פוסט, שהוא קדימון לסיפורון קטן בהמשכים.

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
רוצה לראות אם גם הסגנון הזה לוקח.

זה מעניין את הציבור?
או שפרק בלי דיבור,
הוא כמו דלק בלי חיבור:)
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
זה לא הלילה הראשון בו היא מביטה בשעון ועוקבת אחרי המחוגים. מהרהרת על האיטיות הנוראית בו הם מזדחלים לתוך השעות הקטנות של הלילה. לאט. לאט. תקתוק מונוטוני שרק בשקט העמוק הזה, אפשר לשמוע. העיקר להסיט את המחשבות הקשות שמתהפכות בתוכה.

הרגשות כולם מתחרים על המקום הראשון, והיא מרגישה בקרוסלה. שוב מביטה על המחוג שמתקרב בצורה מדאיגה או מעודדת לשעה חמש. העיקר לא לחשוב. כלום.

השקט הפעם עמוק מתמיד, תמיד הנשימות של חייקי ליוו את הלילות הארוכים. תקתוק מחוג. נשימה. תקתוק. נשימה.

החדר גם נראה רחב יותר מהחודשים האחרונים, שהנדוניה תפסה להן כמעט את כל השטח והן היו צריכות להידחס בין כל ההרים בשביל לשהות במחסן הזמני הזה. והיא כמובן לא יכלה להתלונן כדי לא להיחשב צרת עין או קנאית.

הבדידות שמשתלטת עליה כנראה ניצחה במאבק הרגשות המסחרר. עכשיו, בחדר הענק, שמיטה אחת רק פתוחה בו. ונשמה מתייסרת. היא שמחה פתאום במתנת הבדידות. לא. היא לא צריכה לחנוק את הבכי או לבכות בשקט. וגם לא לנשוך את השפתיים עד זוב. היא כאן לבד. יכולה לדמוע עד שיאיר הבוקר או עד שתינמס לה המיטה מדמעות. או עד שתבוא הישועה.

שמלת האירועים שלבשה, תלויה ברישול על דלת הארון. הו, כמה מחמאות קיבלה עליה מהאמיצות שהעזו להתקרב ולאחל מזל טוב ומילים אחרות לא היו להן. כי מה אפשר לאחל לאחות מדולגת? אחות גדולה שמגיע לחתונת אחותה הצעירה עם תסרוקת מהשיער הטבעי? מבית הילדות שאליו תשוב עוד כמה שעות. ועם חיוך ענק שמשתדל לכסות ים של כאב.

חייקי היתה מאושרת. הפנים הזורחות שלה הקרינו בכל האולם. ואם לא שתפסה לה את היד לפני החופה, הסתכלה לתוך עיניה במבט שכל הכאב והעצב נמצאים בו וברכה אותה בברכת כלה, היתה בטוחה רות שהיא שכחה שהיא זו שנולדה קודם. שהיא גדלה אותה כמעט, החזירה אותה מהגן והקשיבה לפטפוטים המלהגים וכתבה לה מכתב למורה שהיא מאחרת כי נולד להם תינוק.

דמעות. דמעות. כבר היתה בטוחה שכל השק כבר נגמר לה כשירדו ההצעות זו אחר זו. וכשחייקי התארסה, הסבירה לעצמה שהיא סוחטת סופית את המאגר בכותל, ובלילות הארוכים מתחת לסדין הדק. עכשיו התפרצו להן בשטף קצף מדלגות על האיפור העמיד ועל קמטים קשים שרק חדי עין ודקי רגש יכולים לשים לב אליהם.


אבל כשיגיע הבוקר ושוב תזרח השמש כמו אתמול. היא תעטה על פניה מבט סתמי. תודה בליבה למאפרת שבאמת השתמשה בחומרים איכותיים.

ותאמר לאמא בוקר טוב ושמח, כדי שהיא לא תרגיש אשימה.

למרות שהיא יודעת עד כמה.
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
הגינה עמוסה באמהות וילדים. מעולם קודם לכן לא היתה שם בשעות האלה. כי מה יש לה רווקה מזדקנת לחפש בגינה עם מגלשות. הפעם היא מנסה להתרחק ממנה במהירות, לדלג על הספסל שמאכלס בתוכו בנות מחזורה המוחטות אפים לילדם וכאלו שרק לפני שלוש שנים עזבו את זרועות הסמינר וכבר נמצאות כאן בכרכרות ובני שנתיים. לעבור עוד ספסל כזה שיושבותיו משתתקות ומצקצקות ברחמים.

וזהו, היא בורחת מהגינ- כמעט נתקלת בילדה קטנה עלובה, שתי צמות, סרפן דהוי וגו מכופף, עם עיניים שעוקבות בסקרנות אחרי נמלה גדולה הסוחבת גרגיר. משהו לא מוצא חן בעיניה, אולי זה השריטות הרבות שחרוטות בפניה או זוויות העיניים העצובות.

רות משתהה רגע, ואז מחליטה להמשיך. בעיית אמא שלה שהתחתנה עם הבחור הראשון שהציעו לה ולא בדקה לפני זה שהיא כשירה לגדל ילדים ושיהיו להם חיים תקינים. חושבת בציניות ובורחת משם מהר. העיקר לא לפגוש עוד שדכנית פוצעת או שכנה מרסקת.

היא מספיקה לשכוח מהילדה עד הערב, אז היא שוב עוברת בגינה בדרך לתחנה, לעוד פגישה שבטוח לא יצא ממנה כלום. כך היא מכירה את הגינה, שקטה, בודדה. המתקנים שהיו מבוקשים לכל אורך היום, ממתינים בחרפה. ומגעם קר ויבש. הספסל ריק. שאריות ארוחת ערב נחות למרגלותיו, ועדר נמלות מורעבות מתקרבות. בסוף השיירה עומדת ילדה קטנה, סרפן דהוי, וצמות מבולגנות.

"ילדה" רות לא מתכוונת להיות הסטרית. "מה את עושה כאן בכזו שעה?! אמא דואגת!"

"היא לא" חוץ מהעיניים הענקיות יש לידה גם פה גדול מאד וחד. "היא ברחה לחוצלארץ" מצייצת בקול ילדותי.

"אז מי שומר עליך?" רות מזועזעת. כך זה שמתחתנים בלי לחשוב הרבה. מתגרשים ועוזבים ילדות קטנות ברחוב.

"דודה שלי, אבל אפרים שלה כל הזמן מציק לי ושורט אותי. אני לא רוצה להיות אצלם" הילדה הקטנה בטוחה בעצמה. "בהתחלה, שהייתי בורחת הם נעלו את הדלת. אבל יש לי שיטות משלי" חושפת הילדה בבגרות מפתיעה.

הילדה קטנה וחמודה. ומרבית חברותיה כבר מגדלות ילדים משלהם. אולי היא יכולה לדלג שלב בחיים, ולא לעצור בתחנת הרווקות בלי שום תקווה. ולגדל ילדה קטנה ונטושה. "לכל דבר בחיים יש את הזמן שלו" אמר אבא ואומר ועוד יאמר שוב, כנראה. עד שיבוא החתן. "ולא צריך להקדים את החיים. בסוף כולם מזדקנים ומתים." אבל היא רוצה פתאום מאד. הגוף מתמלא אדרנלין. הפגישה שאמורה להתחיל נשכחת. ורק היא בגינה חשוכה, וילדה קטנה אומללה. 'די, את לא הגיונית.' פוקדת על עצמה להירגע. למה נראה לך שמישהו יפקיד בידייך ילדה. סתם כך? את יודעת אילו תורות יש לאימוץ, כך שגם אם הרווחה תחשוב שזה מהלך נכון להוציא אותה מבית הדודים, את, לעולם לא תקבלי אותה. היא מתנשפת. עד להיכן נסחפה. כל התפקיד שלה עכשיו הוא להחזיר את הילדה וכמה שיותר מהר.

"ילדות קטנות לא מסתובבות לבד ברחוב, מאוחר עכשיו" מנסה לאלף בינה את הקטנטונת.

"אני ממש לא קטנה" היא מוחה וחופנת יד קטנה בידה "אני כבר בת שש. ואני לא רוצה לחזור לדודה שלי.

"איילת" קריאה נשמעת מרחוק. הילדה מתכווצת. "זה דודה שלי, היא באה לקחת אותי." אישה קשוחה מתקרבת במהירות. "זה ממש לא בסדר שהלכת בלי לומר לאף אחד, אני ודוד חיים נחשוב על עונש מתאים"

הילדה תולה בה עיניים מתחננות ורות מצטמררת. מה היא רוצה שתגיד?

"היא אף פעם לא בורחת לנו כל כך רחוק" פתאום הדודה קולטת שהיא שותפה לדרמה. פניה הקשוחות נראות נבוכות מאד ומתנצלות.

חכמה על חלשים הדודה הזו. "אהה, כי דאגתי לה. ילדה קטנה כל כך בשעה כזו..." רות יודעת שהיא חוזרת על מה שאמרה לילדה.

. "אני לא קטנה" מצייצת הילדה בעקשנות.

"אם תצטרכו אני חושבת שאוכל לעזור איתה" מתנערת פתאום כשרואה שהן מתחילות ללכת. "אני אפנק אותה לפעמים, שלא תרגיש בודדה."
 

רותי רפפורט

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
את יודעת אילו תורות יש לאימוץ, כך שגם אם הרווחה תחשוב שזה מהלך נכון להוציא אותה מבית הדודים, את, לעולם לא תקבלי אותה.

סיפור מקסים וכתוב יפהפה ונוגע ללב. אבל אין תור לאימוץ של ילדות בנות שש. הלוואי והיו.
התורות הם לתינוקות בני יומם.
ייתכן שלא יאשרו לה להיות משפחת אומנה כיוון שברווחה מעדיפים בית עם זוג הורים, אבל לא התור יהיה הסיבה.
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
סיפור מקסים וכתוב יפהפה ונוגע ללב. אבל אין תור לאימוץ של ילדות בנות שש. הלוואי והיו.
התורות הם לתינוקות בני יומם.
ייתכן שלא יאשרו לה להיות משפחת אומנה כיוון שברווחה מעדיפים בית עם זוג הורים, אבל לא התור יהיה הסיבה.

רותי, תודה על התגובה. ואגב, הייתי שמחה שכל מי שקרא ויש לו מה להגיב. שלא יהסס...
אני רוצה להרגיש שלא פרסמתי את זה בעיתון אלא בפורום. וד"ל:)

בהתייחסות למה שהערת, אני מסכימה בכל לב, ומודה שלא חקרתי שניה קודם. אבל בכל אופן, חושבת שגם גיבורת הסיפור כמו כל אדם אחר שלא נכנס כלל לנושא האימוץ, לא יודע את הפרטים הנ"ל. אם כי, במידה ורות, הבחורה המבוגרת תיכנס להליך, אז באמת קריטי שלא אמלא דפים ומוחות של אנשים במידע בלתי הגיוני...
 

רותי רפפורט

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
אז אם את רוצה טיפ על כתיבה, עדיף שהנושא לא יישאר במשבצת הנדושה של הרווקה המדולגת, גם אם היא מאמצת ילדה בסופו של דבר. שמענו על דברים דומים, ובכתיבה חשוב מאוד לכתוב על נושאים מעניינים, שלא נכתב עליהם עדיין. אין לי מושג לאן את לוקחת את זה, אבל תמיד כדאי להיות מקוריים. סתם עצה.
 

מרחבית

משתמש מקצוען
בדיוק חשבתי לאחרונה, כמה דברים מקוריים וחדשים אפשר עוד להמציא?... הלא הכל לקוח בגדול מהחיים שלנו, והנושאים בחיים שלנו גם הם מוגבלים. כמובן שוריאציות יש המון. וצורות כתיבה והגשה והתמקדות בפרט זה או אחר, וכדו'. אבל נושא ממש חדש? על מה עוד לא כתבו?...
עוד נראה לי שרווקה מבוגרת שמאמצת ילדה - זה דבר מקורי ולא מוכר. האם לא כן?
 

Ushaya

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
אוטומציה עסקית
זה בהחלט נשמע מקורי, אם כי בלתי הגיוני בעליל.
יש כללים מאוד נוקשים במשרד הרווחה. אחד הבסיסיים בהם: ם מוציאים ילד מהבית - חייבים לתת לו יותר ממה שהוא יצא ממנו, כלומר: בית ומשפחה. רווקה אולי עומדת בנתון בית (גם לא בטוח מבחינת משרד הרווחה, הם עורכים בדיקות כלכליות למשפחות, לדעת שלא לוקחים את הילד לאומנה בשביל התמיכה הקטנטנה שהם נותנים) אבל ודאי שהיא לא נחשבת בעיניהם 'משפחה'.
המקסימום שרווקה יכולה להגיע אליו הוא חונכות צמודה. ואז זה כבר קצת פחות מקורי.
אלא אם כן תביאי את הילדה לפתח חיבה וקרבה אל הרווקה עד שהיא תעדיף להתארח אצלה מאשר אצל הדודים וזה לא יהיה אומנה או אימוץ אלא אירוח בהסכמה שבשתיקה מצד הדודים שנראה שמתקשים לקבל אותה. ואז, ככה מתחת לשולחן- יש לזה סיכוי לעבור. (ושוב, זה כבר קצת פחות מקורי. קראנו בעבר.)
עד שמישהו מרשויות החוק יתערבב בפנים "לטובת הילדה", ואז יש סיכוי סביר לשני הכיוונים: או שהחוק היבש יאמר את דברו או שתבוא אצלך עו"סית בעלת שאר רוח (ויש כאלה! הרבה!) שתבין שאם הילדה בחרה את העוגן כאן- כדאי לתת לה לשוט לצידו.
ככה או ככה- הכתיבה שלך זורמת מאוד ומעניינת.
תמשיכי לספר לנו ולנסות להפתיע אותנו וקחי בחשבון שכולנו פה תולעי ספרים שקראו כמעט על הכל- ולכן אנחנו ביקורתיים פי כמה.
בהצלחה.
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
מקסים, נוגע ללב
אשמח לראות לאן זה מתפתח

הערה קטנה
נראה לי שאפשר לסחוט עוד קצת רגש...

לא יודע מה רצו כאן מהאימוץ, לא חושב שמישהו מתכוון לאמץ, זו מחשבה שחלפה במוח, לזה ודאי אין חוק.



בלי יוד
אני מניח שכאן ניסית לתת תחושה של חיפזון לא חושב שזה תופס (נראה כמו שחסר אות)
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
Ushaya, תודה על התגובה המפורטת.
הסיפור כמעט מתייבש במקפיא ממיעוט תגובות.
אנשים, אין לי סיבה להמשיך את הפרסום שלו פה אם אין תגובות. באמת. (סתם, זו בעיה שלי, אני לא מבינה איך אני בורחת מהמחויבויות קודמות שיש להן דד ליין לטובת סיפור בפרוג)

עכשיו לגבי העוסי"ם והרווקות, איך אומרים אצלכם? תהיו מקוריים, תחשבו מחוץ לקופסא!
חשבתם שיכול להיות שהוריה של הבחורה מאמצים רשמית את הילדה ומבחינת הרשויות הכל מסודר ובפועל היא אימה הביולוגית?
תראו, לרות רקחתי עשרות אפשרויות זדוניות ל"מה הסיפור שלה" מהילדה די התעלמתי.
בוא נחכה, נראה מה יהיה. הכל פתוח...
 

רותי רפפורט

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עו"סים. הגרשיים לפני הר"ת, ואח"כ הסיום של הריבוי.
אם זה קורה כך, יש כאן קצת טעם לפגם. למה? כי כאילו ההורים נחמדים ומתחייבים לאומנה כדי לספק תעסוקה לרווקתם המתבגרת? נשמע מאולץ גם מצד הקוראים וגם מצד הרווקה המתבגרת עצמה (אני מייחסת הרבה חשיבות למה שהדמויות עצמן תרגשנה ותחשובנה)
לא חייבים ללכת דרך החוק. היא נפגשת איתה כל יום, יוצרת קשר הדוק והדודים באמת שמחים, הילדה היא עול עבורם. הילדה פורחת, ואז... היא נפגשת עם מישהו מתאים מאוד, ואומרת לו שהיא מביאה ילדה והוא מסרב... כעת היא נקרעת בין שניהם? יש כאן קונפליקט יפה. וגם יותר מקורי.
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
אני מניח שכאן ניסית לתת תחושה של חיפזון לא חושב שזה תופס (נראה כמו שחסר אות)

מהגינ- בא פחות לבטא חיפזון, יותר תכנון מדויק למה שהולך להתרחש ו- הופס, התכנית נעצרת באמצע. משמעות של קטיעת התרחשות.
אם ההרגשה שחסר אות, אני אשמח לשמוע איך לבטא בצורה שונה בלי לאבד את זה.

אם זה קורה כך, יש כאן קצת טעם לפגם. למה? כי כאילו ההורים נחמדים ומתחייבים לאומנה כדי לספק תעסוקה לרווקתם המתבגרת? נשמע מאולץ גם מצד הקוראים וגם מצד הרווקה המתבגרת עצמה (אני מייחסת הרבה חשיבות למה שהדמויות עצמן תרגשנה ותחשובנה)

בצורה כזו, זה נשמע מאולץ, ההורים מאמצים בשביל תעסוקה.
אבל אם יש כאן נערה שמתאימה מכל הבחינות לגדל ילדה והדבר היחיד שמפריע הוא דבר החוק. אז הנה- מצאנו דרך לעקוף אותו... מצד שני, זה חוסם את האפשרות בעלילה שההורים מתנגדים למהלך.
ואגב, אהבתי את הכיוון שלך להמשך...
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
"היא לא רוצה להתחתן, אני אומרת לך" עדיין. כל פעם מחדש מתבונן שמוליק בפליאה במוחשיות בה נעטפות הפנים החייכניות והמרוצות של חייקי בעצב וכאב כל פעם שהיא מעלה את הנושא. רות.

"רות עבור" הוא מנסה להתבדח. נסיון שלא עולה יפה בפניה של חייקי. הארשת רק מתעננת והוא יודע מה הולך להיות המשפט הבא.

"די, תנסה פעם להבין אותי" אומרת כצפוי. התחלה שמבשרת על מונלוג מתקרב "בתור בחורה דמיינתי את ההזדקנות שלי בבית לצד אחותי עד עולם, לא חלמתי שאני אגאל לפניה. הכאב, הקושי, הסבל הנפשי שבדמיונות השחורים. מגיל ארבע עשרה כבר התחלתי לדמיין את זה, כשאתה לא חלמת להתעניין עדיין בנושא הפגישות. וכשחברות ראשונות התארסו, ראיתי את עצמי מגיע לבר מצוות של ילדיהן לבד. אז נכון שב"ה לא הייתי מהאחרונות בכתה. אבל אני הראשונה שיכולה להרגיש מה עובר בראשה של רווקה מתבגרת, מנסיון. וכואב לי עליה מאד!"

שמוליק באמת מנסה להבין "למה נראה לך שהיא לא רוצה" הוא הופך את החביתה שלא ממתינה לסיום השיח וממהרת להישרף.

העננה עדיין לא סרה מהפנים שלה וליבו של שמוליק נצבט, כמה כאב היא גורמת לאישתו, שתתחתן כבר. "אתמול היתה לה פגישה" היא מספרת ושוברת עוד ביצה. "עד שסוף סוף בחור שפוי הסכים לשמוע על ההצעה אחרי חרושת השמועות שמסתובבות עליה" היא מוסיפה מלח ומערבבת. "חזרה אחרי חצי שעה עם מבט מוזר, כך אמא טוענת. וסיפרה משהו על ילדה ודודים ושריטות. וזהו, הבחור כנראה יוריד. שתבין, היא אפילו לא זכרה שהיא בדרך לפגישה וצריך לעדכן את הבחור שהתגלח והתרגש לחזור הביתה."

"אל תדאגי, בגיל כזה אני מאמין שהוא מתורגל בזה כבר. לקשור עניבה. להחליף חולצה. להסתפר" העדיף להתמקד בבחור. העיקר שהעננה הזו תעלם יחד עם האדים מהמחבת.

זה לא הצליח.

חייקי תוקעת מבט זועף בעגבניה שנשטפת תחת הזרם. "אם אתה לא רוצה לדבר על זה, אני יכולה לשתוק" אומרת סוף סוף אחרי שהאווירה כבר הכבידה.

"אני בסך הכל רוצה שיהיה לך טוב" הוא אומר ועוזב את החביתה השניה בסידרה. שתישרף. "ראיתי שהנושא הזה קשה לך." הוא חוכך בדעתו. "אבל אם את רוצה לדבר על זה" הוא מתלבט שוב פעם ואז מעז "מה באמת עומד מאחוריה? מה הסיפור שלה? מה חרושת השמועות שמסתובבת? והאם היא נכונה? היא בריאה בנפשה במאה אחוז? היא בכלל רוצה להינשא?" הוא מסיים רואה שביב של הומור בפניה. "לרגע חיפשתי את המקרופון" אומרת חייקי שהוא מכיר. "אתה נשמע מראיין מקצועי, מתי אספת את השאלות האלה?"

בחיוך מרוצה הוא מתיישב לארוחת ערב משותפת תוהה אם תענה לו.
 

רותי רפפורט

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
אני אוהב את הכיוון חזרה לחייקי, נראה לי שפחות מתעסקים עם מושא הקנאה, (מקווה שאת הולכת לשם...) בדרך כלל מתעסקים בלפרק את הרגשות המקנא.
ועוד נושא שהלוואי והלוואי שיעלה לסדר היום זו ההבנה הרגשית של זוג, האחד כלפי השני בשנים הראשונות שאחר החתונה, אימפתיה, קשב, הבנה של תחושות, (ולא רק האיש לתחושות האשה, גם להיפך).
 

Sara led

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
אני אוהב את הכיוון חזרה לחייקי, נראה לי שפחות מתעסקים עם מושא הקנאה, (מקווה שאת הולכת לשם...) בדרך כלל מתעסקים בלפרק את הרגשות המקנא.
ועוד נושא שהלוואי והלוואי שיעלה לסדר היום זו ההבנה הרגשית של זוג, האחד כלפי השני בשנים הראשונות שאחר החתונה, אימפתיה, קשב, הבנה של תחושות, (ולא רק האיש לתחושות האשה, גם להיפך).



ההבנה הרגשית בין בני זוג זה נושא שמאד קשה לכתוב עליו כיוון שבין השאר מכיל כל כך הרבה רגעים שא"א להתעכב עליהם. ואם נדלג עליהם זה פשוט לא אותנטי. כנ"ל גם לגבי השיח האישי בינהם...
וחוץ מזה אני לא רוצה להתערבב בתחום של גדי ישראלי:)

אני אמנם לא יתעלם מהם. אבל משתדלת כמה שפחות להיכנס להם לבית.




ואגב, חשוב לי לשמוע דעתכם על סגנון הכתיבה. בשביל זה אני מעלה את זה לכאן:)
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
אני פחות חושש מלהיכנס אליהם הביתה, אבל זה בהחלט שיקול.
בכל מקרה יש כאן עדיין נושא של המושא הקנאה שאפשר לטפל בו לא רק דרך בן הזוג.

ולענין הסגנון אני לא מייבין גדול.. אבל אני חושב שאפשר להדק עוד על הרגש כאמור, או פחות לדבר על המחשבות שבמוחה טכנית, זה כמו פרוצדורה רפואית למשל המשפט הזה
בתור בחורה דמיינתי את ההזדקנות שלי בבית לצד אחותי עד עולם, לא חלמתי שאני אגאל לפניה. הכאב, הקושי, הסבל הנפשי שבדמיונות השחורים. מגיל ארבע עשרה כבר התחלתי לדמיין את זה, כשאתה לא חלמת להתעניין עדיין בנושא הפגישות. וכשחברות ראשונות התארסו, ראיתי את עצמי מגיע לבר מצוות של ילדיהן לבד. אז נכון שב"ה לא הייתי מהאחרונות בכתה. אבל אני הראשונה שיכולה להרגיש מה עובר בראשה של רווקה מתבגרת, מנסיון. וכואב לי עליה מאד!
זה נשמע שהיא קוראת מספר, או מקריאה קטע לא מעובד בהצגה. לא מנהמת הלב.

.
 

נריה מגן

משתמש מקצוען
זה נשמע שהיא קוראת מספר, או מקריאה קטע לא מעובד בהצגה. לא מנהמת הלב.
מצטרף.
כותבים - שימו לב!
כשמתארים אירוע, סביבה או רגשות - השתמשו בשפה גבוהה וספרותית.
כאשר אתם נכנסים לפה של דמות בסיפור - תכתבו איך שהדמות מדברת. שפה קולחת, פשוטה/עשירה/ילדותית/צעירה/זרוקה/וכו'. אף אחד לא מדבר בשפה ספרותית במהלך שיחה קולחת. אפילו לא הדגולה שבסופרות עמנו.
ובסוד בסוד - אפילו לא המורה לדקדוק.

נקודה נוספת: הסיפור מיועד יותר לקהל הנשי. יחד עם זאת, בחשיבה על התאמה לקהל יעד, אהבתי מאוד את הסיפור ודרך התנהלותו. היה מעניין לראות עוד כמה פרקים כדי להבין יותר טוב את הרזולציות האנושיות שישנן כחלק אינטגרלי ממהלכו של הסיפור והאנשים בו הוא עוסק, אבל אני חושב שיש בו הרבה מן השונה והאחר למרות שבסיסו הוא כביכול נדוש, כפי שציינו קודמי.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  108  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה