הנושאים החמים
הנושאים החמים
קודם כל, היי. אני מוכרחה לומר שאני די נרגשת להצטרף סוף כל סוף לקהילת הכתיבה של פרוג, אחרי שרק עקבתי אחריה די הרבה זמן..
את הטקסט הבא כתבתי במטרה להעלות לאתגר 'משחקי התפקידים' של משולש ברמודה, ועקב חוסר הרשאת כתיבה כאן - ניסיתי לפנות למנהלים כדי שיעלו לי אותו לאתגר. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל עד אחרי שהאתגר נסגר, אז החלטתי פשוט להגיש כבר בקשת הצטרפות וזהו
אז הנה קטע-קבלת-הפנים שלי. וכמובן, אשמח מאוד לכל תגובה שהיא - מחמאות, ביקורות, מה שבא לכם..
ועכשיו, לטקסט:
אז אני בחרתי לחזור קצת לדמויות-ילדות נוסטלגיות..
קבלו את סבתא אזולאי מ'חבורת תרי"ג' ואת חנה זלדה מ'אוי, חנה זלדה', המערכון החנוכאי הכי מפורסם לילדי הגיל הצעיר, בקאמבק דרמטי!
דפיקות חלושות נשמעו על הדלת. "איי טרילילייליי", קראה סבתא אזולאי ממטבחה, מחויכת מאוזן לאוזן, "אני כבר פותחת!". היא ניגבה את ידיה בסינרה המקומח ופנתה לפתוח את הדלת. אישה זקנה וזעופת פנים ניצבה בדלת. "חנה זלדה!", צהלה סבתא אזולאי, "הגעת לבקר אותי?" חנה זלדה הנהנה בראשה קצרות. "נו, זוזי מהדלת", היא רטנה, הודפת את סבתא אזולאי ומתקדמת אל הסלון. "מה זה שכבר לא מכבדים אישה זקנה? את לא רואה שכואבות לי הרגליים, אה?" היא גערה בסבתא אזולאי. סבתא אזולאי המשיכה לחייך חיוך ענק, "אוי-אוי-אוי, חנה זלדה'לה, הכנסי, מה שלומך, נשמה? מה שלום קלמן שלך?"
"המפפף", צנחה הזקנה לתוך הכורסא ונעצה מתוכה עיניים זועמות בסבתא אזולאי המחויכת, "איפה הרגישות שלך, סבתא אזולאי? לא שמעת שקלמן בעלי נפטר?", היא פרצה בבכי קולני. סבתא אזולאי ההמומה הושיטה לה חפיסת טישיו ורוד וחיבקה אותה חזק. "הוי, חנה זלדה'לה! לא ידעתי! זה בטח נורא נורא עצוב!!! בטח ממש קשה לך, נשמה שלי!!!". "כן", מלמלה חנה זלדה בזעף וחילצה את עצמה מחיבוקה החונק של סבתא אזולאי. "בפרט שעכשיו אין מי שיכין לי לביבות לכבוד חג החנוכה המתקרב ובא!", היא יבבה. פניה של סבתא אזולאי אורו. "אז מה הבעיה, כפרה עלייך? בואי ונכין ביחד! הנה, כל המטבח שלי לרשותך!" "נו נו, מטבח של מרוקאים", פלטה הזקנה בנרגנות. "שיהיה".
סבתא אזולאי פסעה למטבח, מוציאה את קערת הבצק שלה ואת החומרים הכתובים במתכון. חנה זלדה נשארה לרבוץ בסלון, צופה בסבתא אזולאי ממקומה הנוח שעל הכורסא. "תגידי, סבתא אזולאי", הסתקרנה חנה זלדה פתאום, "מה השם הפרטי שלך?" סבתא אזולאי צחקה צחוק מתגלגל. "ומה שם המשפחה שלך?", היא החזירה בטוב לב. "הממ.. אין לי מושג", פלטה חנה זלדה במבוכה. "זה העניין, כפרה עלייך", הבהירה סבתא אזולאי בחיוך רחב, "ככה נוצרנו - לי יש רק שם משפחה, ולך יש רק שם פרטי! סך הכל אפיון נחמד, לא? אייטרילילייליי, אייטרילילייליי, סבתא אזו-"
"-לאי!", נשמעו ארבעה קולות צועקים מכיוון הדלת. "מי זה ככה צועק?!", הזדעפו גבותיה של חנה זלדה. "מי זה שככה מפריע לאישה זקנה בשעות המנוחה?!", התרעמה. סבתא אזולאי נחפזה אל הדלת. "הוו, תרי"ג, צדיקים שלי! טוב שבאתם! בדיוק הקוסקוס מוכן וגם יצאו עוגיות מעמול מהתנור", היא קרנה מאושר, "בואו, תעשו ברכה!".
ארבעה ילדים נכנסו בצהלה לביתה של סבתא אזולאי. "יש פעם שאין אצלך אוכל שבדיוק מוכן, סבתא?", גיחך הג'ינג'י והשמנמן מביניהם, שגם לבש חולצה ירוקה. "הה.. לא נראה לי", גירדה סבתא אזולאי במטפחתה הכחולה במבוכה. "אבל בואו, בן פורת יוסף, תעשו ברכה!". "מה זה כל הרעש הזה??", התעצבנה חנה זלדה. "הוו, חנה זלדה'לה, אל תכעסי, אלו חבורת תרי"ג הצדיקים, הם באו לעשות ברכה על הקוסקוס שלי", גוננה עליהם סבתא אזולאי באותו חיוך ענק. "בואו, צדיקים, תאכלו כאן בצד כדי לא להפריע לחנה זלדה החברה שלי". החבורה קיפצה בעליזות לחדר הצדדי, מוכנים בשמחה להתחיל לאכול מהקוסקוס והמעמול הנפלאים של סבתא אזולאי.
"נו, חנה זלדה נשמה", ביררה בעליצות סבתא אזולאי, "מוכנה להכין את הלביבות המתוקות שלנו לכבוד חג החנוכה המתקרב ובא?"
"גרר", נשמעה התשובה מהכורסא, "איך אפשר להכין לביבות בלי שום קמח?!"
"אין קמח?" תהתה סבתא אזולאי, פותחת את הארון שבו אמור להיות הקמח. "נכון, כפרה עלייך!" התלהבה סבתא, "באמת אין קמח! איך ידעת?"
אף תשובה לא הגיעה מכיוון הכורסא. סבתא אזולאי הביטה לעברה עוד רגע, ואז הסתובבה לכיוון החדר שבו שהו תרי"ג: "תרי"ג, צדיקים!", היא קראה בעליזות. ארבעה פרצופים הציצו מיד מהחדר. "כן, סבתא אזולאי?" הם שאלו במקהלה. "לכו, בן פורת יוסף, תקנו לי ולחנה זלדה קמח באושר עד, טוב, מתוקים?" היא ביקשה. "בטח!" צהלו תרי"ג. "אגב, סבתא, הקוסקוס שלך טעים כמו תמיד", הוסיף השחרחר בעל החולצה הכחולה. "הוא טעים אפילו יותר מתמיד!" תיקן אותו הג'ינג'י בחיוך רחב. "חחח...", צחקו כולם יחד כמו לפי אות מוסכם, כולל סבתא אזולאי. "תודה, צדיקים!" היא קרנה מאושר, "ומי יודע מה מברכים על קוסקוס?" היא חדה להם חידה. "אני יודע!" קפץ חום החולצה הממושקף והרזה, "אם אוכלים אותו מעורבב בירקות ובשר או עוף, הקוסקוס הוא העיקר ולכן צריך לברך 'מזונות' ולפטור את הבשר או העוף והירקות, ואם גם הבשר או העוף או הירקות עיקריים למי שאוכל, צריך לברך 'שהכל'", הוא הרצה בשטף, מביט בכולם מבעד לעדשות העבות של משקפיו. "יפה-יפה, בסשמ"ט שכמוך!", התמוגגה סבתא אזולאי. " אתה זוכר מצוין את התשובה מכל שלושים ושתיים הפעמים הקודמות ששאלתי אותך את אותה שאלה! וכעת, כפרה עליכם, לכו לאושר עד לקנות את הקמח בשביל הלביבות שלנו, טוב?" "את מכינה לביבות, סבתא?" התפעם הילד הרביעי, בלונדיני גבוה ובעל חולצה אדומה. "הרי זה ממש מדהים! המפגש של הליתניום הגיאוקסידי והעמילן שבתפוחי האדמה יחד עם החומצות האמיניות שבשמן הרותח, גורם לפרוקפוצזניה היסטרואיפית, ש- - -" "טוב, טוב, רובי", חייכו חבריו, "ההרצאות שלך מאוד מעניינות בדרך כלל, אבל נשמע אותן מאוחר יותר - עכשיו צריך ללכת לקנות לסבתא ולחברה שלה קמח בשביל הלביבות". החבורה פנתה לכיוון הדלת. "נו, נו, הדור של היום", רטנה חנה זלדה המנומנמת מעם הכורסא. "לא חובשים את הכובע, לא נועלים את המגפיים.." קולה גווע והיא התנמנמה שוב. ילדי תרי"ג עיגלו את גבותיהם בתמיהה, אך לא שאלו דבר ופתחו את דלת הבית, תוך לחשושים מסתוריים בינם לבין עצמם: "..ובאיזו שעה ראית את הסוכן האיראני בשיחים שמאחורי הבוטקה?", "..מה גבי מהשב"כ אמר במכשיר הציתות שלו?", "..איך התחרט בסופו של דבר הדוקטור הגרמני שרצה להשמיד חלילה את עם ישראל?", ואז לחישה: "ששש... אתם מדאיגים את סבתוש". הארבעה חדלו מלחישותיהם ויצאו מהדלת, מנופפים לה לשלום בחיוך מעושה שמנסה לחפות על דאגותיהם הרבות.
"..ואל תשכחו לשנס את המתניים שלכם!.." נשמעה קריאה עמומה מכיוון הזקנה המנומנמת שבסלון.
כשחזרו הארבעה, וחבילות הקמח בידיהם("קנינו שמונה, כדי שכל אחד יסחב שניים וזה יהיה הוגן"), וסבתא אזולאי העטירה ברכות על ראשי הילדים, הקיצה חנה זלדה מנמנומה ופניה לבשו את ארשת חוסר שביעות הרצון המוכרת. "קדימה, חנה זלדה'לה!" פנתה אליה סבתא אזולאי במרץ, "בואי ונכין את הלביבות שלנו!"
"אוי, אוי, אוי", גנחה חנה זלדה. "לא נשאר שמן! איך את חושבת שאפשר להכין לביבות אם אין שמן?" סבתא אזולאי טפחה על מצחה, "הו, נכון! גם השמן נגמר! אבל איך ידעת אפילו בלי לבדוק, חנה זלדה?" היא הסתקרנה. חנה זלדה משכה בכתפיה. "ככה זה", היא ענתה בקוצר רוח. סבתא אזולאי החליטה להניח לה. "תרי"ג, צדיקים!" היא קראה בעליזות. הילדים הפנו אליה מיד את ראשיהם תוך כרסום עוגיות מעמול טריות. "תלכו שוב לקנות לנו גם שמן, טוב, בן פורת יוסף?" "בטח!" התלהבו הילדים, "בשמחה נעזור לך, סבתא!" הם רצו החוצה וחזרו כהרף עין עם ארבעה בקבוקי שמן ושבע חבילות סוכר("אני ויתרתי לסחוב חבילה אחת", הצטנע הממושקף). "הוו, תודה, מתוקים!" שמחה סבתא אזולאי. "הי, איך ידעתם שחסר גם סוכר?" ביררה חנה זלדה ברוגז, "אני הייתי אמורה להגיד לכם את זה! זה הטקסט שלי!" היא כעסה. תרי"ג צחקקו במבוכה. "פשוט חשבנו שבטח אם חסר שמן, חסר גם סוכר.."
"נו, לא משנה", הניעה סבתא אזולאי את ידה בתנועת ביטול. "אומרים שוין", נעצה בה חנה זלדה עיניים מאיימות. "שוין, שיהיה שוין", תיקנה סבתא אזולאי. "ועכשיו, קדימה, כפרה עלייך! בואי ונכין את הלביבות שלנו!"
"הו.." נאנחה חנה זלדה ביאוש כשהבינה שאזלו לה כל התירוצים. "איך את חושבת שנוכל להכין לביבות כשנגמר לי כל הכח?" היא שאלה בזעף מהספה. "הה.. את צודקת", שוב גירדה סבתא אזולאי במבוכה במטפחתה הכחולה. "אז, אל דאגה, חנה זלדה'לה! אכין אני את הלביבות לכבוד חג החנוכה המתקרב ובא!" היא הריעה. חנה זלדה נעצה בה מבט חשדן, ואז הנהנה בראשה רפות ונשענה אחור, מתנמנמת שוב. "איי טרילילייליי", זמזמה סבתא אזולאי לעצמה תוך כדי שידיה נעות במהירות ומכינות את הבצק.
"הוי, חנה זלדה!" צהלה סבתא אזולאי וגחנה לעומת חנה זלדה עם מגש מכוסה בידיה. "'הבוקר כבר בא!.." "..עיניים פקחי והנה לביבה", מלמלה חנה זלדה המנומנמת יחד איתה, תוך כדי שפשוף עיניה. "המפףף", היא רטנה. "הדור של היום.. מי מעיר אישה זקנה בשביל לאכול לביבה?!"
את הטקסט הבא כתבתי במטרה להעלות לאתגר 'משחקי התפקידים' של משולש ברמודה, ועקב חוסר הרשאת כתיבה כאן - ניסיתי לפנות למנהלים כדי שיעלו לי אותו לאתגר. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל עד אחרי שהאתגר נסגר, אז החלטתי פשוט להגיש כבר בקשת הצטרפות וזהו
אז הנה קטע-קבלת-הפנים שלי. וכמובן, אשמח מאוד לכל תגובה שהיא - מחמאות, ביקורות, מה שבא לכם..
ועכשיו, לטקסט:
אז אני בחרתי לחזור קצת לדמויות-ילדות נוסטלגיות..
קבלו את סבתא אזולאי מ'חבורת תרי"ג' ואת חנה זלדה מ'אוי, חנה זלדה', המערכון החנוכאי הכי מפורסם לילדי הגיל הצעיר, בקאמבק דרמטי!
דפיקות חלושות נשמעו על הדלת. "איי טרילילייליי", קראה סבתא אזולאי ממטבחה, מחויכת מאוזן לאוזן, "אני כבר פותחת!". היא ניגבה את ידיה בסינרה המקומח ופנתה לפתוח את הדלת. אישה זקנה וזעופת פנים ניצבה בדלת. "חנה זלדה!", צהלה סבתא אזולאי, "הגעת לבקר אותי?" חנה זלדה הנהנה בראשה קצרות. "נו, זוזי מהדלת", היא רטנה, הודפת את סבתא אזולאי ומתקדמת אל הסלון. "מה זה שכבר לא מכבדים אישה זקנה? את לא רואה שכואבות לי הרגליים, אה?" היא גערה בסבתא אזולאי. סבתא אזולאי המשיכה לחייך חיוך ענק, "אוי-אוי-אוי, חנה זלדה'לה, הכנסי, מה שלומך, נשמה? מה שלום קלמן שלך?"
"המפפף", צנחה הזקנה לתוך הכורסא ונעצה מתוכה עיניים זועמות בסבתא אזולאי המחויכת, "איפה הרגישות שלך, סבתא אזולאי? לא שמעת שקלמן בעלי נפטר?", היא פרצה בבכי קולני. סבתא אזולאי ההמומה הושיטה לה חפיסת טישיו ורוד וחיבקה אותה חזק. "הוי, חנה זלדה'לה! לא ידעתי! זה בטח נורא נורא עצוב!!! בטח ממש קשה לך, נשמה שלי!!!". "כן", מלמלה חנה זלדה בזעף וחילצה את עצמה מחיבוקה החונק של סבתא אזולאי. "בפרט שעכשיו אין מי שיכין לי לביבות לכבוד חג החנוכה המתקרב ובא!", היא יבבה. פניה של סבתא אזולאי אורו. "אז מה הבעיה, כפרה עלייך? בואי ונכין ביחד! הנה, כל המטבח שלי לרשותך!" "נו נו, מטבח של מרוקאים", פלטה הזקנה בנרגנות. "שיהיה".
סבתא אזולאי פסעה למטבח, מוציאה את קערת הבצק שלה ואת החומרים הכתובים במתכון. חנה זלדה נשארה לרבוץ בסלון, צופה בסבתא אזולאי ממקומה הנוח שעל הכורסא. "תגידי, סבתא אזולאי", הסתקרנה חנה זלדה פתאום, "מה השם הפרטי שלך?" סבתא אזולאי צחקה צחוק מתגלגל. "ומה שם המשפחה שלך?", היא החזירה בטוב לב. "הממ.. אין לי מושג", פלטה חנה זלדה במבוכה. "זה העניין, כפרה עלייך", הבהירה סבתא אזולאי בחיוך רחב, "ככה נוצרנו - לי יש רק שם משפחה, ולך יש רק שם פרטי! סך הכל אפיון נחמד, לא? אייטרילילייליי, אייטרילילייליי, סבתא אזו-"
"-לאי!", נשמעו ארבעה קולות צועקים מכיוון הדלת. "מי זה ככה צועק?!", הזדעפו גבותיה של חנה זלדה. "מי זה שככה מפריע לאישה זקנה בשעות המנוחה?!", התרעמה. סבתא אזולאי נחפזה אל הדלת. "הוו, תרי"ג, צדיקים שלי! טוב שבאתם! בדיוק הקוסקוס מוכן וגם יצאו עוגיות מעמול מהתנור", היא קרנה מאושר, "בואו, תעשו ברכה!".
ארבעה ילדים נכנסו בצהלה לביתה של סבתא אזולאי. "יש פעם שאין אצלך אוכל שבדיוק מוכן, סבתא?", גיחך הג'ינג'י והשמנמן מביניהם, שגם לבש חולצה ירוקה. "הה.. לא נראה לי", גירדה סבתא אזולאי במטפחתה הכחולה במבוכה. "אבל בואו, בן פורת יוסף, תעשו ברכה!". "מה זה כל הרעש הזה??", התעצבנה חנה זלדה. "הוו, חנה זלדה'לה, אל תכעסי, אלו חבורת תרי"ג הצדיקים, הם באו לעשות ברכה על הקוסקוס שלי", גוננה עליהם סבתא אזולאי באותו חיוך ענק. "בואו, צדיקים, תאכלו כאן בצד כדי לא להפריע לחנה זלדה החברה שלי". החבורה קיפצה בעליזות לחדר הצדדי, מוכנים בשמחה להתחיל לאכול מהקוסקוס והמעמול הנפלאים של סבתא אזולאי.
"נו, חנה זלדה נשמה", ביררה בעליצות סבתא אזולאי, "מוכנה להכין את הלביבות המתוקות שלנו לכבוד חג החנוכה המתקרב ובא?"
"גרר", נשמעה התשובה מהכורסא, "איך אפשר להכין לביבות בלי שום קמח?!"
"אין קמח?" תהתה סבתא אזולאי, פותחת את הארון שבו אמור להיות הקמח. "נכון, כפרה עלייך!" התלהבה סבתא, "באמת אין קמח! איך ידעת?"
אף תשובה לא הגיעה מכיוון הכורסא. סבתא אזולאי הביטה לעברה עוד רגע, ואז הסתובבה לכיוון החדר שבו שהו תרי"ג: "תרי"ג, צדיקים!", היא קראה בעליזות. ארבעה פרצופים הציצו מיד מהחדר. "כן, סבתא אזולאי?" הם שאלו במקהלה. "לכו, בן פורת יוסף, תקנו לי ולחנה זלדה קמח באושר עד, טוב, מתוקים?" היא ביקשה. "בטח!" צהלו תרי"ג. "אגב, סבתא, הקוסקוס שלך טעים כמו תמיד", הוסיף השחרחר בעל החולצה הכחולה. "הוא טעים אפילו יותר מתמיד!" תיקן אותו הג'ינג'י בחיוך רחב. "חחח...", צחקו כולם יחד כמו לפי אות מוסכם, כולל סבתא אזולאי. "תודה, צדיקים!" היא קרנה מאושר, "ומי יודע מה מברכים על קוסקוס?" היא חדה להם חידה. "אני יודע!" קפץ חום החולצה הממושקף והרזה, "אם אוכלים אותו מעורבב בירקות ובשר או עוף, הקוסקוס הוא העיקר ולכן צריך לברך 'מזונות' ולפטור את הבשר או העוף והירקות, ואם גם הבשר או העוף או הירקות עיקריים למי שאוכל, צריך לברך 'שהכל'", הוא הרצה בשטף, מביט בכולם מבעד לעדשות העבות של משקפיו. "יפה-יפה, בסשמ"ט שכמוך!", התמוגגה סבתא אזולאי. " אתה זוכר מצוין את התשובה מכל שלושים ושתיים הפעמים הקודמות ששאלתי אותך את אותה שאלה! וכעת, כפרה עליכם, לכו לאושר עד לקנות את הקמח בשביל הלביבות שלנו, טוב?" "את מכינה לביבות, סבתא?" התפעם הילד הרביעי, בלונדיני גבוה ובעל חולצה אדומה. "הרי זה ממש מדהים! המפגש של הליתניום הגיאוקסידי והעמילן שבתפוחי האדמה יחד עם החומצות האמיניות שבשמן הרותח, גורם לפרוקפוצזניה היסטרואיפית, ש- - -" "טוב, טוב, רובי", חייכו חבריו, "ההרצאות שלך מאוד מעניינות בדרך כלל, אבל נשמע אותן מאוחר יותר - עכשיו צריך ללכת לקנות לסבתא ולחברה שלה קמח בשביל הלביבות". החבורה פנתה לכיוון הדלת. "נו, נו, הדור של היום", רטנה חנה זלדה המנומנמת מעם הכורסא. "לא חובשים את הכובע, לא נועלים את המגפיים.." קולה גווע והיא התנמנמה שוב. ילדי תרי"ג עיגלו את גבותיהם בתמיהה, אך לא שאלו דבר ופתחו את דלת הבית, תוך לחשושים מסתוריים בינם לבין עצמם: "..ובאיזו שעה ראית את הסוכן האיראני בשיחים שמאחורי הבוטקה?", "..מה גבי מהשב"כ אמר במכשיר הציתות שלו?", "..איך התחרט בסופו של דבר הדוקטור הגרמני שרצה להשמיד חלילה את עם ישראל?", ואז לחישה: "ששש... אתם מדאיגים את סבתוש". הארבעה חדלו מלחישותיהם ויצאו מהדלת, מנופפים לה לשלום בחיוך מעושה שמנסה לחפות על דאגותיהם הרבות.
"..ואל תשכחו לשנס את המתניים שלכם!.." נשמעה קריאה עמומה מכיוון הזקנה המנומנמת שבסלון.
כשחזרו הארבעה, וחבילות הקמח בידיהם("קנינו שמונה, כדי שכל אחד יסחב שניים וזה יהיה הוגן"), וסבתא אזולאי העטירה ברכות על ראשי הילדים, הקיצה חנה זלדה מנמנומה ופניה לבשו את ארשת חוסר שביעות הרצון המוכרת. "קדימה, חנה זלדה'לה!" פנתה אליה סבתא אזולאי במרץ, "בואי ונכין את הלביבות שלנו!"
"אוי, אוי, אוי", גנחה חנה זלדה. "לא נשאר שמן! איך את חושבת שאפשר להכין לביבות אם אין שמן?" סבתא אזולאי טפחה על מצחה, "הו, נכון! גם השמן נגמר! אבל איך ידעת אפילו בלי לבדוק, חנה זלדה?" היא הסתקרנה. חנה זלדה משכה בכתפיה. "ככה זה", היא ענתה בקוצר רוח. סבתא אזולאי החליטה להניח לה. "תרי"ג, צדיקים!" היא קראה בעליזות. הילדים הפנו אליה מיד את ראשיהם תוך כרסום עוגיות מעמול טריות. "תלכו שוב לקנות לנו גם שמן, טוב, בן פורת יוסף?" "בטח!" התלהבו הילדים, "בשמחה נעזור לך, סבתא!" הם רצו החוצה וחזרו כהרף עין עם ארבעה בקבוקי שמן ושבע חבילות סוכר("אני ויתרתי לסחוב חבילה אחת", הצטנע הממושקף). "הוו, תודה, מתוקים!" שמחה סבתא אזולאי. "הי, איך ידעתם שחסר גם סוכר?" ביררה חנה זלדה ברוגז, "אני הייתי אמורה להגיד לכם את זה! זה הטקסט שלי!" היא כעסה. תרי"ג צחקקו במבוכה. "פשוט חשבנו שבטח אם חסר שמן, חסר גם סוכר.."
"נו, לא משנה", הניעה סבתא אזולאי את ידה בתנועת ביטול. "אומרים שוין", נעצה בה חנה זלדה עיניים מאיימות. "שוין, שיהיה שוין", תיקנה סבתא אזולאי. "ועכשיו, קדימה, כפרה עלייך! בואי ונכין את הלביבות שלנו!"
"הו.." נאנחה חנה זלדה ביאוש כשהבינה שאזלו לה כל התירוצים. "איך את חושבת שנוכל להכין לביבות כשנגמר לי כל הכח?" היא שאלה בזעף מהספה. "הה.. את צודקת", שוב גירדה סבתא אזולאי במבוכה במטפחתה הכחולה. "אז, אל דאגה, חנה זלדה'לה! אכין אני את הלביבות לכבוד חג החנוכה המתקרב ובא!" היא הריעה. חנה זלדה נעצה בה מבט חשדן, ואז הנהנה בראשה רפות ונשענה אחור, מתנמנמת שוב. "איי טרילילייליי", זמזמה סבתא אזולאי לעצמה תוך כדי שידיה נעות במהירות ומכינות את הבצק.
"הוי, חנה זלדה!" צהלה סבתא אזולאי וגחנה לעומת חנה זלדה עם מגש מכוסה בידיה. "'הבוקר כבר בא!.." "..עיניים פקחי והנה לביבה", מלמלה חנה זלדה המנומנמת יחד איתה, תוך כדי שפשוף עיניה. "המפףף", היא רטנה. "הדור של היום.. מי מעיר אישה זקנה בשביל לאכול לביבה?!"
סבתא אזולאי הסירה את הכיסוי בחגיגיות מעל המגש. "טא-דם!" היא קראה בעליצות.
"פוי!", סתמה חנה זלדה את אפה. "המרוקאים האלה! מי ביקש ספינג'?"
"פוי!", סתמה חנה זלדה את אפה. "המרוקאים האלה! מי ביקש ספינג'?"
הנתונים המדעיים שציטט רובי מומצאים, כמובן. אל תאכלו אותי במקום את הספינג'.
