אני לא רואה את זה מופרד באופן קיצוני כל כך, בעיני שני הסגנונות מכוונים להעביר לצופה חווית מציאות מסוימת שאותה מעוניין האמן להעביר, וההבדל לטעמי הוא שבציור ריאליסטי עוצמת החוויה מושגת באמצעות הקירבה למציאות שיוצרת תחושה כאילו הצופה נמצא בתוך הסצנה, ואילו הציור הקומי חותר להגביר את עוצמת החוויה דרך הדגשה והגזמה של ההיבטים בהם מעוניין האמן.
[לדוגמא בציור
הזה, האמן המאוד מוכשר חותר ככל הנראה להכניס ולחבר את הצופה לתחושות ההסתבכות ואובדן האונים של הנערים המתוסבכים, ואל השלווה החייכנית והנינוחה של הסב, והוא עושה את זה נהדר ועוצמתי באמצעות הגזמת ההבעות ומתיחת תנועות הגוף עד למקסימום שידגיש את ההיבטים הנ"ל מצד אחד, אך ישמור על חוויה מציאותית עדיין במידה מספקת].
מסקנת הנכתב כאן היא, שלדעתי שני הסגנונות נשענים בסוף על העברת חווית המציאות, ולכן עדיין יש חשיבות לציור מהמציאות.
זו דעתי, שלא כדעת הכותב הנכבד בציטוט המובא למעלה.