הנושאים החמים
הנושאים החמים
הוא וותיק וממולח, שנון, חד ועתיר ניסיון מפוקפק. תפקיד חייו מוגדר בצורה ברורה, והוא מצטיין בו כבר אלפי שנים. בזמן שאנחנו מתייסרים ומתחבטים בהרבה צמתי חיים, באשר לפניה הנכונה שאותה עלינו לבצע בכל אחד מהם, הוא נקי ומשוחרר מכל לבט או ספק. הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות. בביטחון מלא הוא עומד שם תמיד על אי קטן באמצע צומת סואן, ומפנה אותנו שמאלה במקום שצריך ימינה וכן ההפך.
קשה לזהות אותו, הוא מתחזה ברמה פנומנלית. פעם כשוטר תנועה, פעם כנהג של רכב צמוד אלינו ברמזור, ופעם כקבצן שמפזז בין הרכבים. אבל מבעד לתחפושת, היעד המרושע שלו מעולם לא השתנה: להסיט אותנו מדרכנו לעבר מדרון חלקלק המוביל לתהום.
אנחנו פתיים תמימים, אוכלים את הסיפורים שלו פעם אחר פעם, כמו דג קצר רואי שמזנק אל הפיתיון שבקצה חכת המוות. והוא? עומד בצד וצוחק את צחוקו השטני בסיפוק אדיר. מהר מאוד אנחנו מבינים ששוב נפלנו בפח שלו, ומבטיחים שלעולם לא עוד. אבל הוא בזחיחות מכעיסה, אפילו לא טורח לענות לנו. הוא די משוכנע שהוא יוכיח לנו בדיוק את ההפך במעשים יעילים, ולא בדיבורים ראוותניים. ואם נודה באמת? לרוב הוא גם די צודק.
אבל גם לגיבור הבלתי מנוצח הזה, כמו לכל גיבור אחר, יש נקודת תורפה משמעותית. הוא מפחד מהסוף שבוא יבוא, ומגיב רע מאוד לצליל שמיועד לבשר על בואו. צליל טהור ונקי הנפלט מקרנו החלולה של איל, ומופק בכוח ההפחה של לב יהודי רוטט.
בכל פעם מחדש בראש השנה, נבעת הכסיל מקולו של השופר. הוא מתבלבל לרגע, מוריד פרופיל, מנסה שלא למשוך תשומת לב רבה מידי, ומתחזה, בפעם המי יודע כמה לגורם בלתי מזיק. אבל למרבה האכזבה, הוא מתאפס עוד לפני שאנחנו מספיקים להנות מההפוגה הקלה שסיפק לנו, ומתחיל בסט חדש עוצמתי עוד יותר, של תכסיסים מתוחכמים.
אז השנה אב יקר, אנחנו לא רוצים לבלבל אותו. הוא מתמודד עם זה לא רע. אנחנו מבקשים אחת ולתמיד את קול השופר העתידי, זה שהשטן כה מתיירא מפניו. תקיעה, שברים ותרועה שירעידו את העולם ויבשרו על עידן חדש, נטול אותו זקן מרושע. רק אז נדע שכלתה היסטוריה וקללותיה, והחלה עתיד וברכותיה. לו יהי.
קשה לזהות אותו, הוא מתחזה ברמה פנומנלית. פעם כשוטר תנועה, פעם כנהג של רכב צמוד אלינו ברמזור, ופעם כקבצן שמפזז בין הרכבים. אבל מבעד לתחפושת, היעד המרושע שלו מעולם לא השתנה: להסיט אותנו מדרכנו לעבר מדרון חלקלק המוביל לתהום.
אנחנו פתיים תמימים, אוכלים את הסיפורים שלו פעם אחר פעם, כמו דג קצר רואי שמזנק אל הפיתיון שבקצה חכת המוות. והוא? עומד בצד וצוחק את צחוקו השטני בסיפוק אדיר. מהר מאוד אנחנו מבינים ששוב נפלנו בפח שלו, ומבטיחים שלעולם לא עוד. אבל הוא בזחיחות מכעיסה, אפילו לא טורח לענות לנו. הוא די משוכנע שהוא יוכיח לנו בדיוק את ההפך במעשים יעילים, ולא בדיבורים ראוותניים. ואם נודה באמת? לרוב הוא גם די צודק.
אבל גם לגיבור הבלתי מנוצח הזה, כמו לכל גיבור אחר, יש נקודת תורפה משמעותית. הוא מפחד מהסוף שבוא יבוא, ומגיב רע מאוד לצליל שמיועד לבשר על בואו. צליל טהור ונקי הנפלט מקרנו החלולה של איל, ומופק בכוח ההפחה של לב יהודי רוטט.
בכל פעם מחדש בראש השנה, נבעת הכסיל מקולו של השופר. הוא מתבלבל לרגע, מוריד פרופיל, מנסה שלא למשוך תשומת לב רבה מידי, ומתחזה, בפעם המי יודע כמה לגורם בלתי מזיק. אבל למרבה האכזבה, הוא מתאפס עוד לפני שאנחנו מספיקים להנות מההפוגה הקלה שסיפק לנו, ומתחיל בסט חדש עוצמתי עוד יותר, של תכסיסים מתוחכמים.
אז השנה אב יקר, אנחנו לא רוצים לבלבל אותו. הוא מתמודד עם זה לא רע. אנחנו מבקשים אחת ולתמיד את קול השופר העתידי, זה שהשטן כה מתיירא מפניו. תקיעה, שברים ותרועה שירעידו את העולם ויבשרו על עידן חדש, נטול אותו זקן מרושע. רק אז נדע שכלתה היסטוריה וקללותיה, והחלה עתיד וברכותיה. לו יהי.
