שיתוף - לביקורת ערפל

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
משתפת כאן סיפור בהמשכים ששיתפתי בעבר בקבוצה אחרת ונאלצתי להפסיק.

כמה נקודות חשובות:
אני ממש לא מתחייבת לסיים אותו, עם זאת אשתדל מאוד שכן.
הסיפור הינו אליגוריה הכתובה במשלב לשוני גבוה מעט, רבים פחות מתחברים, וזה בסדר:)
מפרסמת בעיקר בעיקר בשביל לקבל ביקורת על מנת לשייף אותו ולהתלמד דרכו
.
מחכה לביקורת.

פרק ראשון/ רוד
תשעה גיליונות נייר עוד היו אצלו. חתומים, מגולגלים. מחר, בעזרת הבורא, יעביר שמונה מתוכם ליעדם. לגבי הגיליון התשיעי ההנחיות היו אחרות. הוא רחץ את פניו וידיו, וניגש לחדר השינה שלו.

מאז גר בביתו זה, חי רוד לבדו וללא משרתים. אמנם שרתו כיועץ משנה בארמון המלך אפשרה לו להחזיק אגף משרתים שלם, וגם לערוך אי אלו שיפוצים והרחבות בביתו ובחצר המקיפה. אך הוא נותר בבדידותו, כמו סגר עימה חוזה נצחי.

בעודו מגיף את חלונות ביתו בידיו הארוכות, השגחה מינימלית לבית ללא שומרים, גילה את גיליונו שלו. מונח על האדן הרחב של חלונות המטבח שלו. מגולגל, חתום בחותם המלך. זהה כל כך לגיליונות שהחזיק בידיו זמן קצר קודם לכן.

רוד התיישב נרגש על הכורסא העתיקה שבפינת האוכל, על מצחו בצבצו אגלי זיעה קטנים כשקילף בזהירות את החותמת.

"רוד.

יודע אתה כמה הינך יקר לי, ומה רבה הערכתי כלפיך, כלפי עבודתך. אני בוטח בך, ועל כן נתתי בידיך חמישה עשר גיליונות בעבור חמישה עשר מקרובי ורעי. גיליון זה הוא בעבורך."

רעד עבר בגופו של רוד, אוזניו דימו לשמוע את קולו של המלך, בעודו נועץ בו בעניינים שונים. דמעות עלו בעיניו הכהות. בוכות געגוע, צרובות כאב.

"אני מכיר אותך רוד. מכיר היטב, לעומק. ואתה אדם מיוחד."

הדמעות סללו בפניו הצרים שבילים רטובים. מלחלחות את שפתותיו הדקות, כואבות את המרחק, שמחות עם המילים. אוי מלכי. איך רחקת. ידיו אחזו בחוזקה בנייר הלח.

הכול מסובך מאז נעלם המלך. הוא אינו מכיר את עירו, אינו מכיר את הארמון. אינו מכיר את עצמו. פתאום הוא רגיש וחלש וזקוק ופגיע, תכונות שלא הכיר מעולם.

וכעת הוא בוכה, הוא ממש בוכה. נדמה כי מאז גיל תשע לא בכה, מאז נשלח מביתו. וביממה האחרונה הוא בוכה ומיילל כילדה קטנה.

"דע לך, כי דמעה אינה בהכרח מייצגת את החלשים. דמעה היא הוכחה ללב פועם ומרגיש, מעידה על קרבה וקשר. דמעות הן כוח היכול להשפיע לטוב, אם רק מבכות הן על דבר נכון."

ידעת שכך אגיב, מלכי? שאיילל כילדה, למרות שייבש מעיין דמעותיי מזה שנים? רוד הביט בכפות ידיו, אחר טמן את ראשו בתוכן. דמעות הן כוח. יכול. להשפיע. ומה תבקש, מלכי? אשב ואבכה עד אשר תשוב מאותו מקום עלום? אם תבקש, זאת אעשה, רק תשוב! רוד הרים את ראשו וחזר לקרוא, מחפש תשובה לשאלותיו, רמז, הכוונה.

השורה הבאה הותירה אותו הלום.

"וכעת אבקש כי תישא אישה"

"כעת אבקש" הסתחררו המילים על קירות הבית, פועמות בראשו בכאב "תישא אישה."
 
נערך לאחרונה ב:

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
פרק שני/ אודיה

אודיה היטיבה את הכרית והניחה את צורי הישן במיטתו, מנערת את ידיה הכואבות. בכל לילה אותו הסיפור. צורי מסרב לסיים את יומו ולישון, והיא משדלת, מלטפת, מספרת, שרה, מרגיעה, מבטיחה שעוד מעט ממש יבוא בוקר חדש.

לבסוף נרדם צורי בזרועותיה, כאילו היה עולל בן ימים אחדים.

היא פנתה אל פינת העבודה שלה, בקצה החדר. דונה הודיעה להן כי לעת עתה אין צורך בעבודתן בארמון, "יהיה ביקוש רב לעבודות שלכן," עודדה אותן, "אתן תופרות הארמון!" הן נפרדו ממנה וזו מזו, מקוות לשובו של המלך.

באנחה היא התיישבה, מושכת בידה סרט בצבע היין ומעט אבנים מבריקות. חגורה לשמלתה של דינה, בתו של רעו ראש המשרתים בארמון.

'דינה מקסימה', הרהרה, בעודה מצמידה בתכים קטנטנים וצפופים את האבנים לסרט. 'יראת אלוקים, שמחה ומאירת פנים', חשבה. 'תמיד מתפעלת מעבודתי ומודה בכל לב,' היא קשרה את קצה החוט, תפרה את קצותיו של הסרט בתפר כפול והדקה את החגורה לשמלה.

ידיה כמו מאליהן מוציאות את הפריט הבא. שמלת כותנה משובצת, חורים במרפק השרוול ובאזור הברך השמאלית. אסנת ביקשה שתמצא משהו לסגור את החורים. "אם את יכולה שלא יראה מכוער מדי," ביקשה, בושה ניכרת בפניה, "זו שמלה טובה שלה".

היא פשפשה בשק הבדים שלה, נוברת בתוכו, בוררת ממנו בד משובץ. הניחה את הבד תחת החור והתרחקה מעט. לא טוב. החור נראה גרוע. "היא שובבה, שלומית שלי," היתה מסבירה אסנת בכל פעם שהגיעה עם בגדיה, "שובבה כמו בן. עילאי שלי לא היה ככה. חצי ממנה שובב הוא לא היה." היא חזרה אל השק, פתאום עלה בה הרעיון. שאריות הסרט של דינה. היא תוכל בקלות לכרוך אותו סביב המרפק והברכיים, זה אפילו יפאר את השמלה של הקטנה, כמו דנטל אדום ילדותי. אסנת תשמח. מחר, כשתבוא דינה לקחת את שמלתה המוכנה, תבקש את הסכמתה.

אחרי שעתיים נעצמו עיניה בעייפות.

היא רחצה את פניה ופנתה לחדרה לישון. עוברת דרך חדרו של צורי הקטן. היא נגשה למיטתו, הביטה בפניו העדינות, בשפתיו המחייכות. הזיזה את התלתלים הרכים מהמצח הקטן ונשקה לו. שפתיה כמו נכוו, הרימה את ראשה בבהלה נחרדת. מצחו להט.

הילד קודח. היא קמה מבוהלת ויצאה למטבח, חוזרת במהירות עם מגבת רטובה בידה האחת, וחומץ תפוחים בידה השנייה.

אם אבנר היה איתה כאן. בזמנים כאלה, ראשונה עולה בה מחשבה זו, הודפת את הפחד והדאגה הצידה, את החשש, את הלחץ. אם. אבנר. היה. אם. חסרונו כואב שבעתיים בזמנים אלו.

היא עצמה עיניה לרגע קט, מעלה בזכרונה תמונה שלו. אבנר. חיוך קטנטן מתחבא, מצח רחב, עמידה איתנה. "תתפלל עליו, אבנר." לחשה, מורידה את המגבת שיבשה במהירות ממצחו הלוהט של צורי. "אם אתה לא כאן איתי, עם צורי, לפחות תתפלל". כמו נזפה בו, על חיוכו הקטן, החבוי. הרטיבה את שולי המגבת בחומץ והצמידה אותם שוב למצח הקטן.

שעה ארוכה ישבה על ידו מרטיבה שוב ושוב את המגבת ומצמידה למצחו. עיניה נעצמות, והיא מכריחה את עצמה להישאר ערה, לוודא שהחום יורד.

החום לא ירד. וכשהאירה קרן שמש ראשונה, עטפה אודיה את צורי בשמיכה ויצאה בהליכה מהירה לבית אמה.

ריבה ישבה במטבח ביתה, מערבלת את תה הצמחים שלה, בכפית כסופה.

"מה קרה?" נבהלה כשראתה אותה עם צורי הקטן בידיה.

"הוא חם," סופסוף שב הפחד, עלו הדמעות. "הוא ממש חם, אני לא יודעת מה לעשות, ואבנר לא פה." טוב שאמא פה. אמא תדע מה לעשות עם צורי.

"אבנר כבר שנתיים לא פה, אודיה." היא לא התכוונה להישמע צינית. אלוקים עדה.

ריבה לקחה את נכדה הפעוט וקרבה את שפתיה למצחו. "קודח." פסקה. "מה עשית איתו עד עכשיו?"

"מגבת עם חומץ" השיבה, "לא עזר?" פניו של הקטן היו אדומות מאוד. לא עזר. "בואי ותמלאי את הקערה הגדולה במים קרים," אמרה ריבה, "נכניס אותו, זה יעזור."

"בעזרת הבורא," אודיה לקחה את הקערה "תודה אמא."

צורי התעורר ונראה חלש ומבולבל. "אמא" חייך אליה חיוך נסוך שינה, אחר שב ועצם את עיניו.

"זה סימן טוב," חייכה ריבה חיוך קמוץ והמשיכה להחזיק את צורי במים הקרים. "תכף הוא יתעורר."

"בעזרת הבורא," הוסיפה אודיה מיד, "איזה נס שאת יודעת הכל."

"אני לא יודעת הכל," אמרה ריבה בזעף, הודפת בכוח את הנעימות שהסבו לה מילותיה של ביתה, "ואם תשאלי את מנהל העבודה שלי, הוא יאמר שדבר איני יודעת." העלבון לא ניכר בפניה. הכעס ניכר היטב.

"אני לא אשאל," אמרה אודיה, נוגעת בכף יד רטובה ביד של אמה, "כי הוא לא יודע. אני יודעת טוב ממנו," היא פתחה בעדינות את האגרוף הקמוץ, הכועס. "וגם אם אינך יודעת הכל, את יודעת יותר מכל הנשים שאני מכירה".

ריבה שתקה. המחווה העלתה דמעות בעיניה. אך מאחר והן, הדמעות, לא ידעו את הדרך החוצה ולמטה משם, חזרו ונבלעו פנימה.

"את לא מבינה דבר. אודיה" היא לא רצתה לומר זאת. אלוקים עדה שלא רצתה. אך דומה כי המילים לא שאלו אותה, הם הלכו על שפתיה בכוחות עצמם, מתוך הרגל.

אודיה שתקה.

"אני אישה קשה" אמרה פתאום ריבה, רעד חולף בגבה, "כולם יודעים." עם המים הקרירים נשטפו מילותיה, כואבות, חבולות.

אודיה שתקה. טועמת את המילים, נוגעת בכאב החשוף. אישה קשה. אמא. היא יכולה להבין את האנשים שאומרים זאת. היא יכולה שלא. האישה הזו זו אמא שלה. דואגת, מסורה, אכפתית. נכון שהיא מקבלת הערות רבות ממנה, אולי רבות יותר מכפי שמקבלות כל חברותיה יחד. אבל זו אמא.

"אני חושבת שקצת התבלבל להם" היא דברה בשקט, "החליפו חזקה בקשה." היא הרימה אל אמה עיניים חמות. "את חזקה, אמא."

"לעולם אינך כועסת?" שאלה עכשיו ריבה, פליאה מתפעלת בפניה, "איך אפשר?"

"אני כן." הודתה אודיה ואוזניה האדימו. "אני נלחמת בזה כל הזמן." בזה ובעוד כמה דברים.

הן שתקו שתיהן.

"תתה אזקה?" קול קטנטן שאל בפליאה, "תתה גיבור?" צורי התיישב בקערה, דוחף בידיו את המים.

"יקר שלי," אודיה נשקה את תלתליו הספוגים, חומו ירד, תודה לקל. "איך אתה מרגיש?"

"תתה אזקה?" הוא שאל שוב בעקשנות.

"וודאי, ילד." אודיה עטפה אותו במגבת אפורה גדולה, "סבתא גיבורה גדולה."

"גם אמא." אמר בקול מתפנק, "אמא גדולה".

היא חיבקה אותו שוב.

"גם אבא?" צורי הוסיף לשאול, "גם אבא?"

אודיה בלעה את רוקה. אבנר.

"כן צורון שלי. גם אבא."

"הוא לא זוכר אותו." לחשה ריבה, "מה את מבלבלת לו במוח?"

"אני זוכרת. מספרת לו עליו לפעמים." ממלאת את החסר העמוק שלי באבא. לא סיפרת לי עליו דבר.

"למה?" כאב עמום עמד בעיניים של ריבה, "בשביל מה זה טוב?"

"הוא הבעל שלי, הוא אביו של צורי." וזה טוב לי.

"הוא היה." תיקנה ריבה, "והוא אינו. אין טעם לדבר על המתים."
 

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
מעלה כאן פרק שלישי, ומצפה לביקורת. חמישה הפרקים הראשונים יעלו ברצף יחסית, ולאחר מכן אחד לשבוע בל"נ.
פרק שלישי/ רוד, אוריה, אדם.

לישיבה שנערכה למחרת בארמון, הגיע רוד באיחור כשהוא עייף ושקט.

הוא נכנס לחדר הישיבות הגדול שבקומה הראשונה בארמון, כולם ישבו סביב שולחן השיש הרחב, קשובים ללימאי. רוד מיהר להתיישב בין אחיטוב, שר האוצר, לרעו, האחראי על המשרתים. שניהם ברכו אותו לשלום, אחיטוב בחיוך רחב ורעו בפנים רציניות, הוא הנהן בראשו והניח את שתי ידיו על השולחן.

לימאי, מפקד ראשון בצבא ומשנה לשר הביטחון, הציע להקים צבא נוער, חיילים-נערים שיסתובבו במדים על החומה.

"המטרות הן ברורות", סיכם לימאי את הצעתו, "מראה החיילים ירתיע את אויבינו, וירחיק אותם, וחשוב מכך, יחזק את העם ויחלצם מחוסר האונים והרפיון בו הם שרויים בגלל המלך."

"בגלל היעלמות המלך" תיקן אוריה ידיד המלך ויועצו את לימאי, ורוד הודה לו על כך בליבו, "היעלמותו של המלך היא זו שגרמה לחוסר האונים והרפיון עליהם דיברת, לימאי." בעיניו עמדה תוכחה דקה.

"הוא שאמרתי" חזר לימאי, "צבא הנערים יחזק את נפש העם שחלשה בגלל המלך" הוא חייך חיוך רחב, "מי בעד?"

רוד לא ידע האם לימאי לא הבין את ההבדל או שהבין ולא קיבל, התעלם. בגלל המלך. בגלל היעלמותו.

אצבעות עלו וירדו. מילים נאמרו, רחשו סביבותיו. רוד לא לקח חלק. הוא לא תמך ולא התנגד, הוא פשוט לא היה שם. מחשבותיו עסקו בבקשתו של המלך הכתובה בגיליונו, החרוטה בנפשו.

"מה תגיד?" פנה אליו לימאי. סוקר את פניו, סורק את שתיקתו.

רוד הביט סביבו, מחפש בעיניו את אוריה. מולו ניצב כסאו של אוריה, אך לא אוריה ולא חפציו היו שם. "היכן אוריה?" שאל תחת זאת את לימאי "ועוז ואדם?" הוסיף כשגילה כי גם כסאותיהם של אלו ריקים.

לימאי בחן אותו בעיניים מצומצמות. "אתה לא איתנו." ציין בשקט זועף, "אוריה, עוז ואדם החליטו לעזוב את הישיבה מפני גאוותם וכבודם," לעג עכור נשזר במילותיו, "ומפני דקדוק המילות." מבטו הוסיף לבחון אותו.

"אני עייף." לחש רוד בחולשה. "כדאי שאלך."

"תבוא רוח, יתבלבלו הדרכים, ירבו הטועים. ואתה, בני, אל תלך בדרך איתם." הדהדו בתוכו המילים. השורה האחרונה בגיליון.

הוא לקח את מעילו והניד בראשו לשלום.

*****************

בחצר הקדמית ראה את אוריה ואדם משוחחים. אדם היה גבוה ורחב מאוריה, אך בשיחתם נראה היה כי הוא הקטן, החלש. אדם שאל, אוריה הסביר. אדם התנגד, אוריה הוכיח. אדם התעקש, אוריה חייך ולחש. אדם נכנע. הסכים.

כשעבר לידם הנהן בראשו והתקדם, אך אוריה לא אפשר לו להמשיך בדרכו.

"נותרו אצלך מכתבים מהמלך?" שאל אוריה, תקווה מהבהבת בעיניו.

רוד הנהן.

"יש אצלך" המשיך בלחש, "מכתב בעבורו?" שאל, מצביע בעיניים אוהבות על אדם שעמד מן הצד והסתכל בפנים עגומות על שערי הארמון.

רוד הנהן בשנית. "יש, אך הוא לא יוכל לקבלו כרגע." צר היה לו לאכזב את ידידו של המלך, אך ההנחיות היו ברורות.

אוריה הנהן, "חשבתי כך", הוא אמר "אך אדאג כי הוא יהיה ראוי למכתב שלו." התקווה שבה לזהור בעיניו. "ומה איתך, רוד?" התעניין אוריה, אומד את פניו, מזהה את הבלבול בו הוא נתון. "מי הצליח כך לבלבל אותך? לימאי?" שאל בחיוך אירוני. וכשרוד בחן את קולו, מצא בו גם נימים של כעס ואכזבה.

"לא," לחש רוד. "לא ממש הייתי שם", התנצל, "אך הבנתי כי דיבוריו לא מצאו חן בעיניך."

"לא רק דיבוריו," אמר אוריה, "גם האופן בו הם נאמרו." הוא עצם לרגע את עיניו, אחר שב והביט בפניו של רוד. "אם לא לימאי, מי זה ערער אותך כך?"

"המלך" לחש רוד.

"המלך" תימהון שטף את פניו הבהירות של אוריה, "המלך?"

"המכתב שכתב לי."

"המכתב..." הנהן אוריה, מקמט את מצחו הרחב במחשבה, "אוכל להפנות אותך לחמותי," הוסיף מקץ כמה רגעים, "אם תרצה, כמובן."

"חמותך מחזירה אנשים לשיווי משקלם?" לא הבין רוד.

"חמותי שדכנית." אמר אוריה ברכות.

**********

"אני רוצה שהמלך יחזור, מורי." אדם עצר, הוא ניסה להסביר את תחושותיו. "אבל אני לא בטוח שאהיה מוכן לתת כל מה שיש לי בעבור זאת". הוא נענע את ראשו בעצב, "והמחשבה על כך משגעת אותי."

אוריה הנהן חרש.

"הייתי רוצה לומר לך, מורי, שאתן הכול". הוא בעט ברגלו באבן חצץ קטנה. "אבל זו אינה אמת."

"ומשהו?" אוריה חזר ללכת, הוא חייב להגיע לרוד עוד היום. חייב. "משהו אחד משלך תוכל לתת?"

"בטח" אדם חייך, "אבל כמה שווה משהו אחד?". כבר ימים שלמים הוא מתייסר במחשבה מה היה מוכן לתת בעבור המלך. הרי המלך, כך ידע בוודאות, היה נותן בעבורו הכל.

"כך מתחילים" אמר אוריה, "במשהו קטן. נותנים חלק אחד, ואז עוד ועוד." הוא הסתכל על אדם, בוחן אם הבין. "אבל לאט, אדם." הוא הניח כף יד גדולה על כתפו של אדם, "לא למהר. לאט ובסבלנות."

אוריה נפרד מאדם, מותיר אותו מהורהר.

***************

רוד הופתע לראות את אוריה על מפתן ביתו.

"מה לידיד המלך בביתי?" שאל בסקרנות.

"הוא ראוי לו." אוריה דיבר בהתרגשות, "אדם יכול לקבל את המכתב."

"אני אבדוק את זה, אוריה," רוד נאנח, "אם אתה אומר."

כשהלך אוריה, גילה רוד שהוא מאוכזב. כנראה בכל זאת קיווה שאוריה ילחץ עליו, עוד קצת, להיפגש עם חמותו השדכנית.

'אתה לא ילד', אמר לעצמו. 'ואם רצית שישכנע וילחץ, לך ועשה זאת בעצמך.' הוא נשם עמוק, לחץ על ידית הדלת ויצא. סוגר אותה מאחוריו בנקישה קלה.

'לא לחשוב!' הזהיר את עצמו. 'לא לחשוב בכלל.'

הוא השיג את אוריה על יד שביל העגלות, הולך לאיטו.

"אוריה," הוא לקח אויר, "חמותך, אני רוצה לפגוש אותה." הנה, הוא אמר את זה.

אוריה תפס בשתי ידיו, "אני כל כך שמח, רוד." הוא הביט בו בעיניו הטובות. "כמה נפלא!"

"זו רק פגישה עם שדכנית," אמר רוד, נבוך מהתרגשותו של אוריה, "זה לא אומר שום דבר, עדיין." השתיק את הקול המבוהל שעלה בתוכו.

"נכון", אמר אוריה בקולו המרגיע, "ובכל זאת, זו שמחה גדולה בשבילי." הוא שחרר את אחיזתו ברוד. "תרצה שאלווה אותך לשם מחר בבוקר?"

******************
 

RU1

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד
מחמאות זה נחמד ממש, אבל אני זקוקה לביקורת.
כל כך מובן.
קשה להמשיך ולכתוב בלי תגובות, משובים, בלי שהאנשים מאחורי המסך יגידו מה למען השם הם חושבים מעבר לאימוג'ים,.
אז הנה אני כאן, מנסה לתרום את חלקי.
את האמת שאין לי ביקורת כלל, הסיפור בנוי, מהודק, הדמויות מעניינות, כיף גדול לקרוא.
לי זה מרגיש בחלקים מסויימים כמו אליגוריה, אבל שמשתלבת יפה עם סיפור טוב. החיבור בין התמונה הגדולה, העלילה המורכבת, המסר הגדול שהסיפור רוצה להעביר ביחד עם ההתקדמות האישית של הדמויות יוצר שילוב מנצח.
סגנון כתיבה אותנטי מצד אחד, אבל קולח מצד שני ( זה מנסה לכוון ל"ממלכה במבחן"?, אם כן, זה עובד מעולה).
המלצה שלי - בגלל שהפרקים ארוכים והכתיבה עשירה, לא כדאי להעלות יותר מפרק אחד בשבוע, כי זה מסוג הסיפורים שצריך ישוב הדעת כדי לקרוא, לא רק גלילה מהירה כדי להתעדכן בעלילה, ולא תמיד יש זמן.
תודה רבה!
מקווה שהיה מועיל.
מחכה להמשך.
 

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
גם התגובה שלך מצריכה יישוב הדעת:)
אקרא שוב...
תודה!
 
  • חחח
Reactions: RU1

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
מבינה שככל הנראה הקהל כאן פחות מחבב אליגוריות?
הסיפור הזה יקר לליבי ומטרת פרסומו בפלטפורמה זו- הינה הביקורת.
המשך יעלה בעז"ה בהתאפ לביקוש ולביקורת...
בינתיים יש 20 פרקם כתובים.
 

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
מכל הסוגים.
המטרה היא לשפר ולשפץ את הכתוב,
אשמח לתיקונים, להמלצות, לדיוקים, להערות.
 

קנה סוף

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
הבהרה: הביקורת נאמרת מנקודת המבט שלי בלבד. אין לי מושג מה קוראים אחרים חשבו בעת שהם קראו את הקטעים.

הנקודה הראשונה היא שבעת שקראתי את הקטע הראשון שמדבר על הגיליונות, די התבלבלתי. מקודם היו לו גיליונות ביד, ואז הוא הניח על השולחן, ואז הוא ראה בחלון עוד גיליון...?
הייתי צריכה לקרוא שוב את הקטע כדי להבין שכן, היו לו תשעה גיליונות, הוא הניח אותם על השולחן, ומצא בחלון גיליון נוסף השייך לו.
אז למה את הגיליון שלו לא העניק לו המלך כשהפקיד בידיו את שאר הגיליונות? ולמה המלך לא מעביר את שאר הגיליונות לנמעניהם בעצמו, באותה דרך שהעביר לרוד את גיליונו? רגע, ומקודם היו לו תשעה גיליונות, ולאחר מכן נאמר שהמלך הפקיד בידיו חמישה עשר, אז לאן נעלמו שישה?
אלו התמיהות שצצו בראשי כשקראתי את הקטע. יכול להיות שיש להן תשובות שיתגלו בהמשך. רק כתבתי את מה שעבר לי במוח.

וסתם, כי גם זה סוג של ביקורת
אמנם שרתו כיועץ משנה בארמון המלך
משרתו.


הנקודה השניה היא, שבפירוש הפשטני ביותר לאלגוריה הזו, המלך הוא הקב"ה. לכן זה מוזר שגם כאן מעל המלך, או אולי בנוסף לו, ישנו האלוקים. מקווה שהובנתי כראוי.
בעזרת הבורא
יראת אלוקים
אלוקים עדה


אין לי ידע מקצועי מדי, אבל אלגוריה מתרחשת לרוב שלא בעולמנו, ולסלנגים ולמילים הלועזיות שאנו מכירים אין כל משמעות באלגוריה. לפחות לא באלגוריה מן הסוג הזה, כך אני הבנתי עד היום. ולפיכך שיבוץ המילה
הפריע לי בעין, כמו שמו של רוד, שגם לו צליל לועזי.

כל הדברים הללו אינם סותרים את היופי של הסיפור ואת הכתיבה הנוגעת.
 

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
תודה!
אליגוריה- בשונה ממשל
הינה סיפור בפני עצמו, ניתן לקרוא אותו ברובד הפשטני אך יש לו גם משמעות נוספת, שמעמיקה מעבר. (תחשביעל אליגוריות שאת מכירה, ממלכה במבחן, נניח). משל, לעומת זאת הוא תכליתי וממוקד ויש לכל דמות נמשל.
לכן (וגם בגלל שא"א בלי) אני מכניסה פה את הקב"ה.
לגבי הגליונות אבדוק איך ניתן לכתוב זאת בצורנ ברורה יותר, ואכן יש סיבה לדרך בה המלך העביר את הגיליונות.
לגבי השם של רוד- אני עדיין לא סגורה על שמות, אז טוב שאמרת!
 

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
פרק רביעי/ לימאי, אניל והוריו

לימאי יצא משער הארמון בחיוך רחב. צבא הנערים יקום, בעזרת השם. הוא קיבל הסכמה משנים עשר מתוך שישה עשר שרים ובעלי תפקידים. גם הארבעה שלא אישרו לא התנגדו. הוא חש את ההצלחה בקצות אצבעותיו. המלך, לכשיחזור, ודאי ישמח בפעולות שנקט. זו הזדמנות נהדרת להוכיח את עצמו, את יכולותיו. המלך מעריך אותו, המלך עצמו אמר זאת כמה פעמים. אך נדמה כי הוא מצפה ממנו ליותר, "תחשוב אחרת," המליץ לו פעם, כשהציע לענוש בקבוצת החיילים שנרדמה על המשמר. הוא הציע שיישארו לחודשיים נוספים במחנה ולא ישובו לביתם. המלך התנגד. "הם שגו. זה נכון," המלך הסכים איתו שיש להענישם, "אך בני משפחתם לא אמורים להיענש".

והנה, כעת, הוא פועל בצורה מקיפה ורצינית, שכולם יצאו נשכרים. המלך היה שמח לראות זאת.

"שלום לך," הוא חייך לסבתו שישב על אבן בהירה בפתח ביתו, ביד אחת החזיק בבלוק דפים ובידו השניה עפרון פחם. "מה שלומך?" סבתו היה אדם מבוגר ובודד, מנותק ומעט מוזר. ולימאי חש חובה להתעניין בו.

סבתו הנהן בראשו ואז תפס בידו הקמוטה את זקנו הקצר והמסודר של לימאי, "אתה מיאוד שמח היום?" קולו היה גבוה.

"היה לי יום טוב," הסביר לימאי, הודף בעדינות את ידו של סבתו, התנצלות בקולו. על מה אני מתנצל? שאל את עצמו. "איך היה היום שלך?"

"יום כזה, כמו לחברים שלך. איך היה היום שלהם?" זה היה משפט ארוך, וסבתו היה קמצן במילים. לימאי הביט מופתע בסבתו, שהרכין את ראשו לבלוק שבידיו, מוסיף קו דקיק לציור הלא-ברור-עדיין שלפניו. פתאום שב והביט בלימאי, פניו היו כעוסות, "לך." הוא סימן בידיו תנועת גירוש. "לך מכאן."

"שיהיה לך יום שמח" ברך אותו לימאי, מתעלם מהדחיה.

"לך." סבתו התעלם מההתעלמות, "לך מכאן."

לימאי הלך, מתקדם לכיוון ביתו, שואל את עצמו את השאלה של סבתו: איך היה היום של החברים שלי?

********************************

מצב הרוח של אניל באותו היום היה מן המשופרים, הוא זמזם לעצמו מנגינות שהלחין בעצמו, בעת שנכנס בשערי האחוזה של הוריו. הוא אף השיב בשלום חביב לשומר הבית, ממנו הוא מתעלם בדרך כלל. בפתח הבית הוריד את מגפי העור שלו והנהן בתודה למשרת שהגיש לו נעלי בית רכות.

"שלום ילד", אחיטוב העביר כף יד גדולה על ראשו של בנו. "מהיכן אתה חוזר?"

"יצאנו ליער, כמה חברים", אניל לא אמר עם אילו חברים, ואביו לא שאל. "רכבנו קצת, שרנו." מפניו ניכר היה שנהנה מאוד.

אחיטוב היסס. הוא רצה לשאול מי ומי ברוכבים, הוא רצה שאניל יספר מעצמו. "הארוחה מוכנה בחדר האוכל." אמר תחת זאת, "אתה וודאי רעב, אניל."

"כן, אבוא." אניל נפרד מאביו והמשיך לחדרו, מוריד את מעיל הקשמיר, תולה אותו בזהירות במקומו.

הוא הרוויח היום שלוש מאות מטבעות. הוא חייב להגיע גם בשבוע הבא.

****************

נעמה הניחה מנת פשטידה נוספת בצלחתו של אחיטוב. "מתכון חדש שניסיתי," אמרה, כשראתה את גבות עיניו מתרוממות בשאלה. "תאכל, זה בריא."

"תודה." אחיטוב בתר את מנת הבשר שלו, "האוכל מעולה".

נעמה התיישבה על ידו, נוגעת בקצה מזלגה בפטריה מטוגנת. "אתה יודע היכן היה אניל אתמול?" שאלה פתאום.

"הוא סיפר לי שיצא ליער עם חברים." הוא מזג מעט יין לכוסו. "הוא היה נראה שמח." הוסיף כשראה את אשתו ממוללת את שולי המפה באצבעותיה.

"מה יש לנער צעיר לחפש ביער?" מילותיה היו חוששות, וידיה הוסיפו לקמט את קצותיה של המפה. "עם מי הוא הלך?"

"אני לא יודע. לא שאלתי." אחיטוב קינח את פניו במפית הבהירה, "והוא לא סיפר."

"זה לא מדאיג אותך?" היא חוששת. דואגת. ואחיטוב נראה כל כך רגוע. "אתה לא פוחד עליו?"

"הוא ילד גדול" הזכיר לה, "וחכם, הוא לא עושה שטויות." הוא סומך על אניל, אולי יותר מדי. "תאכלי, נעמה," אמר כשגילה את צלחתה מלאה, "תאכלי."

"אני דואגת" אמרה בפשטות, "לא בטוחה שהוא לא עושה שטויות." כשהיה ילד ידעה בכל רגע נתון מה הוא עושה, מי הם חבריו, אך בשנים האחרונות הוא ממעט לדבר, והיא לא יודעת את נפשה. "אולי תבדוק עם מי הוא יוצא?" שאלה, יודעת מראש שיסרב.

"אבדוק, עם זה כל כך חשוב לך." הוא חייך כשראה את התדהמה על פניה, "אני לא רוצה שתדאגי," הסביר.
 

קנה סוף

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
כפי שציינת,
הסיפור הינו אליגוריה הכתובה במשלב לשוני גבוה מעט
וממה ששמתי לב, בקרב אנשי הארמון, משלב הדיבור הוא גבוה במיוחד. לכן הייתי ממליצה לשנות כאן מילים אחדות, כדי שיתאימו למשלב הלשוני.
"תחשוב אחרת," המליץ לו פעם,
חשוב - ציווי.
"אך בני משפחתם לא אמורים להיענש".
אינם.
והנה, כעת, הוא פועל בצורה מקיפה ורצינית, שכולם יצאו נשכרים.
השאלה היא האם הש' היא מילת תכלית או זמן. האם הוא פועל בצורה מסויימת על מנת שכולם יצאו נשכרים, או שהוא פועל בצורה הזאת, כאשר כולם יצאו נשכרים (לשם כך צריך להוסיף כ' לפני הש')? מילת קישור מלאה היא חלק ממשלב לשוני גבוה, לפחות לדעתי.

אולי כדאי לשנות ל'צרור', או מילה אחרת נרדפת. מקור המילה 'בלוק' הוא במובהק לא מהשפה העברית.

שואל את עצמו את השאלה של סבתו
כאן כדאי אולי לנסח את המשפט בצורה שונה. החזרתיות מציקה מעט.
 

קנה סוף

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
אליגוריה- בשונה ממשל
הינה סיפור בפני עצמו, ניתן לקרוא אותו ברובד הפשטני אך יש לו גם משמעות נוספת, שמעמיקה מעבר. (תחשביעל אליגוריות שאת מכירה, ממלכה במבחן, נניח). משל, לעומת זאת הוא תכליתי וממוקד ויש לכל דמות נמשל.
לכן (וגם בגלל שא"א בלי) אני מכניסה פה את הקב"ה.
חשבתי דווקא על מחלק התמונים ועל מחנה הקיץ של אדון הוא. אין לי מסקנה ברורה.
 

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
וואו, ביקורת מושקעת, איזה כיף:)
מקבלת את הערותייך לגבי משלב לשוני ושגיאות...
כאן מוסבר טוב יותר מהי אלגוריה,
בשונה ממשל שלכל דבר בו יש משמעות- אלגוריה נותנת יותר כבוד גם לסיפור עצמו ולעא רק למשמעות הנוספת, ולכן לא לכל דבר/דמות ישנה משמעות נוספת.
 

אלישבע קיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עיצוב ואדריכלות פנים
פרק חמישי /רוד, לימאי ודילה
"שלום-לך-רוד-יועץ-משנה-בארמון!" לחמותו של אוריה היתה מנגינה מיוחדת בדיבורה, בעיניו של רוד היא נראתה סבתאל'ה טובה ותמימה. הוא קיווה בכל מאודו שנהג בחכמה שהגיע לכאן.

"אז-אתה-מחפש-כלה?" שאלה אותו לאחר שהניחה על השולחן לפניו כוס מים בה שטה פרוסה דקיקה של לימון. "אל תענה לי," הוסיפה כשראתה את פיו נפתח למולה, "קודם תשתה-ילד", היא התיישבה על הכורסא למולו, נאנחת, "ותנשום. תנשום-ילד, בלי לחץ."

היא בחנה אותו בעיניה הקטנות כששתה, ממתינה בסבלנות שיסיים.

"הלימון" הצביעה לכיוון הכוס, "הוא-בריא, זה ירגיע אותך-ילד". רוד בלע חיוך קטן. שוב ילד. מי קרא לו כך בשלושים שנים האחרונות? ובעצם גם לפני...

"תודה," רוד היה מנומס, "תוכלי לעזור לי?" הוא הרגיש מוזר, הוא נשם עמוק, מאגרף את אצבעותיו לכדור קטן ומשחרר. 'לא לחשוב' הזכיר לעצמו. 'לא לחשוב!'

"יש בחורה אחת," קולה נעשה רציני והמנגינה ההיא נעלמה, "מקסימה".

"אבל אני חייבת לדעת קודם," עיניה הקטנות שבו לבחון אותו, "אתה רוצה להתחתן?"

********************
הוא הדף את השער המוביל לבית, מביט באבני השביל הבוהקות. שוב ניקתה דילה את החצר. בכניסה לביתו הוא שפשף את נעליו בשטיחון הקטן, מוודא שסוליותיו נקיות. הוא אינו רוצה לצער או להכעיס את דילה. היא כבר מצטערת מספיק.

"שלום", לימאי הניח את כובעו בארון הכניסה שבמבוא. הוא נכנס לטרקלין מוצא את דילה עם תינוק קטנטן בידיה, מצווח. הוא התיישב בכורסא הסמוכה לספה, "של מי הילד?" שאל בשקט.

