הנושאים החמים
הנושאים החמים
הסיפור הבא מבוסס על סיפור אמיתי אותו שמעתי מבעלת המעשה שהיא גם קרובת משפחתי מאנשהו.
חשון 1968 רח' דרך חברון, בית לחם:
גברת, אני צריכה להגיע לחברון, לאוהל רבקה איך אפשר להגיע לשם?
את רק לעבור את הכביש, ללכת לתחנה, לעלות על אוטובוס קו מאה שלושים ושמונה. שישים דקות ואת אצל ריפקה.
הייתי אז בת 16, צעירה אך נועזת, היה לי הרבה אומץ. עשור לפני כן עלינו ממרוקו לארץ, גרנו בקריית חיים, חיינו שם חיים שלווים ורגועים, התאקלמנו בקהילה ואני גדלתי בבתי ספר חרדיים בחיפה. מאוחר יותר עברתי ללמוד בסמינר הרב וולף בבני ברק.
לא אחת שלח אותי אבא לחיפה לקניות לשבת, אבא לא כל כך ידע עברית כי במרוקו שוחחנו בערבית ולכן לא יכל לצאת לבדו לקניות. אני לעומת זאת ידעתי עברית, יותר נכון הבנתי עברית, כי אני שוחחתי בשפת התנ"ך - לשון הקודש, כך הורגלתי מהתפילות במרוקו, אך זה לא הפריע לי. אני לא פחדתי מאיש, ולא היתה לי בעיה לשוחח בחופשיות בלשון הקודש אפילו שלא היתה מקובלת כלל בימים ההם. וזו הסיבה שאבא שלח אותי כבר בהיותי בת עשר לקניות בחיפה, הייתי עצמאית, וידעתי להתמודד לבד. מה גם, שהיה בי את האומץ והתושיא כאמור ויכולתי להסתובב באין מפריע משל הייתי אישה מבוגרת ומבינה.
באותו יום, החלטתי שאני רוצה לנסוע למערת המכפלה ולהתפלל אצל רבקה אמנו. לא היתה זאת שאלה של כן ולא, פשוט החלטתי ולא היתה אפשרות אחרת. איכשהו הגעתי לרח' דרך חברון, ושם התענינתי אצל ערבייה שהסתובבה באזור כיצד אוכל להגיע לאמא רבקה.
עליתי על קו מאה שלושים ושמונה, אוטובוס מלא בערבים, הנהג היה אף הוא ערבי, אך אני לא פחדתי, לא התייחסתי אליהם כלל. התיישבתי ליד ערביה עם שַאל, עליה ישבו שניים מילדיה עם בייגלך בידיים. נידבתי לה חיוך נחמד והיא מצידה השיבה לי בפרצוף זר וזועף. הנחתי את התיק והתפניתי לומר תהילים. מאוחר יותר אף הספקתי לנוח מעט.
שעה קלה לאחר מכן מצאתי את עצמי יורדת מהאוטובוס צמוד למערת המכפלה, מוקפת בערבים, לא ראיתי יהודים באזור מלבד כמה חיילים ועוד כמה פעילים חובשי כיפה סרוגה.
טרם כניסתי למערה עמדו כחמישה חיילים ובדקו את הנכנסים למערה. וכשהגיע תורי עצר אותי חייל שמנמן וגבוה אך חמור סבר, גברת, אמר לי, עַבטוּמַא! לא הבנתי את כוונתו, לא הכרתי את המילה הזו על אף העובדה שהייתי בקיאה בשפת הערבית. החלטתי לא להתייחס וניסיתי להמשיך הלאה, אך החייל עוצר אותי ואומר שוב, גברת, עַבטוּמַא! מאוחר יותר הבנתי שהוא התכון לומר שהיום הכניסה מותרת לערבים בלבד.
לא ויתרתי, לא יכולתי לשאת את העובדה שבחורה צעירה אינה יכולה להיכנס רק משום שהיא יהודיה. לא פחדתי, עז היה רצוני להתפלל מנחה אצל אמא רבקה, מה גם שהשעה היתה מאוחרת והתחיל כבר להחשיך, ולא כל כך התחשק לי להישאר במקום לילה שלם.
חזרתי אחורה, הוצאתי צעיף שהיה מונח לי בתיק, לבשתי אותו על הראש משל היה שַאל, כעת, לאחר שהייתי נראית כמו ערבייה טבעית תושבת המקום, נכנסתי בקלות אל המערה, החייל לא זיהה אותי ולא מנע ממני להיכנס.
הגעתי עד לאוהל רבקה, הוצאתי את הסידור והתחלתי להתפלל, כמה ערביות 'נחמדות' שמו לב שאיני משתחווה כנהוג אצליהם - החלו להטריד אותי בשאלות. אולי חשדו שאני אכן יהודייה?!
سيدة ، ابتسم لي - חייכי אלי גברת, אמרה לי, בערבית כמובן.
ربما أنت من الخليل - את מחברון? שאלה השנייה.
אני, שהייתי בעיצומה של תפילת שמונה עשרה, לא יכולתי לענות לה, במקום זאת החזרתי להם פרצוף זועף, משל הייתי שקועה באמצע משהו חשוב.
אך השאלות לא פסקו.
ما هو اسمك - איך קוראים לך? שאלו.
كم عدد الاطفال لديك - כמה ילדים יש לך? הוסיפו לשאול.
אך התגובה שלי היתה פרצוף זועף תוך כדי מלמול מילות התפילה.
לאחר מכן הגיעה ערבייה אחת עם קול צרצרי, וצרחה לאוזן חברתה, ترك بالفعل, ترك بالفعل - תעזבי אותה כבר, תעזבי, היא כנראה אילמת. אולי חרשת השיבה השנייה.
כשהגעתי ל'עושה שלום' כבר היו מאחורי עשרות ערבים וערביות שבאו לצפות בחרשת/אילמת, וכדי לפסוע פסיעות לאחור, נאלצתי לדחוף כמה מהם. חלקם נבהלו, אך כשסיימתי ברחו כולם, לאחר שהרמתי צעקה: עַבטוּמַא! עַבטוּמַא!
האילמת מדברת, אמרו כולם בערבית, אך אני כבר לא הייתי שם. הייתי בחוץ עם החייל שמנע ממני להיכנס, אמרתי לו: עַבטוּמַא? היה בהלם.
*
12 שנים אח"כ פגשתי אותו, את החייל. פגשתי אותו במערה, אך לא בתור חייל, פגשתי אותו עם כיפה וציצית, ישב ואמר קריאת שמע. זיהיתי אותו. אמרתי לו, עַבטוּמַא? החייל נזכר מייד. והפתיע אותי, התחזקתי בזכותך! ראיתי אז בחורה צעירה נחושה, לא ויתרה על תפילת מנחה אצל אמא רבקה גם בין הערבים, ראיתי אותך מתאמצת לקדש שם שמים, זה הפתיע אותי וגרם לי לחשוב מחדש...
חשון 1968 רח' דרך חברון, בית לחם:
גברת, אני צריכה להגיע לחברון, לאוהל רבקה איך אפשר להגיע לשם?
את רק לעבור את הכביש, ללכת לתחנה, לעלות על אוטובוס קו מאה שלושים ושמונה. שישים דקות ואת אצל ריפקה.
הייתי אז בת 16, צעירה אך נועזת, היה לי הרבה אומץ. עשור לפני כן עלינו ממרוקו לארץ, גרנו בקריית חיים, חיינו שם חיים שלווים ורגועים, התאקלמנו בקהילה ואני גדלתי בבתי ספר חרדיים בחיפה. מאוחר יותר עברתי ללמוד בסמינר הרב וולף בבני ברק.
לא אחת שלח אותי אבא לחיפה לקניות לשבת, אבא לא כל כך ידע עברית כי במרוקו שוחחנו בערבית ולכן לא יכל לצאת לבדו לקניות. אני לעומת זאת ידעתי עברית, יותר נכון הבנתי עברית, כי אני שוחחתי בשפת התנ"ך - לשון הקודש, כך הורגלתי מהתפילות במרוקו, אך זה לא הפריע לי. אני לא פחדתי מאיש, ולא היתה לי בעיה לשוחח בחופשיות בלשון הקודש אפילו שלא היתה מקובלת כלל בימים ההם. וזו הסיבה שאבא שלח אותי כבר בהיותי בת עשר לקניות בחיפה, הייתי עצמאית, וידעתי להתמודד לבד. מה גם, שהיה בי את האומץ והתושיא כאמור ויכולתי להסתובב באין מפריע משל הייתי אישה מבוגרת ומבינה.
באותו יום, החלטתי שאני רוצה לנסוע למערת המכפלה ולהתפלל אצל רבקה אמנו. לא היתה זאת שאלה של כן ולא, פשוט החלטתי ולא היתה אפשרות אחרת. איכשהו הגעתי לרח' דרך חברון, ושם התענינתי אצל ערבייה שהסתובבה באזור כיצד אוכל להגיע לאמא רבקה.
עליתי על קו מאה שלושים ושמונה, אוטובוס מלא בערבים, הנהג היה אף הוא ערבי, אך אני לא פחדתי, לא התייחסתי אליהם כלל. התיישבתי ליד ערביה עם שַאל, עליה ישבו שניים מילדיה עם בייגלך בידיים. נידבתי לה חיוך נחמד והיא מצידה השיבה לי בפרצוף זר וזועף. הנחתי את התיק והתפניתי לומר תהילים. מאוחר יותר אף הספקתי לנוח מעט.
שעה קלה לאחר מכן מצאתי את עצמי יורדת מהאוטובוס צמוד למערת המכפלה, מוקפת בערבים, לא ראיתי יהודים באזור מלבד כמה חיילים ועוד כמה פעילים חובשי כיפה סרוגה.
טרם כניסתי למערה עמדו כחמישה חיילים ובדקו את הנכנסים למערה. וכשהגיע תורי עצר אותי חייל שמנמן וגבוה אך חמור סבר, גברת, אמר לי, עַבטוּמַא! לא הבנתי את כוונתו, לא הכרתי את המילה הזו על אף העובדה שהייתי בקיאה בשפת הערבית. החלטתי לא להתייחס וניסיתי להמשיך הלאה, אך החייל עוצר אותי ואומר שוב, גברת, עַבטוּמַא! מאוחר יותר הבנתי שהוא התכון לומר שהיום הכניסה מותרת לערבים בלבד.
לא ויתרתי, לא יכולתי לשאת את העובדה שבחורה צעירה אינה יכולה להיכנס רק משום שהיא יהודיה. לא פחדתי, עז היה רצוני להתפלל מנחה אצל אמא רבקה, מה גם שהשעה היתה מאוחרת והתחיל כבר להחשיך, ולא כל כך התחשק לי להישאר במקום לילה שלם.
חזרתי אחורה, הוצאתי צעיף שהיה מונח לי בתיק, לבשתי אותו על הראש משל היה שַאל, כעת, לאחר שהייתי נראית כמו ערבייה טבעית תושבת המקום, נכנסתי בקלות אל המערה, החייל לא זיהה אותי ולא מנע ממני להיכנס.
הגעתי עד לאוהל רבקה, הוצאתי את הסידור והתחלתי להתפלל, כמה ערביות 'נחמדות' שמו לב שאיני משתחווה כנהוג אצליהם - החלו להטריד אותי בשאלות. אולי חשדו שאני אכן יהודייה?!
سيدة ، ابتسم لي - חייכי אלי גברת, אמרה לי, בערבית כמובן.
ربما أنت من الخليل - את מחברון? שאלה השנייה.
אני, שהייתי בעיצומה של תפילת שמונה עשרה, לא יכולתי לענות לה, במקום זאת החזרתי להם פרצוף זועף, משל הייתי שקועה באמצע משהו חשוב.
אך השאלות לא פסקו.
ما هو اسمك - איך קוראים לך? שאלו.
كم عدد الاطفال لديك - כמה ילדים יש לך? הוסיפו לשאול.
אך התגובה שלי היתה פרצוף זועף תוך כדי מלמול מילות התפילה.
לאחר מכן הגיעה ערבייה אחת עם קול צרצרי, וצרחה לאוזן חברתה, ترك بالفعل, ترك بالفعل - תעזבי אותה כבר, תעזבי, היא כנראה אילמת. אולי חרשת השיבה השנייה.
כשהגעתי ל'עושה שלום' כבר היו מאחורי עשרות ערבים וערביות שבאו לצפות בחרשת/אילמת, וכדי לפסוע פסיעות לאחור, נאלצתי לדחוף כמה מהם. חלקם נבהלו, אך כשסיימתי ברחו כולם, לאחר שהרמתי צעקה: עַבטוּמַא! עַבטוּמַא!
האילמת מדברת, אמרו כולם בערבית, אך אני כבר לא הייתי שם. הייתי בחוץ עם החייל שמנע ממני להיכנס, אמרתי לו: עַבטוּמַא? היה בהלם.
*
12 שנים אח"כ פגשתי אותו, את החייל. פגשתי אותו במערה, אך לא בתור חייל, פגשתי אותו עם כיפה וציצית, ישב ואמר קריאת שמע. זיהיתי אותו. אמרתי לו, עַבטוּמַא? החייל נזכר מייד. והפתיע אותי, התחזקתי בזכותך! ראיתי אז בחורה צעירה נחושה, לא ויתרה על תפילת מנחה אצל אמא רבקה גם בין הערבים, ראיתי אותך מתאמצת לקדש שם שמים, זה הפתיע אותי וגרם לי לחשוב מחדש...
נערך לאחרונה ב:
