טוב.. אז התנצלות מכולם. אני לא עברתי עליו אחרי שכתבתי. (לא היה לי אומץ..) מקווה שתשרדו גם כך..
לא להאשים אותי.. יש עוד דברים במוח חוץ מהקול השפוי..
אחרי הסוף
דמעות כמעט עולות לה לעיניים. השלטים בעברית, הנופים העירוניים. כל הנוף שהיא חשבה שלעולם לא תחזור אליו.
היא מושכת באפה, מתעלמת מהשוטרים שמבינים בהתרגשותה בחוסר הבנה הגובל בבוז.
הם בכלל לא מבינים למה אני שמחה כל כך, היא מסיטה מבט שוב לחלון, גומעת בעיניה את הכביש.
***
התחנה כבר מולם, הניידת מחנה באיטיות.
שני שוטרים מושכים אותה מהרכב בחוסר עידון. היא מרחפת.
***
החוקר יושב מולה כבר שעתיים רצופות. היא מנסה לבלוע פיהוק, איך לא נמאס לו?
היי, הוא קם. יוצא בפתאומיות מהחדר.
היא מרימה עיניים תוהות לאישה שנכנסת לחדר במקומו, מתיישבת מולה.
עיניה ממצמצות, מנסה לנצל את ההזדמנות. "אני יכולה לדבר עם אמא שלי?" כמיהה מלאה במלותיה, נוטפת בהן באגלים גדושים. א מ א. אמא אמיתית. שלה. לא עיישא, לא נאסרין. פשוט אמא.
החוקרת מביטה בה בהתעניינות. מבטה ממוקד בה, סורק מחשבות מקוות, מרחפות.
"כן" היא אומרת מדודות, מוציאה את השפופרת שעל השולחן מתושבתה "אני פשוט אצטרך להיות פה. מקווה שאת מבינה את זה" היא מוספה בקורטוב רגישות.
"כככן" מילותיה של לאה רועדות, שבריריות. אמא כבר יודעת? ומה עם אלה מיד לאחים? היא לא שמעה מהם כלום מאז השיחה האחרונה.. הם יודעים על כל הסיפור הזה?
החוקרת מתעלמת מסימני השאלה שנמחקים לה מהעיניים ברגע שהמספר מופיע לה על הצג. א מ א !
"הלו?" בוקע קול מהוסס מהשפופרת. הפה של לאה נפתח, לא מוציא מילה. היא מניחה שהחוקרת כבר מעודכנת בפרטים עליה, רואה אותה נוטלת מידה את הטלפון במבע מבין.
למה היא פשוט לא מצליחה לדבר??
ארבע שנים היא דמיינה את הרגע הזה. ארבע שנים של סבל, של געגועים שורפים, של יאוש תהומי.
דמיינה את השחרור, את החזרה, את הקול של אמא. את הבית.
הדמעות מטשטשות לה את שדה הראייה. רק עכשיו היא קולטת את המשמעות האמיתית של מה שקרה פה בשלושת השעות האחרונות.
"אאממא" הקול שלה רועד, מוצא את עצמו. החוקרת ממהרת לקרב את הפומית. היא ממצמצת, הדמעות גולשות. שוב.
"אמא?" היא שואלת שוב לשמע הדממה שעל הקו. "זו-- ממי זוו" הקול של אמא רועד גם, ללא ספק.
היא ממשיכה להתמוגג. החוקרת מנידה בראשה, מחליטה לדבר. "גברת-" "יסמין. יסמין שמיר" הקול של אמא שלה מתנדנד "מי- מי את בדיוק? את יכולה להסביר לי מה קורה פה?"
"ובכן גברת יסמין" לאה נושכת שפתיים אדומות. היא ממהרת להציג את עצמה, ממשיכה. "שמי פקד לילך שלום, וכפי שהבנתי את הדברים את--" היא מחליטה לשנות כיוון "הבת שלך נחטפה על ידי בעלך לשעבר, נכון?" שתיקה מאשרת את דבריה, מלווה ביפחות. "אני שמעתי מעט פרטים על מבצע החילוץ של יד לאחים שנכשל, ו.. יש לי שני בשורות לספר לך"
מעבר לקו יסמין עדיין לא מעכלת. השוטרת שם ממשיכה לדבר. לא מחכה לה.
"בשורה ראשונה- הבת שלך כבר לא ברשות אביה הערבי. הבשורה השניה היא---" קולה מתמהמה. "הבשורה השניה היא שהבת שלה כרגע עצורה בידי משטרת ישראל" היא זורקת את הכל, מסיימת.
"היא, היא, היא כבר לא בכפר--" הקול של יסמין רטוב, עדיין לא מעכלת. הטעם של המילים מתוק, מעדיף להתעלם מהבשורה השניה. היא מתעשתת אחרי דקה. "אא-- עצורה? על מה בדיוק" היא שואלת בזהירות, מפחדת לפגום באושר.
בכי חנוק נשמע שם. זו הבת שלה, מיבבת מעבר לקו. "אאני--- הואא, יוסוףף הוא הכריח אותי, בגלל הזזיכרון שלי" מילותיה נוזליות, מחליקות לאוזנה של אימה הקשובה, רחמים ממלאים את ליבה עד גדותיו "הוא בחמאס ורצה שאני אזכור בשבילו נוסחאות סודיות ואעתיק לו אותן בבית, למפקדים שלו" היא מתנשמת, משאירה את הדמעות ככה, מלותיה סתורות. "הווא איים שהואא יהררווג אותי" הבכי מתפרץ מחדש "לא היה לי בכלל מה לעשות--- וזה גם היה בדיוק כשאבא תפס אותי על הבריחה האחרונה. וואני---" היא מתפרקת, סופית.
יסמין עוד שניה בוכה בעצמה מהצד השני של הקו. ידיה משתוקקות לחבק את הקטנה שלה, שנמצאת שם לבד. יותר מדי זמן.
"לאה" הקול שלה מוצא את עצמו, עמוס ברגש אימהי, שוקק.
"את שומעת אותי לאה?" היא נושמת עמוק, מנסה לאסוף כוח שיחזיק את הילדה שלה, שרועדת שם בתחנת משטרה. "אני מבטיחה לך לאה שאני עכשיו לוקחת אוטובוס ונוסעת אלייך. אוקיי?" היא קמה, לא אוספת כלום. "בעזרת השם עוד כמה ימים את כבר בבית, שוכחת מהכל" הקול שלה מנסה למחוק עבר, לאחות חתכים מדממים. לעטוף פשוט. בלי שום דבר נוסף. מנסה לא לזכור שזה כבר לא אפשרי.
התנשפות קטועה עונה לה. דממה.
בצד השני השוטרת משלבת ידיים, עיניה מכווצות. היא מקווה בשבילן שהסיפור באמת ילך חלק.
אני מנסה גם לא לשקר וגם להגיד שאני אשמח מביקורת.. קצת מסובך..