!" אמר החוקר ונימה של לגלוג נשזרה במילותיו, "תגיד לי, מה קורה איתך פה?"

"מצטער," ענה שימי החיוור בקול חלוש, "פשוט לא אכלתי ושתיתי מאז הצהריים, ופתאום אתה בא אלי עכשיו עם כל הזה, והסאלים ההוא..." הוא נעצר כדי להיאנח, "אפשר בבקשה מים?"

החוקר הנהן בראשו, מסתובב אל מתקן בר המים שמאחוריו, ומגיש לו כוס גדושה בפנים קשוחות.

שימי בירך וגמע מהמים כאילו לא שתה מעולם, הוא הנהן, "תמשיך".

"אז כפי שאתה יודע, במאתיים שנה האחרונות המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית נוטה יותר ויותר שמאלה. לפני כמאה שנה החלו להתמודד מטעם המפלגה גם אנשים בעלי דעות שמאלניות, ולבסוף גם ערבים.

המהפך הגדול החל עם כניסתו של סאלים אבו-עלי לתפקיד הנשיא. בהתחלה הוא התנהג בחביבות יתר כלפי העם האמריקני, אך לבסוף נחשף פרצופו האיום, כשהשתלט על המדינה בכוח, משנה את כל חוקיה כמנהגי האסלאם"

אומנם היו כמה שניסו להפגין ולעצור את הכאוס שהתחולל ברחובות - כגון איפא"ק וארגונים אחרים, אבל האו"ם שתק - מה שגרם לשיטתו של סאלים להתעצם יותר ויותר"

כיום שולט במדינה מחמוד אבן ג'אנדה, כאשר שמות הערים והרחובות הם שמות של מנהיגים ערביים ועוד, וכמעט כל מדינות העולם כפופות לו באופן בלתי רצוני"

"ואיך A.N.W קשורים לעניין?" תמה שימי בקול סקרן.

"אני מאמין שבתור הרוצח של הנשיא אתה יודע את הסיפור, אבל בכל זאת למען הפרוטוקול, אני אספר." החוקר נשם נשימה עמוקה לתוך ריאותיו והחל להסביר: "אחרי שנים של סבל מצד הערביים, החליטה קבוצה של אמריקאים שורדים ונחושים לפתוח ארגון בשם 'a new world' (עולם חדש). מטרתם הייתה לנסות להחזיר את האמריקאים המתנוים לשלטון וכך בעצם לגרום לעולם לשוב לקדמותו".

"אני רואה שאתה יהודי, אורתודוקסי נראה לי", הסב לפתע החוקר את נושא השיחה, "אתה בוודאי מבין אותם ואת השאיפות שלהם. מאז שסאלים חולל את הרפורמה בעולם, הרציחות והרדיפות נגד היהודים הלכו וגברו. כיום נשארו מיליונים בודדים בכל העולם."

שימי הביט בחוקר והנהן שנית באנחה, החוקר המשיך:

"לצורך כך, הם בחרו לעצמם אחד שישלוט על כל המערכת ויסדרה, ובמידה ויצליחו להחזיר את הממשל הקודם, יהיה גם הנשיא. לאחר דיוניים רבים נבחר רוברט פיסלוואן לשמש כנשיא, אדם משכמו ומעלה, שכמעט הצליח למגר את האיום הערבי מעל המדינה.

את האיש הזה אתה רצחת."
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
#5

חדר החקירות, 01:48 לפנות בוקר.

החדר היה אפלולי, ואור חיוור נזל מבעד לפתחי הניאון בתקרה. צללים עמומים נראו סביב, מרצדים על העירומים והאפורים, מקנים למקום של חלל שאין ממנו חזרה. שימי ישב כפות לכיסא ברזל כבד, המושב קר והאוויר חנוק, כאילו אפילו החמצן כאן לא רוצה להיכנס לריאותיו.

מולו ישב חוקר, מביט בו במבט קפוא וממוקד. שימי לא הצליח לקרוא את העיניים – האם זה זלזל? האם זו אכזריות? רק חייך חיוך קטן, מעוות, שהקנה לו מראה מסוכן.

"לא אני רצחתי אותו", פלט שימי בשקט מהוסס.

"מה?" שאל החוקר, מתקרב מעט קדימה, עיניו מתרחבות כמו נץ שתפס את טרפו.

"מישהו אחר רצח אותו", אמר שימי, הפעם בנחרצות מעט גבוהה יותר, כאילו המילים התחזקו עם כל דקה שעברה.

"מישהו אחר?" החוקר הרים גבה, מבט משועשע מרפרף על פניו, כאילו שמע את הבדיחה הטובה ביותר להלילה. "באמת? אתה בטוח?"

"אני אומר לך, לא רצחתי אף אחד!" זעק שימי המותש בכל כוחו, הכעס והייאוש שנאגרו בו פורצים החוצה בבת אחת, "סתם התעוררתי באמצע הלילה, ופתאום עצרו אותי!"

חותר הביט בו ארוכות, ואז הניח את ידיו על השולחן באיטיות, כמו טורף הבודק את המרחק מטרפו. "לא רצחת, אה?" קולו היה קר ומגחך, "אם ככה, תסביר לי משהו פשוט - איך מצאנו טביעות אצבע טריות שלך במקום?"

"טביעות אצבע?" תמה שימי, מביט בחוקר בסקרנות יתר.

"כן", ענה החוקר במין שלוות נפש שכזו השמורה רק לאלו הבוטחים במוצא פיהם, "הנה, תראה."

החוקר התכופף לאיטו, מושך את הרגע ככל יכולתו. הוא שלח את ידו למגירה שלצידו, פתח אותה באבחה חדה, והוציא ממנה חבילה קטנה.

חבילת טישו.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
#6

לרגע ארוך מדי שימי בהה בחפץ הקטן שעל השולחן, ובבטנו החלה לרחף תחושת ריקנות כבדה. כל המתח והפחדים שאגר מהלילה האחרון נראו עכשיו מטושטשים וחסרי הבנה, כאילו כל העולם עומד כנגד מוחו.

"זה... זה... מה זה קשור?" מלמל שימי, מצחו מקומט בתימהון.

החוקר התמתח לאחור והניח את ידיו מאחורי ראשו, נהנה בעליל מהבלבול של שימי. "החבילה הזו נמצאה ליד גופת הקורבן", הוא אמר, מתנגן על כל מילה, כמו מחקה רובוט ישן. "בפעם האחרונה שבדקתי, רק אדם אחד אחז בה - אתה."

"אני לא מבין." השיב שימי, קולו נשבר והוא נשען אחורה בכיסאו. "הרמתי חבילת טישו ברחוב, אז מה קרה?!"

החוקר צחק בקול נמוך, כמעט מלגלג. "למה שמישהו ישאיר חבילת טישו באמצע הרחוב, שימי? ועוד אחת שהובילה ישירות לזירת רצח..."

שימי ניסה להתנגד לדחף להאמין המילים של החוקר, אבל כל האווירה העגומה של החדר סחטה ממנו כל רמז לביטחון. "אני... פשוט הרמתי את זה! חשבתי שזה היה זרוק סתם ככה. לא היה לי מושג שזה קשור לרצח!"

עיניו של החוקר מצמצו בריכוז מפחיד. "שמע," אמר בקול רך כמו קטיפה, "כבר חקרתי אנשים שרצחו בקור רוח, כאלה שהתמחו בהסתרת רגשותיהם. אתה לא הראשון שמספר סיפורים."

"אני לא מבין למה אתה מתכוון", השיב שימי בקול חלוש, ידיו רועדות, מתקשה להסתכל לחוקר בעיניים, "לא עשיתי שום דבר רע..."

החוקר שלף דף מידע נוסף מתוך התיקייה שלצידו, מניח אותו על השולחן. "האם אתה מזהה אותו?"

שימי התבונן בתמונה של גבר מבוגר, פניו נוקשות ושיערו אפור מדובלל. משהו בפניו היה מוכר לשימי, אבל הוא לא הצליח להיזכר מאיפה. "אני... אני חושב שראיתי אותו איפשהו, אבל לא בטוח איפה."

"אתה רואה?" גיחך חוקר. "כבר התחלת להיזכר, שמעון. מיד שהוא מת, קישרתי בינך לבין הנשיא. השאלה למה הוא מת - ואתה יודע את התשובה, גם אם אינך מודה בה."

שימי השפיל את מבטו, עיניו מתמלאות דמעות. "לא," לחש, "אני לא מכיר אותו. אולי ראיתי אותו באיזו הזדמנות מקרית, אבל אני מבטיח לך – אני לא עשיתי לא כלום".

החוקר נאנח, עיניו מצטמצמות, והוא נשען קדימה על השולחן, מדבר בקול רך ומאיים. "שמעון, תשמע. כל חייך תלויים על החוטים הדקיקים האלו. אם תגיד לי את האמת עכשיו - תהיה לך עוד הזדמנות לנסות ולצאת מזה. אתה אולי אומר שלא מכיר את האיש הזה, אבל אנחנו יודעים שכן".

דממה השתררה בחדר, שימי שתק.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
#7

צפצוף חד קטע את החוקר לפתע, גורם לו להסב את מבטו אל השעון המונח על פרק כף ידו.

"טוב," אמר לפתע החוקר בקול, חוזר להביט בקשיחות בשימי, "יש לך מזל שאין לי היום זמן. נמשיך את החקירה מחר, בינתיים נאחסן אותך באחד התאים שלנו".

שוטר שצץ משום מקום לקח את שימי לפתע אל המסדרונות החשוכים, גורם לו להביט בקירות בתמיהת מה. כעבור כדקת הליכה רצופה מכשולים וסיבובים, הגיעו השניים לפתחו של תא נעול בעל שער ברזל.

השוטר הוציא מפתח מהצרור שבכיסו, פתח את הדלת באבחת חריקה והכניס את שימי בדחיפה, מוודא שתא המעצר לא ניזוק.

הדלת ננעלה, משאירה מאחוריה את שימי. חושך שחור עוטף אותו מכל צדדיו, מביט בו במעין סמיכות מצמררת.

הוא יישאר ער עכשיו, ממילא לא יצליח לישון בשעות הקרובות.

שימי קם מהרצפה, מאבק את עצמו והולך לכיוון המשוער בו נמצאת מיטת האסיר, נחבט במספר דברים בדרך.

לבסוף, הגיע אל המיטה הרעועה, מתיישב עליה בעדינות ומנסה לסדר את מחשבותיו המבולבלות.

"פסטט... פסטט..." נשמעה לפתע לחישה מאחוריו, שימי הסתובב.

שימי קפא, נשימתו נעתקה. הוא הסתובב לאיטו, מנסה לאתר את מקור הקול. מעומק החשיכה, הטשטוש התגבש לצורה של צללית דהויה שעמדה ליד הקיר המרוחק של התא, כאילו הופיעה משום מקום.

הצללית נראתה קטנה וחמקמקה, אך דמותה התבהרה יותר גדולה שהתקרבה. "היי, אתה!" נשמע קולה, נמוך ולוחש. "גם אותך האשימו ברצח?"

שימי שתק, מביט בהלם בדמות שנגלתה לעיניו.

"אני יודע שאתה לא רצחת את הנשיא", המשיך האיש ללחוש במסתוריות מה, "ואני גם יודע מי באמת רצח אותו."
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
#8

האיש התקרב מעט, מבטו מפלס דרך באפלה, כמו גוש קרח הנמס על עצמו. "בוא נגיד שאני מכיר את אלו שעשו את זה. אתה היית רק קורבן של מזימה גדולה בהרבה."

שימי הרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. "מזימה? מה זאת אומרת?"

האיש התכופף, ידו נשענת על קצה המיטה, בנמיכות אינטימית, כאילו היה זה הסוד האחרון שיגלה אי פעם. "זה לא נגמר פה, שימי. אתה חלק מתכנית שמיועדת לכישלון מהתחלה. כל מה שקרה לך נכתב ונחרץ מראש."

שימי הביט בו בעיניים קרועות לרווחה, חש איך תחושת הפחד מתחלפת באימה מוחלטת. ראשו הנהן בחוסר משים.

"בוא, שב," סימן לו האיש בידו על מיטתו, מתיישב עליה תוך כדי דיבורו, "אני אסביר לך מה קורה כאן".

שימי המבולבל הנהן בשנית, מתיישב גם הוא על המיטה הרעועה.

"אז דבר ראשון, לפני שנתחיל, תן לי להציג את עצמי", האיש הביט בו במבט מסוקרן ואפל במעט, מגיש לו את ידו הימנית."ג'ף הרולד דיוויס, סגן הנשיא".

"איזה מהם?" תמה שימי, עייפותו וסחרורו מאירועי היום עדיין ניכרו על פניו. "זה שנרצח?"

ג'ף הנהן, מסתכל לתוך עיניו של שימי במבט חודרני. "רק שתבין", אמר, "הרוצח הוא לא מישהו משורותינו, מתוך הארגון. הוא מישהו מבחוץ, מהם." בעודו אומר זאת, הצביע אל שער הברזל הכבד שחצץ בינם לבין העולם החופשי.

שימי טלטל את ראשו לצדדים, מנסה להתנער מהעייפות שסבבה אותו. "לא הבנתי כלום", נאנח, משפשף את עיניו מלאות קורי-השינה, "מי זה 'הם'? אתה מוכן להסביר לי יותר?

"השוטרים שלקחו אותך, החוקר," הזכיר לו ג'ף את אירועי היום האחרון, "לא שמת לב שהוא לא מתנהג כמו חוקר רגיל?"

"לא יודע," השיב שימי בהססנות מה, "אף פעם לא יצא לי לפגוש חוקר רגיל".

"ובכל זאת, עדיין אתה אמור להבחין שמשהו חשוד כאן." ג'ף סידר את נעלו הסוררת, נעצר לרגע, אך מיד לאחר מכן, המשיך בדיבורו. "הם ניסו להציג את עצמם כחלק מ'A.N.W'. אבל באמת, ראית פעם מישהו שאבדה לו תקוותו היחידה שמתנהג באדישות שכזו?"

שימי הנהן בראשו לשלילה.

"אתה מבין? הם לא מה'A.N.W'." סיכם ג'ף את דבריו.

"אז מה כן?" שאל שימי, ממשיך להביט בידידו החדש בסקרנות.

"הם ערביים."
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
גרסה מצולמת למאוקססי נטפרי:

8א.png

8ג.png
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  79  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה