הנושאים החמים
הנושאים החמים
לפני הקריאה: מטרתו של טור זה, לא להמעיט בחומרת המצב בו אויב יורה טילים לעבר אזרחים תמימים ללא אבחנה, אלא לתת פרופורציות.
1.
השבוע, טעמו תושבי הארץ, או לפחות אלה המתגוררים מחדרה דרומה (נכון לכתיבת שורות אלה…) טעמו של הפחד.
הפחד הזה, שהוא נחלתם של תושבי הדרום במשך רוב ימות השנה, פשוט הצפין לכיוון ראשל"צ ותל אביב, וגרם לתושבי חצי המדינה לחוש טעמה של מלחמה.
אזעקות, ממ"דים, ירוטים ונפילות טילים.
יש כאלה שהמצב הזה יוצר אצלם פחדים ותחושות קשות ביותר. בעיקר הצעירים שלא טעמו טעמה של מתיחות ביטחונית, אך גם בקרב המבוגרים עד גיל שבעים, יש העלולים להגזים ולסבור בטעות כי אנו חיים בתקופה נוראה של פחד וייאוש. (ותיכף נסביר מדוע נקבתי בגיל 70).
מטרתו של טור זה, לא להמעיט בחומרת המצב בו אויב יורה טילים לעבר אזרחים תמימים ללא אבחנה, אלא לתת פרופורציות, בעיקר לצעירי הקוראים, לראות נכון את הדברים, ולהבין, שעל אף כל הדברים, אנחנו רחוקים ממצב של "עת מלחמה", למרות הטילים שנוחתים כאן.
קצת פרופורציות לא יזיקו.
2.
כולנו זוכרים את נפילת מגדלי התאומים ב-2001. התחושה הכללית, ולא רק בארצות הברית, היתה של "סוף העולם מתקרב", ובארה"ב עצמה אנשים האמינו בזה. סמלי העושר והביטחון כמו מרכז הסחר העולמי והפנטגון נהפכו ברגע לאפר ואבק. בימים הראשונים האמינו שקרוב לרבע מיליון אנשים נספו באסון (מספרם של הנוכחים במגדלים ובסביבתם בשעות שיא), ואט אט התפזרו להם ענני האפר שהחשיכו את ניו יורק, ואיתם התגלו המספרים האמיתיים. גם 3000 הרוגים אינם עניין של מה בכך, אך עם הזמן, ולקח הרבה זמן, להבין שבסופו של יום 3000 שנהרגו מתוך 8 מיליארד אנשים בעולם, שני מגדלים שקרסו מתוך מיליארד בניינים בעולם, ועוד ארבעה מטוסים שהתרסקו מתוך מיליונים שיש בעולם, עדיין אינם בגדר "סוף העולם".
3.
כעת לנתונים מעניינים שייתנו פרופורציות בכל הנוגע למצב הביטחוני.
מספרם של ההרוגים בארץ ישראל על רקע ביטחוני משנת 1910 (104 שנה) עומד על 23,085 וזה כולל נכים כתוצאה מפיגועים או מקרבות צה"ל לאחר פטירתם. מספרן של המשפחות השכולות בישראל הוא 10,524 ובהן 2,396 יתומים ו–4,992 אלמנות.
ברם, מאז הקמת מדינת ישראל (לפני 67 שנים) נהרגו יותר משלושים אלף בני אדם בתאונות דרכים, יותר מבכל המלחמות וכל הפיגועים גם יחד!!!
בשנה שעברה נהרגו בתאונות דרכים 296 בני אדם, ובהם 77 נהגים, 62 נוסעים, 90 הולכי רגל, 14 רוכבי אופניים, 21 ילדים (0-14) ו-52 קשישים. לא תאמינו, מדובר בירידה של 25 אחוז מהשנה שלפניה!
האם אנחנו נכנסים לייאוש ולחרדות כתוצאה מתאונות הדרכים? למרבה הצער כמעט ולא חושבים על כך. היודעים אתם מדוע? מפני שתאונת דרכים נחשבת משום מה לאסון פרטי, לעניין של מישהו אחר. לעניין שאינו נוגע לאיש זולת המשפחה הנפגעת. כמובן שכולם משתתפים בצער, וכאשר התרחשו אסונות נוראיים כדוגמת התאונה שהכחידה את משפחת אטיאס למעט ילדה אחת, ותאונת הרכבת שהכחידה את משפחת ברנשטיין, הם גרמו למדינה שלמה לעצור את נשימתה ולחוש אובדן ויתמות, אך איש אינו מושפע מתאונות דרכים ברמה האישית, בטח לא ברמה של ייאוש וחוסר תפקוד, ואילו טילים, פיגועים ומקרי מוות על רקע ביטחוני, נחשבים ובצדק, לעניין של כולם. טילים המתעופפים בתקופות מסוימות מעל ראשי אנשים גורמים להם לחוש איום הרבה יותר ממכוניות המסתובבות מטר מאיתנו ומסכנות אותנו ואת ילדינו יותר.
מדוע זה כך? דווקא משום נדירותם של הטילים ותדירותם של תאונות הדרכים. אך מכאן ועד ייאוש ותחושות חרדה וחוסר תפקוד, הדרך ארוכה ואין לזה כל הצדקה.
4.
למען האמת, רובם המוחלט של קוראי הטור הזה, אלה שמתחת לגיל 70, חיים מיום לידתם ב"תקופה של שלום". נכון. היו מלחמות בשבעים השנה הללו, אך תיכף נדון אם בכלל התקרבו להגדרה של "עת מלחמה".
אנחנו נולדנו ב"דור נכון", בכל הנוגע ל"עת מלחמה, ועת שלום". שני הדורות שלפנינו, קיבלו שתי מלחמות עולם, וגם הדורות שלפני לא חיו בשלום ובשלווה וחייהם היו גדושי פורענות, מעשי טבח, גירושים ופרעות.
כדי להבין מדוע אנו חיים ב"עת שלום" עלינו להבין באמת מהי "עת מלחמה".
רק ב"עת שלום" מדינה שלמה יכולה לעצור הכל ולהתאבל יחד על שלושה נערים הרוגים, או להיכנס לייאוש בגלל ברזלים שמתפוצצים בשמים, (נכון לכתיבת… וכו') או אפילו נוחתים, חלילה.
ב"ה, אין לאף אחד מתחת לגיל שבעים, מושג מהי "מלחמה אמיתית".
ב"עת מלחמה", האויב כובש ומגיע לבתים. אף אחד מתחת לגיל שבעים לא חווה זאת. ב"עת מלחמה" יכולים להיהרג חלילה 2,500 אנשים ביום. בתי החולים לא יוכלו לקבל את רבבות הפצועים. לא יהיה חשמל. לא יהיה דלק. הכבישים יהיו חסומים בכלי רכב מופצצים, או סתם בלי דלק, התחבורה הציבורית תשותק, הנמלים ימוקשו. האוניות יוטבעו, בסיסי חיל האוויר ייהרסו. אנשים יצטרכו ללכת לשדה לקצור חיטים ולעשות לחם. זה אמנם התרחש בשבעים השנים האחרונות, אבל לא כאן. ביוגוסלביה, במלחמת הבלקן וזה קורה בימים אלה חצי שעה מכאן, בסוריה.
תחשבו על אבות אבותינו שחיו בין השנים 1900–1945. איזה חיים היו להם? שתי מלחמות עולם בהם נספו מיליונים מהם, ואלה שנותרו בחיים, אלו חיים היו להם? של מחסור, רעב, גירוש, פחד שכול ויתמות.
תשאלו את ניצולי השואה בני השבעים וחמש פלוס. הם יספרו לכם מהי "עת מלחמה".
5.
אני למשל, נולדתי שנה לאחר "מלחמת ששת הימים". כשהתנהלה המלחמה הכואבת ביותר, מלחמת "יום הכיפורים", (שנת 73, 2222 הרוגים). הייתי בן חמש, ולכן פרט לפעם אחת שאני זוכר היטב איך אנו יורדים בריצה למקלט הטחוב ברחוב בר גיורא 45 בחיפה, איני זוכר דבר. אך גם במלחמה זו, לא היה מגע בין האויב לאזרחים.
והמלחמות היחידות שאני זוכר הם מלחמת לבנון הראשונה (התנהלה בין השנים 1982-2000 ובמהלכה נהרגו כ-1,216 חיילי צה"ל, מתוכם כ-654 חיילים במלחמה עצמה ועוד 562 חיילים נהרגו כתוצאה מהשהייה ברצועת הביטחון), "מלחמת המפרץ" (שנת 1990, הרוג אחד) ומלחמת לבנון השנייה (שנת 2006, 121 חיילים הרוגים ו-44 אזרחים).
אך גם אלה שזוכרים את מלחמת תשכ"ז (שנת 67', עם 780 הרוגים), לא באמת מבינים מהי מלחמה אמיתית. מלחמת השחרור (שנת 48', עם 6000 הרוגים, כעשר אחוז מהאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל), אולי היתה הדבר הקרוב ביותר ל"מלחמה אמיתית". שם היו מקרים נדירים של מגע בין האויב לאוכלוסייה.
7.
ואם תשאלו, למה חשוב לך לציין זאת? למה אתה חייב להרוס את תחושת הכאב הקולקטיבית?
אז זהו. שתחושת הכאב צריכה להישאר. כי ישראל ערבים זה לזה, אבל עלינו להפריד בין תחושה זו של השתתפות באבל האחר, לבין לראות באופן עקום את חיינו אנו. זה לא משחק במספרים, זו הסתכלות נכונה יותר על החיים. יש משמעות רבה לחוויה של בני האדם, אם חיים הם ב"עת מלחמה" או ב"עת שלום". משמעות הקשורה להתנהלות החיים, לשלוות הנפש, לרוגע ולחיים נטולי חרדות.
ויש לזה גם משמעות חזקה יותר.
כידוע ממשלת השמאל שהביאה לכאן את "הסכמי אוסלו", נבחרה בגלל תחושה כוזבת של האספסוף (שלובתה כמובן בכלי התקשורת), שהממשלה שקדמה לה בראשות יצחק שמיר אינה עושה די למיגור הטרור.
מה היה לפני כן? אבנים, דקירות. פעם בכמה חודשים חייל היה נדקר וכל המדינה היתה מזדעזעת והעיתונים היו דורשים בשם העם המזועזע "תעשו משהו".
שמיר היה מספיק אמיץ ומציאותי כדי לומר, "במדינה נורמאלית טבעי שמישהו יידקר פעם בכמה חודשים", אבל האספסוף האמין לעיתונות שהמצב כל כך גרוע שלא יכול להיות גרוע יותר.
אז הם השתכנעו לתת את השלטון למפלגת העבודה.
ומה הם עשו? כרתו ברית חסרת היגיון עם יאסר ערפאת, נתנו לו רובים ופצצות כדי שיעשה סדר. ובאמת הם עשו סדר חדש. בתוך מספר חודשים כבר לא נדקר אזרח פעם בכמה חודשים, אלא נהרגו עשרים אזרחים פעם בשבוע בפיצוצי אוטובוסים ובפיגועי ירי!!!
קצת פרופורציות, קצת היגיון וחשיבה רגועה ולא היסטרית, היו יכולות למנוע את ההסלמה הזו.
8.
אבקש את סליחת הקוראים על כך שאני, בהפוך על הפוך, "משבית שמחות". או "ממעיט אסונות". אך מכיוון שאני רואה איך המצב הביטחוני משפיע על תפקודם של אנשים, נשים, נערים וטף, עד כדי פחדים וייאוש, אני סבור כי יש מקום לאפשר לציבור ראייה אחרת, שתיתן תמונה אמיתית על חייהם ועל תחושת הביטחון האישית שלהם, וזאת מבלי להמעיט בכהוא זה מחומרת המצב. קצת פרופורציות לא יזיקו.
טורו של חיים ולדר 'אות חיים' מתפרסם בעיתון 'יתד נאמן'
1.
השבוע, טעמו תושבי הארץ, או לפחות אלה המתגוררים מחדרה דרומה (נכון לכתיבת שורות אלה…) טעמו של הפחד.
הפחד הזה, שהוא נחלתם של תושבי הדרום במשך רוב ימות השנה, פשוט הצפין לכיוון ראשל"צ ותל אביב, וגרם לתושבי חצי המדינה לחוש טעמה של מלחמה.
אזעקות, ממ"דים, ירוטים ונפילות טילים.
יש כאלה שהמצב הזה יוצר אצלם פחדים ותחושות קשות ביותר. בעיקר הצעירים שלא טעמו טעמה של מתיחות ביטחונית, אך גם בקרב המבוגרים עד גיל שבעים, יש העלולים להגזים ולסבור בטעות כי אנו חיים בתקופה נוראה של פחד וייאוש. (ותיכף נסביר מדוע נקבתי בגיל 70).
מטרתו של טור זה, לא להמעיט בחומרת המצב בו אויב יורה טילים לעבר אזרחים תמימים ללא אבחנה, אלא לתת פרופורציות, בעיקר לצעירי הקוראים, לראות נכון את הדברים, ולהבין, שעל אף כל הדברים, אנחנו רחוקים ממצב של "עת מלחמה", למרות הטילים שנוחתים כאן.
קצת פרופורציות לא יזיקו.
2.
כולנו זוכרים את נפילת מגדלי התאומים ב-2001. התחושה הכללית, ולא רק בארצות הברית, היתה של "סוף העולם מתקרב", ובארה"ב עצמה אנשים האמינו בזה. סמלי העושר והביטחון כמו מרכז הסחר העולמי והפנטגון נהפכו ברגע לאפר ואבק. בימים הראשונים האמינו שקרוב לרבע מיליון אנשים נספו באסון (מספרם של הנוכחים במגדלים ובסביבתם בשעות שיא), ואט אט התפזרו להם ענני האפר שהחשיכו את ניו יורק, ואיתם התגלו המספרים האמיתיים. גם 3000 הרוגים אינם עניין של מה בכך, אך עם הזמן, ולקח הרבה זמן, להבין שבסופו של יום 3000 שנהרגו מתוך 8 מיליארד אנשים בעולם, שני מגדלים שקרסו מתוך מיליארד בניינים בעולם, ועוד ארבעה מטוסים שהתרסקו מתוך מיליונים שיש בעולם, עדיין אינם בגדר "סוף העולם".
3.
כעת לנתונים מעניינים שייתנו פרופורציות בכל הנוגע למצב הביטחוני.
מספרם של ההרוגים בארץ ישראל על רקע ביטחוני משנת 1910 (104 שנה) עומד על 23,085 וזה כולל נכים כתוצאה מפיגועים או מקרבות צה"ל לאחר פטירתם. מספרן של המשפחות השכולות בישראל הוא 10,524 ובהן 2,396 יתומים ו–4,992 אלמנות.
ברם, מאז הקמת מדינת ישראל (לפני 67 שנים) נהרגו יותר משלושים אלף בני אדם בתאונות דרכים, יותר מבכל המלחמות וכל הפיגועים גם יחד!!!
בשנה שעברה נהרגו בתאונות דרכים 296 בני אדם, ובהם 77 נהגים, 62 נוסעים, 90 הולכי רגל, 14 רוכבי אופניים, 21 ילדים (0-14) ו-52 קשישים. לא תאמינו, מדובר בירידה של 25 אחוז מהשנה שלפניה!
האם אנחנו נכנסים לייאוש ולחרדות כתוצאה מתאונות הדרכים? למרבה הצער כמעט ולא חושבים על כך. היודעים אתם מדוע? מפני שתאונת דרכים נחשבת משום מה לאסון פרטי, לעניין של מישהו אחר. לעניין שאינו נוגע לאיש זולת המשפחה הנפגעת. כמובן שכולם משתתפים בצער, וכאשר התרחשו אסונות נוראיים כדוגמת התאונה שהכחידה את משפחת אטיאס למעט ילדה אחת, ותאונת הרכבת שהכחידה את משפחת ברנשטיין, הם גרמו למדינה שלמה לעצור את נשימתה ולחוש אובדן ויתמות, אך איש אינו מושפע מתאונות דרכים ברמה האישית, בטח לא ברמה של ייאוש וחוסר תפקוד, ואילו טילים, פיגועים ומקרי מוות על רקע ביטחוני, נחשבים ובצדק, לעניין של כולם. טילים המתעופפים בתקופות מסוימות מעל ראשי אנשים גורמים להם לחוש איום הרבה יותר ממכוניות המסתובבות מטר מאיתנו ומסכנות אותנו ואת ילדינו יותר.
מדוע זה כך? דווקא משום נדירותם של הטילים ותדירותם של תאונות הדרכים. אך מכאן ועד ייאוש ותחושות חרדה וחוסר תפקוד, הדרך ארוכה ואין לזה כל הצדקה.
4.
למען האמת, רובם המוחלט של קוראי הטור הזה, אלה שמתחת לגיל 70, חיים מיום לידתם ב"תקופה של שלום". נכון. היו מלחמות בשבעים השנה הללו, אך תיכף נדון אם בכלל התקרבו להגדרה של "עת מלחמה".
אנחנו נולדנו ב"דור נכון", בכל הנוגע ל"עת מלחמה, ועת שלום". שני הדורות שלפנינו, קיבלו שתי מלחמות עולם, וגם הדורות שלפני לא חיו בשלום ובשלווה וחייהם היו גדושי פורענות, מעשי טבח, גירושים ופרעות.
כדי להבין מדוע אנו חיים ב"עת שלום" עלינו להבין באמת מהי "עת מלחמה".
רק ב"עת שלום" מדינה שלמה יכולה לעצור הכל ולהתאבל יחד על שלושה נערים הרוגים, או להיכנס לייאוש בגלל ברזלים שמתפוצצים בשמים, (נכון לכתיבת… וכו') או אפילו נוחתים, חלילה.
ב"ה, אין לאף אחד מתחת לגיל שבעים, מושג מהי "מלחמה אמיתית".
ב"עת מלחמה", האויב כובש ומגיע לבתים. אף אחד מתחת לגיל שבעים לא חווה זאת. ב"עת מלחמה" יכולים להיהרג חלילה 2,500 אנשים ביום. בתי החולים לא יוכלו לקבל את רבבות הפצועים. לא יהיה חשמל. לא יהיה דלק. הכבישים יהיו חסומים בכלי רכב מופצצים, או סתם בלי דלק, התחבורה הציבורית תשותק, הנמלים ימוקשו. האוניות יוטבעו, בסיסי חיל האוויר ייהרסו. אנשים יצטרכו ללכת לשדה לקצור חיטים ולעשות לחם. זה אמנם התרחש בשבעים השנים האחרונות, אבל לא כאן. ביוגוסלביה, במלחמת הבלקן וזה קורה בימים אלה חצי שעה מכאן, בסוריה.
תחשבו על אבות אבותינו שחיו בין השנים 1900–1945. איזה חיים היו להם? שתי מלחמות עולם בהם נספו מיליונים מהם, ואלה שנותרו בחיים, אלו חיים היו להם? של מחסור, רעב, גירוש, פחד שכול ויתמות.
תשאלו את ניצולי השואה בני השבעים וחמש פלוס. הם יספרו לכם מהי "עת מלחמה".
5.
אני למשל, נולדתי שנה לאחר "מלחמת ששת הימים". כשהתנהלה המלחמה הכואבת ביותר, מלחמת "יום הכיפורים", (שנת 73, 2222 הרוגים). הייתי בן חמש, ולכן פרט לפעם אחת שאני זוכר היטב איך אנו יורדים בריצה למקלט הטחוב ברחוב בר גיורא 45 בחיפה, איני זוכר דבר. אך גם במלחמה זו, לא היה מגע בין האויב לאזרחים.
והמלחמות היחידות שאני זוכר הם מלחמת לבנון הראשונה (התנהלה בין השנים 1982-2000 ובמהלכה נהרגו כ-1,216 חיילי צה"ל, מתוכם כ-654 חיילים במלחמה עצמה ועוד 562 חיילים נהרגו כתוצאה מהשהייה ברצועת הביטחון), "מלחמת המפרץ" (שנת 1990, הרוג אחד) ומלחמת לבנון השנייה (שנת 2006, 121 חיילים הרוגים ו-44 אזרחים).
אך גם אלה שזוכרים את מלחמת תשכ"ז (שנת 67', עם 780 הרוגים), לא באמת מבינים מהי מלחמה אמיתית. מלחמת השחרור (שנת 48', עם 6000 הרוגים, כעשר אחוז מהאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל), אולי היתה הדבר הקרוב ביותר ל"מלחמה אמיתית". שם היו מקרים נדירים של מגע בין האויב לאוכלוסייה.
7.
ואם תשאלו, למה חשוב לך לציין זאת? למה אתה חייב להרוס את תחושת הכאב הקולקטיבית?
אז זהו. שתחושת הכאב צריכה להישאר. כי ישראל ערבים זה לזה, אבל עלינו להפריד בין תחושה זו של השתתפות באבל האחר, לבין לראות באופן עקום את חיינו אנו. זה לא משחק במספרים, זו הסתכלות נכונה יותר על החיים. יש משמעות רבה לחוויה של בני האדם, אם חיים הם ב"עת מלחמה" או ב"עת שלום". משמעות הקשורה להתנהלות החיים, לשלוות הנפש, לרוגע ולחיים נטולי חרדות.
ויש לזה גם משמעות חזקה יותר.
כידוע ממשלת השמאל שהביאה לכאן את "הסכמי אוסלו", נבחרה בגלל תחושה כוזבת של האספסוף (שלובתה כמובן בכלי התקשורת), שהממשלה שקדמה לה בראשות יצחק שמיר אינה עושה די למיגור הטרור.
מה היה לפני כן? אבנים, דקירות. פעם בכמה חודשים חייל היה נדקר וכל המדינה היתה מזדעזעת והעיתונים היו דורשים בשם העם המזועזע "תעשו משהו".
שמיר היה מספיק אמיץ ומציאותי כדי לומר, "במדינה נורמאלית טבעי שמישהו יידקר פעם בכמה חודשים", אבל האספסוף האמין לעיתונות שהמצב כל כך גרוע שלא יכול להיות גרוע יותר.
אז הם השתכנעו לתת את השלטון למפלגת העבודה.
ומה הם עשו? כרתו ברית חסרת היגיון עם יאסר ערפאת, נתנו לו רובים ופצצות כדי שיעשה סדר. ובאמת הם עשו סדר חדש. בתוך מספר חודשים כבר לא נדקר אזרח פעם בכמה חודשים, אלא נהרגו עשרים אזרחים פעם בשבוע בפיצוצי אוטובוסים ובפיגועי ירי!!!
קצת פרופורציות, קצת היגיון וחשיבה רגועה ולא היסטרית, היו יכולות למנוע את ההסלמה הזו.
8.
אבקש את סליחת הקוראים על כך שאני, בהפוך על הפוך, "משבית שמחות". או "ממעיט אסונות". אך מכיוון שאני רואה איך המצב הביטחוני משפיע על תפקודם של אנשים, נשים, נערים וטף, עד כדי פחדים וייאוש, אני סבור כי יש מקום לאפשר לציבור ראייה אחרת, שתיתן תמונה אמיתית על חייהם ועל תחושת הביטחון האישית שלהם, וזאת מבלי להמעיט בכהוא זה מחומרת המצב. קצת פרופורציות לא יזיקו.
טורו של חיים ולדר 'אות חיים' מתפרסם בעיתון 'יתד נאמן'
