הנושאים החמים
הנושאים החמים
בדיוק כשהחזן אמר יהא שלמא רבא, צלצל הפלאפון.
המספר התחיל באפס שלוש, אבל לא אפס שלוש שלוש כמו הצינתוקים המעצבנים האלה שהוציאו אותי מדעתי כל השבוע האחרון. אפס שלוש חמש שש.
זה נראה אמיתי.
עניתי אמן, טסתי לחדרון קפה ועניתי בקול שהתאמנתי עליו לאחרונה.
הלו?
מדויק כזה. מרשים.
מהצד השני ענה לי דוקא קול רגיל.
שלום, צהריים טובים, כאן גדי מפלנטק, מחלקת משאבי אנוש.
עברתי על הקורות חיים שלך ורציתי להזמין אותך לראיון עבודה ביום שלישי הקרוב בשעה עשר בבוקר, תוכל להגיע?
הרגשתי מרחף. מה? מה? התבלבלתי לגמרי וצבטתי את עצמי. לא כדי להתעורר מחלום אלא מרוב עצבים. עכשיו הוא יחשוב עלי שאני כזה מרוגש מכל טלפון, שאני אפס שלא מסתכלים עליו.
גדי חזר שוב בסבלנות.
כן, בטח. (תרגיע. אל תשמע כזה נלהב).
אני אוכל להגיע. (להגיד בעזרת השם או שזה נשמע דויסי?).
יופי, אז סגרנו, ביי.
ביי.
נשמתי לרווחה וראיתי מולי את ברוידא עומד ותוקע בי עיניים. הוא היה כאן כל הזמן? כזה חפרן.
תקעתי בו מבט של חרדי עובד והלכתי לדרכי.
כן. אני עומד לשנות סטטוס. לא עוד אברך.
חודשים ארוכים של לימוד במכללה החרדית עומדים להפוך אותי לאיש הייטק חרדי מבריק עם מוח של גמרא וצווי דינים.
סטיב ג'ובס קטן עלי. כלומר, יהיה קטן.
ההכנות התחילו כבר מיום שני בצהריים.
רבקי התרגשה מאוד. יואו הלוואי הלוואי. סוף סוף נשפץ את המטבח. גם אני הסתכלתי במודעות על רכבים. השתדלתי לא להיסחף.
הלכנו לקנות נעליים חדשות וטיפה'לה ספורטיביות. שלא יחשוב שיצאתי הרגע מכוילל חזון איש, השייגץ הזה, אם הוא בכלל יודע מה זה.
התלבטתי אם לקנות חולצה עם תנין, והחלטתי שאם אני אתקבל.
התקשרתי ל *8787 לשמוע מתי אני צריך לצאת. לא לאחר חס ושלום.
גם לתפילה אתה כל כל מתאמץ להגיע בזמן?
בשחרית כיוונתי באתה חונן לאדם דעת, שיהיה לי שכל לענות על כל השאלות המתוחכמות האלה של המראיינים.
הרוצה בתשובה, אני רוצה בתשובה חיובית ומהירה.
ראה נא בעניינו, אין כסף.
כמובן בברך עלינו. אחרי זה חלמתי כרגיל עד שומע תפילה, שם אמרתי תפילה מיוחדת על הפרנסה.
אחרי התפילה תפילינסקי חילק מיני מזונות לכבוד בנו שהניח היום תפילין לראשונה. התכבדתי בעוגת שוקולד עסיסית, אבל הפה היה יבש. ראיון ראשון היום. לא צחוק.
התלבטתי אם לסוע עם כובע וחליפה או בלי. בסוף בלי. סתם כי זה פחות מסורבל. איפה בדיוק אני יתקע את הכובע. וגם הרושם. אוכלוסיית הנוסעים התחלפה ככל שהנסיעה התארכה ומצאתי עצמי מוקף חילונים. אני אצטרך להתרגל.
רחוב שטיבל. שם מצחיק בשביל רחוב בתל אביב. קצת הקדמתי. אפילו הרבה. אין לי איפה להסתובב עכשיו עשרים דקות. בינתיים נשמע שיעור מעניין בקול הלשון.
קומה 4. לעלות במעלית או במדרגות? עדיף מדרגות. אולי המעלית תתקע פתאום ואני יהיה השלימזל בפנים. מדרגות, מה שבטוח. נהייתי כבר לא הגיוני מרוב לחץ.
העברתי בראשי שאלות שאולי הוא יכול לשאול אותי. אם יש לי שתים עשרה מטבעות ואחד מזוייף ואין לי כח לחשוב על זה עכשיו.
חדר קבלה צנוע יחסית קידם את פני. אה, כבר חשבתי שאני הולך לעבוד באיזה גוגל.
המזכירה שאלה אותי אם אני רוצה לשתות, ויש קפה במטבחון, וכשר כאן. יש כאן אפילו עובדת דתיה. הנה היא, היי דורותי. היי. אוי. מה חשבת.
גדי, שנראה בדיוק כמו שדמיינתי אותו (אשכנזי מקריח בגיל 40 עם משקפיים עגולות ולחיים אדומות) חייך חיוך מנומס והורה לי להיכנס.
ציויתי על עצמי לנשום עמוק. הוא לא אלוקים. אפילו לא סגן. אין עוד מלבדו.
הקורות חיים שלי היו מונחים לפניו.
אני רואה שלמדת במכללת בני ברק. יפה.
אתה נשוי?
כן, ברוך השם.
ברוך השם, חזר גדי.
ילדים?
שלוש, ברוך השם.
שלושה, ברוך השם, חזר גדי.
נבוכותי.
כתבת פה שאתה יודע אנגלית בסיסית. נוכל לשוחח קצת?
אה, לא, לא ממש. זה רק בסיסי.
בסדר, אמר גדי במנגינה עולה כזאת, והלב שלי ירד.
תאמר לי, יהושע, אם אני רוצה לכתוב קוד בשביל כמה שעונים מעוררים, אבל שכל אחד יצלצל בשעה אחרת, צלצול שונה. באיזה כלים אתה מציע להשתמש?
חשבתי קצת ועניתי תשובה שהשביע את דעתו. נרגעתי קצת.
התחלתי כבר לחשב את הסדר יום החדש אם וכאשר, ופספסתי את השאלה.
אה, מה? תואיל לחזור בבקשה?
איזה שפה יוצאת ממני, אני לא מאמין.
שאלתי מה הציפיות שלך ממקום העבודה.
איזה שאלה מכשילה.
שהעבודה תקדם אותי ואני אותה.
גדי חייך חיוך קטן.
לבסוף הראיון הסתיים.
נכנסתי למעלית בהרגשה לא ברורה, ואז ראיתי אותו. כתם ארוך של שוקולד נוזלי על הצוארון.
המספר התחיל באפס שלוש, אבל לא אפס שלוש שלוש כמו הצינתוקים המעצבנים האלה שהוציאו אותי מדעתי כל השבוע האחרון. אפס שלוש חמש שש.
זה נראה אמיתי.
עניתי אמן, טסתי לחדרון קפה ועניתי בקול שהתאמנתי עליו לאחרונה.
הלו?
מדויק כזה. מרשים.
מהצד השני ענה לי דוקא קול רגיל.
שלום, צהריים טובים, כאן גדי מפלנטק, מחלקת משאבי אנוש.
עברתי על הקורות חיים שלך ורציתי להזמין אותך לראיון עבודה ביום שלישי הקרוב בשעה עשר בבוקר, תוכל להגיע?
הרגשתי מרחף. מה? מה? התבלבלתי לגמרי וצבטתי את עצמי. לא כדי להתעורר מחלום אלא מרוב עצבים. עכשיו הוא יחשוב עלי שאני כזה מרוגש מכל טלפון, שאני אפס שלא מסתכלים עליו.
גדי חזר שוב בסבלנות.
כן, בטח. (תרגיע. אל תשמע כזה נלהב).
אני אוכל להגיע. (להגיד בעזרת השם או שזה נשמע דויסי?).
יופי, אז סגרנו, ביי.
ביי.
נשמתי לרווחה וראיתי מולי את ברוידא עומד ותוקע בי עיניים. הוא היה כאן כל הזמן? כזה חפרן.
תקעתי בו מבט של חרדי עובד והלכתי לדרכי.
כן. אני עומד לשנות סטטוס. לא עוד אברך.
חודשים ארוכים של לימוד במכללה החרדית עומדים להפוך אותי לאיש הייטק חרדי מבריק עם מוח של גמרא וצווי דינים.
סטיב ג'ובס קטן עלי. כלומר, יהיה קטן.
ההכנות התחילו כבר מיום שני בצהריים.
רבקי התרגשה מאוד. יואו הלוואי הלוואי. סוף סוף נשפץ את המטבח. גם אני הסתכלתי במודעות על רכבים. השתדלתי לא להיסחף.
הלכנו לקנות נעליים חדשות וטיפה'לה ספורטיביות. שלא יחשוב שיצאתי הרגע מכוילל חזון איש, השייגץ הזה, אם הוא בכלל יודע מה זה.
התלבטתי אם לקנות חולצה עם תנין, והחלטתי שאם אני אתקבל.
התקשרתי ל *8787 לשמוע מתי אני צריך לצאת. לא לאחר חס ושלום.
גם לתפילה אתה כל כל מתאמץ להגיע בזמן?
בשחרית כיוונתי באתה חונן לאדם דעת, שיהיה לי שכל לענות על כל השאלות המתוחכמות האלה של המראיינים.
הרוצה בתשובה, אני רוצה בתשובה חיובית ומהירה.
ראה נא בעניינו, אין כסף.
כמובן בברך עלינו. אחרי זה חלמתי כרגיל עד שומע תפילה, שם אמרתי תפילה מיוחדת על הפרנסה.
אחרי התפילה תפילינסקי חילק מיני מזונות לכבוד בנו שהניח היום תפילין לראשונה. התכבדתי בעוגת שוקולד עסיסית, אבל הפה היה יבש. ראיון ראשון היום. לא צחוק.
התלבטתי אם לסוע עם כובע וחליפה או בלי. בסוף בלי. סתם כי זה פחות מסורבל. איפה בדיוק אני יתקע את הכובע. וגם הרושם. אוכלוסיית הנוסעים התחלפה ככל שהנסיעה התארכה ומצאתי עצמי מוקף חילונים. אני אצטרך להתרגל.
רחוב שטיבל. שם מצחיק בשביל רחוב בתל אביב. קצת הקדמתי. אפילו הרבה. אין לי איפה להסתובב עכשיו עשרים דקות. בינתיים נשמע שיעור מעניין בקול הלשון.
קומה 4. לעלות במעלית או במדרגות? עדיף מדרגות. אולי המעלית תתקע פתאום ואני יהיה השלימזל בפנים. מדרגות, מה שבטוח. נהייתי כבר לא הגיוני מרוב לחץ.
העברתי בראשי שאלות שאולי הוא יכול לשאול אותי. אם יש לי שתים עשרה מטבעות ואחד מזוייף ואין לי כח לחשוב על זה עכשיו.
חדר קבלה צנוע יחסית קידם את פני. אה, כבר חשבתי שאני הולך לעבוד באיזה גוגל.
המזכירה שאלה אותי אם אני רוצה לשתות, ויש קפה במטבחון, וכשר כאן. יש כאן אפילו עובדת דתיה. הנה היא, היי דורותי. היי. אוי. מה חשבת.
גדי, שנראה בדיוק כמו שדמיינתי אותו (אשכנזי מקריח בגיל 40 עם משקפיים עגולות ולחיים אדומות) חייך חיוך מנומס והורה לי להיכנס.
ציויתי על עצמי לנשום עמוק. הוא לא אלוקים. אפילו לא סגן. אין עוד מלבדו.
הקורות חיים שלי היו מונחים לפניו.
אני רואה שלמדת במכללת בני ברק. יפה.
אתה נשוי?
כן, ברוך השם.
ברוך השם, חזר גדי.
ילדים?
שלוש, ברוך השם.
שלושה, ברוך השם, חזר גדי.
נבוכותי.
כתבת פה שאתה יודע אנגלית בסיסית. נוכל לשוחח קצת?
אה, לא, לא ממש. זה רק בסיסי.
בסדר, אמר גדי במנגינה עולה כזאת, והלב שלי ירד.
תאמר לי, יהושע, אם אני רוצה לכתוב קוד בשביל כמה שעונים מעוררים, אבל שכל אחד יצלצל בשעה אחרת, צלצול שונה. באיזה כלים אתה מציע להשתמש?
חשבתי קצת ועניתי תשובה שהשביע את דעתו. נרגעתי קצת.
התחלתי כבר לחשב את הסדר יום החדש אם וכאשר, ופספסתי את השאלה.
אה, מה? תואיל לחזור בבקשה?
איזה שפה יוצאת ממני, אני לא מאמין.
שאלתי מה הציפיות שלך ממקום העבודה.
איזה שאלה מכשילה.
שהעבודה תקדם אותי ואני אותה.
גדי חייך חיוך קטן.
לבסוף הראיון הסתיים.
נכנסתי למעלית בהרגשה לא ברורה, ואז ראיתי אותו. כתם ארוך של שוקולד נוזלי על הצוארון.