"אחד הנכדים של רעיה," נימה לא ברורה בקולה של דילה. "היא בקשה לי לשמור עליו." אצבעותיה לטפו את פלומתו הכהה, הדלילה. התינוק עצם את עיניו, חיוך קטן על פניו.

"הוא אהב את זה, דילה!" התרגש לימאי. "הוא נהנה, תראי איך הוא מחייך!"

"זה רק רפלקס." דילה לא חייכה. ובכל זאת, אצבעותיה נעו שוב לשיער הרך, מלטפות. התינוק לא חייך. "אתה רואה?"

הוא שתק. מביט בפלא הקטן המוחזק בידיה של אשתו. פלא גדול.

היא קמה באנחה, הניחה את התינוק הקטן בספה הגדולה, וכסתה אותו בשמיכת פשתן דקה. אחר גררה כורסא נוספת והצמידה אותה לספה, שלא יפול, חלילה.

הוא ראה את פניה הנפולות, שמע את האנחה השקטה שלה. "לא רצית לשמור עליו?" התפלא.

"לא." דילה לא חזרה לשבת, ידיה ריקות. "רציתי לשמור על תינוק שלי."

*********************

לימאי גרר את הכורסה חזרה למקומה. התינוק הקטן הזה עשה משהו ללב שלו. לא, הוא מעולם לא השלים עם העקרות. בכל יום, שלוש פעמים, היה מבקש על זה. מתפלל לילד. אך הצביטה שחש בכל פעם שמתפלל אינה קורעת אותו, נראה כי הפצע שבליבו כבר אינו מדמם.

התינוק הזה, הנכד של אוריה, הזכיר לו שאמנם הוא מתמודד היטב עם הקושי והכאב, הוא. דילה לא.

אולי כי סדר היום שלו מלא וגדוש בעשיה, אולי כי תפקידו בארמון דורש ממנו את כוחותיו וליבו, אולי לכן הוא אינו שוקע בצער. דילה בבית. כל הזמן מרגישה את הרצון, את הילד שאינו.

הם כמעט ולא מדברים על זה. כמה פעמים ניסה אך דילה העדיפה לשתוק. הוא ויתר, חשב שכך קל לה יותר. הוא שגה. התינוק הקטן עורר בו את הרצון, את התשוקה. את הכאב.

ולא, אין זה כאב שאפשר לשתוק לו, לבלוע. השתיקה שלה צעקה באלפי קולות, המתה בכאב בתוכה. הוא רק קיווה שדילה משתפת מישהו.

בצעדים כבדים הוא ניגש למטבח, חוגר סינר למתניו. הוא יכין להם משהו לאכול. דילה תשמח.

ובערב, הוא ילך להתייעץ עם אוריה. נכון שהם לא ממש ידידים, לימאי מרגיש שאוריה אינו מעריך אותו, אך הוא ילך. בשביל דילה, בשביל שניהם.

*****************************************

רעיה הודתה לה כשהחזירה את התינוק. "עשית לי טובה גדולה," אמרה ונשקה לנכדה באהבה. "כלתי לא ישנה כמעט בלילות, ואני לא יכולתי לשמור עליו." הסבירה.

המילים היו טובות, מעריכות והיא חייכה, למרות שבתוכה חששה שאולי נתנה לה רעיה את הילד כי רצתה להיטיב איתה, עם דילה.

לא פעם עלו בשיחות שלהן כמיהתה הגדולה של דילה לילד. בכל פעם כזו, רעיה היתה מביטה בה שותקת. פעמים גם מחזיקה בידיה, פעמים מהנהנת. מעולם לא אמרה לה על כך דבר. לא המליצה על סגולה כזו או אחרת, לא סיפרה על קשייה שלה. והשקט שלה, והנהון, נתנו בה את הרצון לשתף שוב דווקא את רעיה בתחושותיה האחרונות. ברצון העז לתינוק. שלה.
 

קנה סוף

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
זו הערה שנשמטה לי מהתגובה הקודמת. לא קריטי.
אחיטוב קינח את פניו במפית הבהירה
'פיו' יותר מתאים, נראה לי. הרי אין צורך שינגב בעקבות ארוחה שום חלק בפניו מלבד פיו.

בשלושים שנים האחרונות
צריך להוסיף ה' הידיעה.
"היא בקשה לי לשמור עליו."
ממני, אני חושבת. או שזה סוג של לשון?

בצעדים כבדים הוא ניגש למטבח, חוגר סינר למתניו. הוא יכין להם משהו לאכול.
אמורים להיות לו מתוקף תפקידו משרתים, לא? או אולי דווקא לכן דילה תשמח?

בשני הפרקים האחרונים לימאי הצטייר בעיניי כאדם טוב לב. לא תמיד רגיש לדקויות, אבל טוב לב ותמים מעט. לכן לא מסתדר לי הלעג הרע שלו בפרק השני בסיפור.
"אוריה, עוז ואדם החליטו לעזוב את הישיבה מפני גאוותם וכבודם," לעג עכור נשזר במילותיו, "ומפני דקדוק המילות." מבטו הוסיף לבחון אותו.
לא כל כך התאים לדמות שלו, כפי שתפסתי אותה לאחר מכן.

מצטערת שכמעט כל ההערות שלי דיקדוקיות. רק בתחום הזה אני מרגישה בנוח מספיק כדי להעיר.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  105  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה