היום יצא לי, לאחר תקופה ארוכה, לקרוא את אחד החינמונים החרדיים המובילים. כרגיל, את חלק הארי של הזמן אני מקדיש לעמודי המודעות, ולעיתים נשאר בידי מעט זמן גם לעמודים הנותרים.
למרות שיכולתי לכתוב סדרה רבת פוסטים על הביצוע הגרפי והחשיבה הבלתי-אסטרטגית של חלק נכבד מהמודעות, לא היה זה מה שגרם לי לעצור ולכתוב את הפוסט הזה, כי אם הכתיבה הרדודה. ולא של העיתון, אלא של המודעות.
נכון, הכתיבה היא משאב חופשי, השווה לכל נפש. ולאחר הכשרה מינימלית, כמעט כל אחד יכול. אבל לא כולם יכולים אותו הדבר, ולא הרי סטודיו איקס של השכנה בבניין ממול, כיוסי הלפרין מבולטון.
שורש הבעיה היא סדר העדיפויות. ברור לכולם שחייבים תקציב לגרפיקאית, וחשוב שיהיה גם תקציב לפרסום, ליח"צ ולקפה. ומי נפל בין הכסאות? התוכן. המנכ"ל יכתוב 'בגדול', איש השיווק יתרום קצת קופי, המזכירה תוסיף עוד קצת, הגרפיקאית תשכתב, והשליח יעשה הגהות.
מאות חברות, מוסדות וארגונים - מייצרים הררי טקסט, ולא מוצאים לנכון לעצור לרגע ולקרוא את מה שהם עצמם כתבו. לקרוא, למחוק באכזריות, לנסח מחדש, לבדוק שוב את הניסוח, ולראות שגם הכתיבה, כמו הגרפיקה והקפה, היא עניין למקצוענים.
זה לא רציני, זה לא מכובד. ועל זה היה דווה ליבי.
למרות שיכולתי לכתוב סדרה רבת פוסטים על הביצוע הגרפי והחשיבה הבלתי-אסטרטגית של חלק נכבד מהמודעות, לא היה זה מה שגרם לי לעצור ולכתוב את הפוסט הזה, כי אם הכתיבה הרדודה. ולא של העיתון, אלא של המודעות.
נכון, הכתיבה היא משאב חופשי, השווה לכל נפש. ולאחר הכשרה מינימלית, כמעט כל אחד יכול. אבל לא כולם יכולים אותו הדבר, ולא הרי סטודיו איקס של השכנה בבניין ממול, כיוסי הלפרין מבולטון.
שורש הבעיה היא סדר העדיפויות. ברור לכולם שחייבים תקציב לגרפיקאית, וחשוב שיהיה גם תקציב לפרסום, ליח"צ ולקפה. ומי נפל בין הכסאות? התוכן. המנכ"ל יכתוב 'בגדול', איש השיווק יתרום קצת קופי, המזכירה תוסיף עוד קצת, הגרפיקאית תשכתב, והשליח יעשה הגהות.
מאות חברות, מוסדות וארגונים - מייצרים הררי טקסט, ולא מוצאים לנכון לעצור לרגע ולקרוא את מה שהם עצמם כתבו. לקרוא, למחוק באכזריות, לנסח מחדש, לבדוק שוב את הניסוח, ולראות שגם הכתיבה, כמו הגרפיקה והקפה, היא עניין למקצוענים.
זה לא רציני, זה לא מכובד. ועל זה היה דווה ליבי.