חבל להתרכז באקט של העישון המשותף. כן נכון/לא נכון. זה לא היה העיקר, רק משהו קטן מתוך ממכלול. המכלול הוא, פתיחות וכבוד בין האמא והילד. דבר שכל-כך נצרך, וכל-כך חסר בהרבה מקרים.
לפעמים אני קוראת או שומעת סיפורים, שלכל האורך יש נתק בין הילדים להורים. כל אחד עם המהלך שלו בלי להסתנקרן. כל אחד והסיפור שלו - והם שני סיפורים שונים לגמרי!
ההורים חושבים ככה. הילד חושב ככה. ההורים מתייעצים לפי 'הסיפור' שלהם, הם מקבלים ייעוץ בלי שהם או היועץ יודעים את ה'סיפור' של הילד. מדברים מעל ראש הילד במקום לדבר אתו. הילד מתוך המהלכים שלו - חושב ומפרשן כך- וכך.
וסליחה, אבל פשוט מקפיץ אותי הסיפורים מהסוג הזה יותר ויותר. רוצה לצעוק למשתתפים דבר אחד: ת-ד-ב-ר-ו.
ותדברו אין פירושו לתת נאומים. אלא לברר, לשאול, ל-ה-ק-ש-י-ב, להבין באמת מה קורה מתוך שיתוף וכבוד, ולא מתוך סיסמאות יפות, נכונות ככל שיהיו. לענות ולהציע ולהגיב בהתאם למצב האמיתי, ובסך הכל להיות באותו צד, באותו מהלך, ולא באיזה שני קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם...
לקרוא על פתיחות וכבוד והידברות כמו באשכול הזה - זה בהחלט מרענן! יישר כוח לאמא!