סיפור בהמשכים *פרק חדש* מפלצת המקוואות

[מ. י. פרצמן]

המקווה בחצר האחורית של בית הכנסת, יש חלון בסביבה, והוא מתיינן כמו בקורונה

לא, אי אפשר. מפלצות לתפארת פועלות רק בשטחים נטושים מסמרי שיער, מעלי אוב, מכשפי קסמים ומצמררי גו. לא בחצר האחורית של בית כנסת.

 

[ניק 70107]

לא, אי אפשר. מפלצות לתפארת פועלות רק בשטחים נטושים מסמרי שיער, מעלי אוב, מכשפי קסמים ומצמררי גו. לא בחצר האחורית של בית כנסת.

רוב מקוואות הכלים שביקרתי בהם בחיי היו בחצר האחורית של בית הכנסת...
ולמה זה סותר? החצר הנל תמיד היתה נטושה, מכוסה קוצים ודרדרים, זוחלים ורמשים ואף אחד לא ממש רצה להתקרב אליה

 

[נ. גל]

רוב מקוואות הכלים שביקרתי בהם בחיי היו בחצר האחורית של בית הכנסת...
ולמה זה סותר? החצר הנל תמיד היתה נטושה, מכוסה קוצים ודרדרים, זוחלים ורמשים ואף אחד לא ממש רצה להתקרב אליה

סביבת בית הכנסת צריכה להיות מכובדת. מה גם שילדי המתפללים סובבים בחצר, ועלולים להגיע למצבים מסוכנים כאלה ואחרים (כידוע שלכלוך וזוהמא מושכים ילדים בדיוק כפי שהם דוחים מבוגרים).
אם בני השכונה לא טורחים בכך - נקלענו לבעיה אחרת בסיפור.

 

[Talya kadosh]

הצילו,
כמה שזה יפה.

 

[מ. י. פרצמן]

לא, זה עוד לא פרק חדש (לצערי, לצערי. יום יבוא והוא יופיע),
אבל בינתיים אני בעלת בשורה:
ערכתי היכרות עם גרסת מפלצת מקוואות חדשה!

סיפור מפלצת שדומה עד להחריד לסיפור המפלצת שלי, והיה עשוי להיות המקור לפלגיאט שלי -- לו היה פלגיאט.
בנס הוא לא, אבל זה לא מונע ממני לערוך לכם היכרות איתה,
מפלצת המקוואות, בגרסת סיפורי צדיקים:
התשליך שהרגיז את הים.

שלבו ידיים, כבו טלפונים, קדימה לפנטזייה:
מדובר, כפי שנוכחו עיניכם, בספרון שנראה כאחד מתוך סדרה.
שם הסופר, הו - אני מתמוגגת - הוא מעשיהו האגדתי, לו רק הייתי חושבת עליו לפניו! שם נהדר לסופר פנטזית אימה. הוצאת הספרים אינה ברורה לי, אם למישהו יש מידע עליה אשמח להחכים. גם הפרטים על המאייר חסרים לי.
את הקדמת הספר אני חוסכת מכם מכיוון שעליה בלבד ניתן לכתוב סקירה ארוכת דף, אבל ממליצה למי שמתכוון להשיג את הספר לקרוא אותה בעיון.

אנחנו מדפדפים הלאה לעמוד 6, וכאן מתחיל סיפורנו עם גיבורנו:
יוסל, שהוא צדיק עם קצת רשע. כלומר יוסל עושה עברות ואינו מתחרט עליהן, אלא זורק אותן לנהר בתשליך ופוטר עצמו מן התשובה.
וזה לא טוב, לא טוב בכלל, אתם יודעים למה ילדים? כי הנהר רוגז וקוצף על יוסל, על כל עברותיו.

הסיפור ממשיך הלאה עם הבעל שם טוב שמזהיר את יוסל שבגלל רוגזו של הנהר - בנו יוחנן יינזק על ידו. לשם הצלת יוחנן נותן לו הבעל שם טוב עצה: ביום שבו תחפש את הגרב הימני שלך ותמצא שגרבת אותו בטעות על הרגל השמאלית - דע לך שזהו היום שבו ינסה הנהר להינקם בך מכל חטאיך ולפגוע בבינך. כדי להצילו - היזהר לבל ייגע יוחנן במים!

