הנושאים החמים
הנושאים החמים
ביזנסטורי - אילה
משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
עריכה והפקת סרטים
•
ערב פסח.
הבית נקי ומאורגן, שוקי ישן, אני יושבת על הספה ברגליים שלובות וקוראת "הנורמלי האחרון".
פתאום נרעדת הדלת "טוק טוק טוק טוק טוק". אני עוד לא מספיקה לקום וכבר חמש דפיקות נוספות. אני רצה לדלת לפני ששוקי יקום, וכמעט מפילה פנימה את השכנה ששלחה את מפרק האצבע כדי לדפוק שוב חמש דפיקות ברצף.
"כן?!" אני מנסה להכניס בהטעמה את כל ההערות שאני כולאת בפנים, קולטת בזווית העין שישה זאטוטים וזאטוטות המקיפים אותה במעגל הדוק.
"אולי את לא יודעת" היא מטיחה בי בלי הקדמות "אבל הבן שלך שופך מים מהחלון שלכם לתוך המרפסת שלנו".
"הבן שלי ישן." אני אומרת לה בשקט. "וחוץ מזה שהוא רק בן שנה ולא מגיע לחלון. אולי זה מישהו אחר?"
מערבולת הלחימה פוסקת בשניה אחת, וסומק עז ואדמוני מכסה בבת אחת את פניה הבהירות של שכנתי, כתפיה נכפפות וקולה יורד דרסטית בשתי אוקטבות שלמות.
"אה... אז מי זה יכול להיות? את בטוחה שהוא לא מגיע לחלון?"
אני חדשה בבניין והיא לא מכירה את הילד. אני זורמת איתה ומסבירה לה יפה ומציעה לה פתרונות וכשהיא קולטת שלא עליי יצא הקצף, היא לא יודעת איפה לשים את עצמה ומתנצלת מעומק הלב. ההתנצלויות, כמו הדפיקות, לא מתכוונות להיפסק באיזשהו שלב ואני צריכה לאזור את כל יצירתיותי כדי לשלח אותה חזרה לביתה ולסגור את הדלת כשאני עוד שומעת מהדהד מהמדרגות "אבל אני באמת מתנצלת, זה כל כך לא מגיע לך, פשוט הייתי מתוסכלת..."
***
חודשיים אחר כך, ערב שבועות.
אני יורדת למכולת לקנות מוצרי גבינה למאכלים כמיטב המסורת, ליד המקרר של החלב אני פוגשת אותה שוב, מוקפת הפעם בשישה זאטוטים ועוד ארבעה גדולים יותר. אני מברכת אותה לשלום בחביבות ואוספת לעגלתי חלב אחד.
"אה, שלום" היא מרימה את ראשה מרשימת הקניות המדוייקת שבידה. "אני מתנצלת על אז, הייתי כל כך מבולבלת".
"זה בסדר גמור" אני מחייכת אליה בסבלנות, "אני מבינה אותך לגמרי, אם אני הייתי במקומך גם הייתי מתרגזת".
"אבל זה לא בסדר מצידי." היא מתעקשת ונועצת בי עיניים תמות ובהירות. "לא מגיע לך שככה צעקתי עלייך ובטח נבהלת... אני ממש מתנצלת".
"הכל בסדר" אני אומרת שוב וזזה הצידה כדי לפנות מעבר לשני ילדים קטנטנים שמנסים להדוף לפניהם עגלת קניות ענקית.
"אבל זה לא בסדר" היא מנסה להתנצל שוב. "זה בסדר גמור, להתראות" אני קוטעת אותה וממהרת לקופת אקספרס. את שאר הקניה אני שומרת לערב.
***
שלושה חודשים אחר כך, ערב יום כיפור.
אני מכניסה את שוקי לאמבטיה, פותחת את זרם המים ושומעת דפיקות. אני לא פותחת, שידפקו. אני עסוקה. חמש דפיקות רצופות מלוות אותי כשאני שופכת שמפו על התלתלים שלו ועוד חמש רצופות, מהירות יותר כשאני חופפת רציני את כל הראש, מנסה למחות מהשיער את כל גרגרי החול שנאספו שם מהגינה.
זה מנדנד לי ואני לא מצליחה להתרכז אז אני משאירה אותו חפוף והולכת לפתוח רגע את הדלת.
"אה... את זוכרת בערב פסח? כשעליתי וצעקתי עלייך על המים? אני כל כך מתנצלת, אני חושבת שאני צריכה לבקש ממך סליחה על אז. זה היה כל כך לא בסדר."
אני מנסה לאמוד כמה זאטוטים מקיפים אותה הפעם. שש, פלוס תינוק קטן על הידיים. "זה בסדר גמור. זה היה בסדר אז וזה בסדר גם עכשיו" אני נושמת עמוקות. "את לא צריכה כל כך להתנצל. זה נורמלי, והבנתי אותך לגמרי ואת יכולה להיות רגועה שאני סולחת ולא כועסת עלייך בכלל".
היא מנסה להשחיל עוד כמה משפטי התנצלות, אבל למזלי, נמאס לשוקי לחכות באמבטיה והוא קרא לי משם בקולות רמים "מאאאאאאאאאאמייייי! בואי! מאאאאאמממממממממייייייי! בואי!" השכנה התנצלה שוב. פעם אחת על אז, ופעם אחת על העיתוי של עכשיו ושבה ונעלמה במורד המדרגות.
***
שעה אחר כך.
הילדים ישנים סוף סוף, הבית מסודר ואני מתיישבת באנחת רווחה מול המחשב לסיים עבודות דחופות שחיכו לי בסבלנות מרובה.
חמש דפיקות מהירות על הדלת. עוד חמש. עוד חמש. אני קמה במהירות ופותחת את הדלת מחפשת בגובה העיניים שלי את המטפחת של השכנה. אבל אין שם כלום. אני מורידה את מפלס המבט, על השטיח שעל הסף כתוב בכתב אנגלי מחובר "welcome to my home" ועל הכיתוב מצטופפים שישה זאטוטים נרגשים.
הבת הגדולה מושיטה את שתי ידיה לפנים ומגישה לי שקית שחורה בעלת תכולה בלתי מזוהה. "מה זה?" אני שואלת בתמיהה. "זה אמא שלנו אמרה שזה בשבילך". היא נועצת בי עיניים בהירות וגדולות, ממתינה למשהו.
אני נוטלת את השקית המכווצ'צ'ת, בוחנת אותה מכל הכיוונים. "תגידי לאמא תודה רבה". אני מצליחה להוציא לבסוף. "ותגידי לה גם שהיא לא צריכה". החבורה כולה נעלמת במורד המדרגות ואני פותחת את השקית מעל השיש הנקי.
יש שם כוס אייס קפה חצי מופשרת, שוקולדים לבבות ופתק (חייבת לצטט):
"לגברת רובינפלד היקרה,
אני מתנצלת על עגמת הנפש שגרמתי לך-
לא התכוונתי לאף אחד
ובטח לא למי שלא קשורה לזה.
סליחה מעומק הלב וגמר חתימה טובה
השכנה" (השם צונזר)
הקפה היה מאד טעים, השוקולד מחכה לבעלי והפתק בפח.
אבל אני לא מגלה מה יקרה אם היא תתנצל עוד פעם אחת...
הבית נקי ומאורגן, שוקי ישן, אני יושבת על הספה ברגליים שלובות וקוראת "הנורמלי האחרון".
פתאום נרעדת הדלת "טוק טוק טוק טוק טוק". אני עוד לא מספיקה לקום וכבר חמש דפיקות נוספות. אני רצה לדלת לפני ששוקי יקום, וכמעט מפילה פנימה את השכנה ששלחה את מפרק האצבע כדי לדפוק שוב חמש דפיקות ברצף.
"כן?!" אני מנסה להכניס בהטעמה את כל ההערות שאני כולאת בפנים, קולטת בזווית העין שישה זאטוטים וזאטוטות המקיפים אותה במעגל הדוק.
"אולי את לא יודעת" היא מטיחה בי בלי הקדמות "אבל הבן שלך שופך מים מהחלון שלכם לתוך המרפסת שלנו".
"הבן שלי ישן." אני אומרת לה בשקט. "וחוץ מזה שהוא רק בן שנה ולא מגיע לחלון. אולי זה מישהו אחר?"
מערבולת הלחימה פוסקת בשניה אחת, וסומק עז ואדמוני מכסה בבת אחת את פניה הבהירות של שכנתי, כתפיה נכפפות וקולה יורד דרסטית בשתי אוקטבות שלמות.
"אה... אז מי זה יכול להיות? את בטוחה שהוא לא מגיע לחלון?"
אני חדשה בבניין והיא לא מכירה את הילד. אני זורמת איתה ומסבירה לה יפה ומציעה לה פתרונות וכשהיא קולטת שלא עליי יצא הקצף, היא לא יודעת איפה לשים את עצמה ומתנצלת מעומק הלב. ההתנצלויות, כמו הדפיקות, לא מתכוונות להיפסק באיזשהו שלב ואני צריכה לאזור את כל יצירתיותי כדי לשלח אותה חזרה לביתה ולסגור את הדלת כשאני עוד שומעת מהדהד מהמדרגות "אבל אני באמת מתנצלת, זה כל כך לא מגיע לך, פשוט הייתי מתוסכלת..."
***
חודשיים אחר כך, ערב שבועות.
אני יורדת למכולת לקנות מוצרי גבינה למאכלים כמיטב המסורת, ליד המקרר של החלב אני פוגשת אותה שוב, מוקפת הפעם בשישה זאטוטים ועוד ארבעה גדולים יותר. אני מברכת אותה לשלום בחביבות ואוספת לעגלתי חלב אחד.
"אה, שלום" היא מרימה את ראשה מרשימת הקניות המדוייקת שבידה. "אני מתנצלת על אז, הייתי כל כך מבולבלת".
"זה בסדר גמור" אני מחייכת אליה בסבלנות, "אני מבינה אותך לגמרי, אם אני הייתי במקומך גם הייתי מתרגזת".
"אבל זה לא בסדר מצידי." היא מתעקשת ונועצת בי עיניים תמות ובהירות. "לא מגיע לך שככה צעקתי עלייך ובטח נבהלת... אני ממש מתנצלת".
"הכל בסדר" אני אומרת שוב וזזה הצידה כדי לפנות מעבר לשני ילדים קטנטנים שמנסים להדוף לפניהם עגלת קניות ענקית.
"אבל זה לא בסדר" היא מנסה להתנצל שוב. "זה בסדר גמור, להתראות" אני קוטעת אותה וממהרת לקופת אקספרס. את שאר הקניה אני שומרת לערב.
***
שלושה חודשים אחר כך, ערב יום כיפור.
אני מכניסה את שוקי לאמבטיה, פותחת את זרם המים ושומעת דפיקות. אני לא פותחת, שידפקו. אני עסוקה. חמש דפיקות רצופות מלוות אותי כשאני שופכת שמפו על התלתלים שלו ועוד חמש רצופות, מהירות יותר כשאני חופפת רציני את כל הראש, מנסה למחות מהשיער את כל גרגרי החול שנאספו שם מהגינה.
זה מנדנד לי ואני לא מצליחה להתרכז אז אני משאירה אותו חפוף והולכת לפתוח רגע את הדלת.
"אה... את זוכרת בערב פסח? כשעליתי וצעקתי עלייך על המים? אני כל כך מתנצלת, אני חושבת שאני צריכה לבקש ממך סליחה על אז. זה היה כל כך לא בסדר."
אני מנסה לאמוד כמה זאטוטים מקיפים אותה הפעם. שש, פלוס תינוק קטן על הידיים. "זה בסדר גמור. זה היה בסדר אז וזה בסדר גם עכשיו" אני נושמת עמוקות. "את לא צריכה כל כך להתנצל. זה נורמלי, והבנתי אותך לגמרי ואת יכולה להיות רגועה שאני סולחת ולא כועסת עלייך בכלל".
היא מנסה להשחיל עוד כמה משפטי התנצלות, אבל למזלי, נמאס לשוקי לחכות באמבטיה והוא קרא לי משם בקולות רמים "מאאאאאאאאאאמייייי! בואי! מאאאאאמממממממממייייייי! בואי!" השכנה התנצלה שוב. פעם אחת על אז, ופעם אחת על העיתוי של עכשיו ושבה ונעלמה במורד המדרגות.
***
שעה אחר כך.
הילדים ישנים סוף סוף, הבית מסודר ואני מתיישבת באנחת רווחה מול המחשב לסיים עבודות דחופות שחיכו לי בסבלנות מרובה.
חמש דפיקות מהירות על הדלת. עוד חמש. עוד חמש. אני קמה במהירות ופותחת את הדלת מחפשת בגובה העיניים שלי את המטפחת של השכנה. אבל אין שם כלום. אני מורידה את מפלס המבט, על השטיח שעל הסף כתוב בכתב אנגלי מחובר "welcome to my home" ועל הכיתוב מצטופפים שישה זאטוטים נרגשים.
הבת הגדולה מושיטה את שתי ידיה לפנים ומגישה לי שקית שחורה בעלת תכולה בלתי מזוהה. "מה זה?" אני שואלת בתמיהה. "זה אמא שלנו אמרה שזה בשבילך". היא נועצת בי עיניים בהירות וגדולות, ממתינה למשהו.
אני נוטלת את השקית המכווצ'צ'ת, בוחנת אותה מכל הכיוונים. "תגידי לאמא תודה רבה". אני מצליחה להוציא לבסוף. "ותגידי לה גם שהיא לא צריכה". החבורה כולה נעלמת במורד המדרגות ואני פותחת את השקית מעל השיש הנקי.
יש שם כוס אייס קפה חצי מופשרת, שוקולדים לבבות ופתק (חייבת לצטט):
"לגברת רובינפלד היקרה,
אני מתנצלת על עגמת הנפש שגרמתי לך-
לא התכוונתי לאף אחד
ובטח לא למי שלא קשורה לזה.
סליחה מעומק הלב וגמר חתימה טובה
השכנה" (השם צונזר)
הקפה היה מאד טעים, השוקולד מחכה לבעלי והפתק בפח.
אבל אני לא מגלה מה יקרה אם היא תתנצל עוד פעם אחת...
נערך לאחרונה ב:
