הנושאים החמים
הנושאים החמים
"את חיוורת," הוא אמר לה, אבל היא קמה ממשכבה, והחלה לגלגל את העריסה.
"אעזור לך," הוא נאנח לבסוף, והושיט ידיו כדי ליטול את העריסה מידיה.
"תודה, חנניה," לחשה, מילותיה חלשות. בכל-זאת.
הם צעדו באוויר הקריר, מגלגלים את העריסה. התינוק שתק כל הדרך, כמו יודע לאן מועדות פניהם. מדי פעם נעצרה כדי להחזיר לעצמה נשימה, כדי לאזור את כוחותיה המדולדלים. הוא הביט בה בדאגה, אך לא העז לומר דבר.
כשהגיעו לשערי בית-המדרש מיהרה למצוא לעצמה מקום ישיבה על אבן סמוכה. "הכנס אותו אתה," ביקשה בלחישה מתקצרת. "הזכר לרב שאני האישה שבאה אליו, כדי שיתפלל על העובר."
ברעד נכנס אל הקודש, חיפש בעיניו את הרב.
רבן יוחנן בן זכאי ישב במזרח, הרים את עיניו כשאחד התלמידים הסב את תשומת לבו לרעשי העריסה הזרה.
"אשתי..." הוא הרכין את עיניו, "היא רוצה שהתינוק יהיה פה... רוצה שילמד תורה מפיך כבר בינקותו."
רבן יוחנן נעץ בו את מבטו החודר, היציב, הלא-מתפלא. ואז הנהן באיטיות.
"ואולי יהיה אפשר לסדר לה חדרון כאן ליד... שלא תצטרך לטרוח בכל פעם את הדרך עד לכאן..." בקושי העז לבקש. חשב עליה כשהיסס את בקשתו.
שוב הנהן הרב.
"קרא לה כעת," אמר, "אפגוש את שניכם עם התינוק במבואה."
היא קמה מהאבן מיד כשיצא אליה. יהושע הקטן היה חבוק בינתיים בזרועותיו.
"הסכים?" שאלה מיד.
הוא חייך אליה את הנהונו.
רבן יוחנן בן זכאי הביט בהם בעומדם יחד, שלושתם, במבואה, עיכב את מבטו על פניו הקמוטות-רכות, המכווצות בריכוז, של התינוק.
ובלי להביט בה אמר, "אשרי יולדתו. אשרי יולדתו..."
"אעזור לך," הוא נאנח לבסוף, והושיט ידיו כדי ליטול את העריסה מידיה.
"תודה, חנניה," לחשה, מילותיה חלשות. בכל-זאת.
הם צעדו באוויר הקריר, מגלגלים את העריסה. התינוק שתק כל הדרך, כמו יודע לאן מועדות פניהם. מדי פעם נעצרה כדי להחזיר לעצמה נשימה, כדי לאזור את כוחותיה המדולדלים. הוא הביט בה בדאגה, אך לא העז לומר דבר.
כשהגיעו לשערי בית-המדרש מיהרה למצוא לעצמה מקום ישיבה על אבן סמוכה. "הכנס אותו אתה," ביקשה בלחישה מתקצרת. "הזכר לרב שאני האישה שבאה אליו, כדי שיתפלל על העובר."
ברעד נכנס אל הקודש, חיפש בעיניו את הרב.
רבן יוחנן בן זכאי ישב במזרח, הרים את עיניו כשאחד התלמידים הסב את תשומת לבו לרעשי העריסה הזרה.
"אשתי..." הוא הרכין את עיניו, "היא רוצה שהתינוק יהיה פה... רוצה שילמד תורה מפיך כבר בינקותו."
רבן יוחנן נעץ בו את מבטו החודר, היציב, הלא-מתפלא. ואז הנהן באיטיות.
"ואולי יהיה אפשר לסדר לה חדרון כאן ליד... שלא תצטרך לטרוח בכל פעם את הדרך עד לכאן..." בקושי העז לבקש. חשב עליה כשהיסס את בקשתו.
שוב הנהן הרב.
"קרא לה כעת," אמר, "אפגוש את שניכם עם התינוק במבואה."
היא קמה מהאבן מיד כשיצא אליה. יהושע הקטן היה חבוק בינתיים בזרועותיו.
"הסכים?" שאלה מיד.
הוא חייך אליה את הנהונו.
רבן יוחנן בן זכאי הביט בהם בעומדם יחד, שלושתם, במבואה, עיכב את מבטו על פניו הקמוטות-רכות, המכווצות בריכוז, של התינוק.
ובלי להביט בה אמר, "אשרי יולדתו. אשרי יולדתו..."