שלוש עשרה שנים חולפות, במהלכן מספיק יוסל לחזור בתשובה (איך? לא ברור, האגדתי לא פירט לנו מה האיר בליבו) ולשכוח מעצת הרב. אך ביום בר המצווה של יוחנן נפל דבר, ואכן מצא יוסל את גרבו הימני על גבי הרגל השמאלית, נזכר בעצת הרב ונחרד חרדה גדולה: היום יינזק בני מהנהר! אבוי!

כאן יש לנו סצנה שאינה אגדה כלל אלא מתארת ללא כחל ושרק את מה שעושה כל ילד שאבא שלו נועל אותו בחדר:

הוא בועט וצורח ומנסה לצאת, אבל יוסל לא נאות ומשאיר אותו נעול בחדר (למה הוא לא יכול להסביר את הסכנה? תמהתי בייאוש) עד שיוחנן המסכן נרדם, והיום המסוכן חולף.

למחרת מתברר גודל הנס:
באותו יום, הגיעה המפלצת לבקר בנהר.
והנה, אחחחח, הנה,
תראו איזה יופי של מפלצת! קראתי בהתמוגגות,
אל תגידו לי שלא ככה דמיינתם את המפלצת שלי:

נכון? נכון שהיא מפלצת מפלצתית עסיסית?!
להלן ציטוט מתוך הספר על סצנת הקליימאקס, עת הגחת המפלצת מתוך הנהר:

אחחח. כולי קורנת מהתיאור היפהפה הזה. ככה, ככה בדיוק צריכה להיות פנטזיית אימה.
סוף הסיפור, כמו שכולכם ניחשתם מראש, הוא שכולם חיו עד עצם היום הזה בטוב ובנעימים.

תודה רבה ל @מנוחה כהן, שפנתה אליי לפני כמה חודשים וסיפרה לי על הספר, תודה נוספת לאותה מנוחה כהן על שטרחה באדיבותה וחיפשה את הספר ואז סרקה לי אותו עמוד בעמוד ואז שלחה לי במייל ואז בעוד מייל ובארבעה מיילים שונים את כל אותן סריקות,
ותודה אחרונה למעשיהו האגדתי שכתב בשבילי את מה שאני אוהבת.

 

[brachy 100]

את לא אמיתית!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני מגלה התראה של הודעה של @מ. י. פרצמן במפלצת המקוואות
אני רצה לפרק החדש ומה מגלה?
מעשיית ילדים....

 

[נ. גל]

את לא אמיתית!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני מגלה התראה של הודעה של @מ. י. פרצמן במפלצת המקוואות
אני רצה לפרק החדש ומה מגלה?
מעשיית ילדים....

יש לי קונספירציה שטוענת שהרעיון של "מפלצת המקוואות", זו העובדה שמדובר במפלצת דו פרצופית:
פרצוף אחד מרתק, עמום, שפועל רק בלילות ספציפיים במקוואות מבחילים.
פרצוף שני הוא המגן על הפרצוף הראשון. הוא זה שגורם לסופרת המהוללת להוציא הודעות שאינן פרקים חדשים, ובכך לפגוע באמון הציבור.
כך, כששני הפרצופים שלובי ידיים (כי כנראה למפלצות יש ידיים בפנים או משהו) - לעולם לא נצליח לפצח או לנצח את המפלצת.

 

[המלמד מבני ברק]

לא, זה עוד לא פרק חדש (לצערי, לצערי. יום יבוא והוא יופיע),
תראו איזה יופי של מפלצת! קראתי בהתמוגגות,
אל תגידו לי שלא ככה דמיינתם את המפלצת שלי:
צפה בקובץ המצורף 1435405
נכון? נכון שהיא מפלצת מפלצתית עסיסית?!

גם אני הצטערתי שזה לא פרק חדש...
חבל שהתמונה חסומה לנטפרי, ממש מסקרן אותי איך נראית המפלצת...
אגב, יש מקור למעשיה הזאת? מסקרן...

 

[מ. י. פרצמן]

פרצוף שני הוא המגן על הפרצוף הראשון. הוא זה שגורם לסופרת המהוללת להוציא הודעות שאינן פרקים חדשים, ובכך לפגוע באמון הציבור.

בואו נעשה דיל:
בכל פעם שיהיה פרק חדש - אני אשנה את הכותרת של האשכול שתציין את זה כ *פרק חדש*.
אוקיי?
וכל פעם שיש הודעה ממני בלי הכותרת הזו,
תודעו לכם שהאשכול הוא שיעמום אחד גדול, בוז לאנושות, בושה לספרות, בזבוז לאומה,
וכניסה אליו היא מעשה אידיוטי להפליא.

 

[brachy 100]

בואו נעשה דיל:
בכל פעם שיהיה פרק חדש - אני אשנה את הכותרת של האשכול שתציין את זה כ *פרק חדש*.
אוקיי?
וכל פעם שיש הודעה ממני בלי הכותרת הזו,
תודעו לכם שהאשכול הוא שיעמום אחד גדול, בוז לאנושות, בושה לספרות, בזבוז לאומה,
וכניסה אליו היא מעשה אידיוטי להפליא.

סגור
הבעיה היא שכדי להישאר במעקב אחרי האשכול חייבים להיכנס לכל הודעה....

 

[ifatrosh]

סגור
הבעיה היא שכדי להישאר במעקב אחרי האשכול חייבים להיכנס לכל הודעה....

אז אולי זה לא רעיון טוב.

בואו נעשה דיל:
בכל פעם שיהיה פרק חדש - אני אשנה את הכותרת של האשכול שתציין את זה כ *פרק חדש*.
אוקיי?
וכל פעם שיש הודעה ממני בלי הכותרת הזו,
תודעו לכם שהאשכול הוא שיעמום אחד גדול, בוז לאנושות, בושה לספרות, בזבוז לאומה,
וכניסה אליו היא מעשה אידיוטי להפליא.

אולי את הכותרת "פרק חדש" תצייני בראש הפרק ולא תשני את שם האשכול?
אני חוששת לפספס....

 

[מירי11111]

וכל פעם שיש הודעה ממני בלי הכותרת הזו,
תודעו לכם שהאשכול הוא שיעמום אחד גדול, בוז לאנושות, בושה לספרות, בזבוז לאומה,
וכניסה אליו היא מעשה אידיוטי להפליא.

ואז נפספס את המפלצת הנהדרת שהבאת קודם?

לא!
אל תעשי לנו את זה!!! ברררררררר...

 

[נודד]

עברו אי אלו שבועות מן הפעם האחרונה שנכנסתי לאשכול (בערך אותו פרק זמן שחלף מן הכניסה האחרונה לפרוג. בערך...) אני לוחץ על האשכול, רואה שמספר הדפים עלה משמעותית. ממתין לגלי צמרמורות ורעידות פלצות משתקשקות, ומה מגלה?
נאדה!!
גורנישט!!
כלום!!
איזו אכזבה...

מה עם תפילות?
מוותר על מניין ומתפלל ביחידות על יד הסלע?

מי שמתפלל בקביעות בנץ החמה, עדיף לכאו' משום חשש נדרי מצווה, שיתפלל ביחידות בזריחת החמה ולא במניין.
איך שאני מכיר את חכם שמעון אדמוני, הוא לא פספס תפילה כותיקין אפילו כשקבר את שלושת ילדיו שננשכו בידי הערפד דרקולה ואז ניצלו חיים באש הדרקון סמאוג...

 

[מימיי]

בואו נעשה דיל:
בכל פעם שיהיה פרק חדש - אני אשנה את הכותרת של האשכול שתציין את זה כ *פרק חדש*.
אוקיי?

אייי...
פריווילגיה של מנהלים

מי אמר שהעולם שווה זכויות?!

 

[מ. י. פרצמן]

אגב, יש מקור למעשיה הזאת? מסקרן...

אז מסתבר שהאגדה הזו אמיתית...
חלק מהפרטים שונו או הוספו, אבל אותו סיפור, פחות או יותר, מובא בשבחי הבעש"ט (מהדו' הורודצקי (תרפ"ב) ע' קד־ה).

HBreader - שבחי הבעש"ט

תודה רבה ל @בתיה רחל, ל22 ,א.ב. על המידע ועל המקור.

 

[מ. י. פרצמן]

פרק 6

את אשר התרחש באותו לילה לא ידע איש. חרושת השמועות והקונספירציות המקוריות שנופחו השיגה שיאים בכל יום שחלף, מאחר שכאשר איש לא אימת או שלל אותן - הן נופחו והשתכללו עשרות מונים.
הדעה הרווחת גרסה שאדון שימעוני התעמת בגפו מול להקה של עשרות דגי פיראנה אימתניים, ויכל להם. במו ידיו הוא קרע את לסתם והרג אותם אחד אחד, בגבורה ובנחישות מעוררי התפעלות, עד שטבעו כולם. גרסת הבת של אותה דעה הוסיפה כי הדג האחרון, רגע לפני שטבע במי המקווה, פתח את פיו הקרוע וסינן בקול צרוד "עוד יבוא יום הנקם, שימעוני!"
אך יום הנקם, כך מסתבר, לא בישר סימנים על בואו. נראה היה כי להפך, המים דווקא שקטו, ודגי הפיראנה - אם היו - נמוגו כולם. מקווה הכלים נותר פתוח ושקט והמכסה ניצב על כנו כימות קדם. ראשוני המטבילים האמיצים שהעזו להתקרב אל המים יצאו ללא פגע, ואט אט, עם חלוף הזמן, הטבילה במקווה חזרה להיות כשהייתה. התינוקות שגדלו לא זכרו את ימות הזעם וסיפורי המפלצת נדמו בעיניהם כאגדה משעשעת ותו לא.

עם זאת, שני דברים לא חזרו למקורם. גופות הנעדרים מעולם לא נמצאו, ואדון שימעוני איבד את קולו. כך, לפחות, היה נדמה, מכיוון שמאז שחזר באישון אותו בוקר ונופף בידיו בריפיון לכיוון מקווה הכלים ולמכסה הפתוח - הוא לא הוציא הגה מפיו.
מה לא עשו סקרני השכונה על מנת להוציא ממנו את הגרסה האמיתית למאורעות אותו הלילה? עיתונאים, שוטרים ולהבדיל רבנים התדפקו על דלתו, צבאות של נערי עשרה סקרנים ארבו לו בלכתו ושובו מבית הכנסת, משפחות הנספים מיררו בבכי מאחורי דלת דירתו, אך ללא הועיל. אדון שימעוני שמר על זכותו האחרונה - השתיקה, ויכול היה לכולם.
העם החל להפנים כי לעולם לא ידעו מה אירע, אלא שאז נכונה להם הפתעה נעימה: אדון שימעוני חלה.
לא המחלה הייתה נעימה, להפך: הפצעים שכיסו אותו ואנחותיו המיוסרות היו רחוקים מנעימות כלשהי, אבל פיו, שנדמה כי נפתח בבת אחת, החל לשפוך נהר של סיפורים ועובדות מרתקות. רובם היו אומנם משנים עברו, בהן שרה אישתו עוד הייתה חיה ובועטת, מועטם מהתקופה שלאחר לכתה, אך מדי פעם פלט אדון שימעוני משפטים כמו "אל תתפרץ!" או "הכנע! הכנע ראשך!" שהספיקו להלהיט שוב את חרושת הקונספירציות.

כשהחריפה מחלתו של אדון שימעוני והוא אולץ להתאשפז, קבעו אנשי השכונה תורנות שמירה סביב מיטתו. הסיבה המקורית הייתה כמובן כדי לשמור על אדון שימעוני בחיים, אך פנימה קיננה סיבה נוספת, שאיש לא הודה בה אבל כולם היו מודעים אליה בסתר ליבם: יש לשמור על הסוד שלא יילקח עימו אל הקבר.
אך כמו לכל אדם, גם יומו האחרון של אדון שימעוני הגיע. יום חורפי היה זה, הרוח בחוץ ייללה, ובכוחותיו האחרונים הורה הקשיש לקרוא לזקני השכונה ולקומץ ידידיו.
בתוך מחצית השעה כבר התייצבו עשרות אנשים בתוך החדר ואף מחוצה לו. ברור היה לכולם כי היום יתגלה להם מה קרה באותו הלילה, ואיש לא רצה להפסיד את שמיעת הסיפור מכלי ראשון.

ואכן, אדון שימעוני לא איכזב.

לפרק הבא

 

[אפרוח מבושל]

אוף, למה כזה קצר?
סיפור מגניב

 

[מ. י. פרצמן]

פרק 7

הוא היה בחור תמים לגמרי, עלם חמודות. עתידו היה מזהיר ורבני הישיבה צפו לו גדולות.
זו הסיבה שלקח לו כל כך הרבה זמן להבין מה קורה, וגם אז - הוא לא הבין. לא הוא היה זה שהבין.

היה זה לילה רגיל, כמו כל הלילות. הוא לקח את כוס התה שלו ואת הגמרא ועלה לגג, שם ישב בין ערימות גרוטאות וחרקים ולמד לקול השקט הלילי. השעה התאחרה, אך הוא לא חשש: זה היה המקום הקבוע שלו עד חצות.
כשהתעייף סגר את הגמרא ונשען אחורנית. הלילה היה זרוע כוכבים, ובריזה נעימה נשבה על פניו. הוא עצם עיניים, התמכר לשקט, האזין לדממה הרגועה מסביב. כשהשתעמם פקח עיניים, שפשף אותן בעייפות והרים ראשו, מחפש אחר מקור ירח. עיניו מצאו את העיגול הלבן, המסנוור, והתמגנטו אליו.

ואז זה קרה.
גוש שחור, ענק וסמיך, ניתק בתנופה מתוך הירח ודהר אליו בפראות, מוחק את המרחק מהירח אליו במהירות האור. הוא נבעת. קפא לרגע, ואז צרח. צרחה קצרה, פראית, צרחה של עלם חמודות שהופך באחת לאדם אחר, מושחת, מפלצת.
הצרחה לא עזרה. הדיבוק אחז בו. נעץ בו תלפיים, ניסר בו את שיניו האיומות, והשתקע בקרבו לנצח, הופך אותו על פיו.

הוא קם בשקשוק גפיים, מרגיש כל תו ונים בגופו כחפץ זר, משל לא שייך לו. רגליו פסעו מאליהן אל דלת הגג והוליכו אותו אל תחתית המדרגות, משם אל דלת היציאה והחוצה, אל הרחוב הנם.
מזוגזג אך בהיר לחלוטין, משל יודע בדיוק מה הוא עושה, הוא התהלך ברחובות, נותן לרגליים שלא שייכות לו לשאת אותו אל המרכז המסחרי. שם, בכוחות שלא ידע ששייכים לו - ולאט לאט החל להבין שהם אינם שייכים לו, הוא שבר חלונות ראווה, ניתץ קופות רושמות, ואף נטל כמות מזומנים מכובדת מאת הסופר השכונתי.
הוא לא ידע מתי ואיך חזר לישיבה, אך כשהתעורר בבוקר היה בטוח שהכל חלום. גופו שב אליו, רוחו הייתה צלולה. דבר לא רימז על הדיבוק, מלבד ערימת השטרות שנחה לה בבטחה בכיס המכנסיים שלא החליף, ושריטות מדממות בידיו, שהזכירו לו בכל עת את מאורעות הלילה האיום.

באותו לילה הוא לא עלה אל הגג, מקווה קלושות שהגוש ישכח ממנו. התבדה, כמובן. החמה שקעה ועם האפלה, בתזמון מושלם, התנחלה לה התחושה הכבדה, האיומה, משל גוף זר מתיישב בתוך גופו ועושה בו כבשלו. הלילה, כך נראה, הרגיש הגוף בבית, ולא הסתפק בשבירת חלונות אלא בזז רחוב שלם, כולל מזומנים, צ'קים, כרטיסי אשראי ומסמכים שונים, שאת רובם זרק לצפרדע השכונתי אבל חלקם נמצאו בתיק הישיבה שלו בבוקר שלמוחרת, צוחקים לו לאיד ומזכירים לו ששום דבר לא היה חלום, והוא נעשה פושע מושחת ללא הסכמתו.
הוא פחד, אבל הפחד לא התרשם. בלית ברירה המשיך בסדר יומו משל דבר לא אירע, נזהר בכל כוחו לבל לא יראה אותו איש לעת ערב, ולא ידע רב את סודו. הבושה והחרדה מפני הלא נודע גרמו לו להדחיק ביום את מעשיו הליליים, ובלילה - בלילה הוא ממילא לא היה אחראי על עצמו. מישהו אחר, אורח בלתי מזוהה, עשה בו כבשלו.

*​

"המשכתי בעסקים כרגיל. לא סיפרתי לאף אחד מה עובר עליי. המשגיח חקר אותי איפה אני בלילות, העמסתי עליו תילי שקרים שחיפו עליי אבל רק הוסיפו למשבר שלי.
פחדתי. רעדתי מפחד. פחדתי שידעו מה עובר עליי, שידעו מה אני עושה. פחדתי שידעו שאני בעצם דיבוק, חתיכת דיבוק. פחדתי שיכלימו אותי, פחדתי שיאשימו אותי. ידעתי שבאיזשהו מקום אני אשם, אני עושה, אני פועל, אני מנהיג. דברים איומים, נוראיים".

שמעון הביט בו בדממה. בראש ששייט מעל המים, ללא גוף, ללא נשמה. ראש של נער חמודות, תמים, בריא ונראה רגיל לחלוטין. אם היית פוגש אותו ברחוב לרגע לא היית מעלה בדעתך שמשהו איתו אינו כשורה. אבל גוף, גוף לא היה לראש. וראשים רגילים לא משייטים במי מקווה שחורים כלוט, הופכים מדי לילה למפלצת איומה ששוחטת קורבנות.
"כך הפך הדיבוק לרוטינה קבועה. מדי לילה, ברגע שקרני הירח הגיחו עליי, הפכתי לאיש זר. הכיתי, בזזתי, הצקתי. חשבתי שאני משתגע, אבל לא השתגעתי. המשכתי ברוטינה בקביעות, בשקידה, כמעט באדישות. כל לילה, כל הלילה. רק לילה אחד בחודש היה לי למפלט".
"ראש חודש". הגיב שמעון אוטומטית.
הראש הנהן בסרבול, כזה שרק ראש ללא צוואר מסוגל להנהן על פני המים. "בראש חודש נשארתי רגיל. שפוי, עד כמה שנשארה בי השפיות. אבל לא ניצלתי אותה, לא השתמשתי בה. לא עשיתי דבר לתקן את עצמי".
"מה יכולת לעשות?"
דמעה קטנה צפה על לחיו של הנער, זלגה מטה והתמזגה במי המקווה הקודרים.
"להתפלל". הוא לחש. "לא דיברתי עם אלוקים מאז, מילה לא החלפתי איתו. פחדתי ממנו, פחד של מוג לב. הסתתרתי מפניו, לא הפניתי את המפלצת שבתוכי אליו. לא ביקשתי עזרה. עד שנהיה מאוחר מדי".
שמעון דמם נוגות.

"לילה אחד אבדה לי התקווה, ושמתי קץ לחיי".
שמעון חש כאילו פצצה הונחתה על המקווה, אך כשהביט סביב דבר לא אירע. "שמת קץ ל-מה?!"
שפתיו של הבחור התעגלו לחיוך אירוני, מעוות. "לחיי. מתי, במילים פשוטות".
"אז…" אם עוד נשארה בשמעון פיסת היגיון, הרי שהיא נשרה כעת וטבעה, "אז איך אתה כאן?"
"מת". השיבו השפתיים, משל עובדה פשוטה הייתה זו. "הרוח שלי מדברת איתך".
"אז… אם אתה מת, למה אתה כאן?"

לפרק הבא

 

[נ. גל]

אין לי מילים.
פסיכי לחלוטין.
הפרק הבא מגיע בקרוב, כן? כי החלק המפחיד באמת בפרק זה שאין דרך להתמודד עם ההמתנה להמשך...

 

[brachy 100]

איזה שיגעון
אבל לא הבנתי, מי הבחור המספר?