מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. אימו חולה במחלה קשה. יש לו אח קטן, אישה ובן והם מתגוררים חמישתם באותו האוהל. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי.
שילאה: אשתו של דארגמיאל. אחותם של אנמיג ואורדיאן.
אביאל: בנם התינוק של דארגמיאל ושילאה. נלקח אל בית המרפא.
אנמיג: גיסו של דארגמיאל, אחיה של שילאה. נשוי, יחסית טרי.
אורדיאן: גיסו של דארגמיאל, אחיה של שילאה. נשוי ואב לשני ילדים.
ליאה: גיסתו של דארגמיאל, אשתו הצעירה של אנמיג.
ארטימה: גיסתו של דארגמיאל, אשתו של אורדיאן. אם לשני ילדים.
פרק 22
דלת החדר הייתה סגורה.
הווילון כיסה את החלון בשלימות, מונע מכל רבב אור להיכנס פנימה.
דָארְגְמִיאֵל התיישב על מיטתו, מביט סביב. הוא נטל את ידיו באיטיות, אחר קם מן המיטה והסיט את הווילון.
אור יום בהיר שטף את החדר.
דָארְגְמִיאֵל התיישב על מיטתה הריקה של שִׁילְאָה, הקרובה יותר אל החלון. לא התחשק לו לצאת מן החדר.
אל מבטיהם של בני הבית כולם.
הוא החל למלמל תפילה בעל פה, ואחר התלבט אם לחזור אל מיטתו.
אולי באמת עדיף יותר כך. לשכב במיטה, לישון. לברוח מהכל. מחוליו של אַבִיאֵל, מכעסה של שִׁילְאָה, מהרחמים וההאשמה של כולם...
לברוח מן האשמה שמקיפה אותו, חודרת אל ליבו בעוצמה מפלחת.
הוא קם ממיטתה של שִׁילְאָה, עובר אל מיטתו שלו.
דפיקות עדינות נשמעו על דלת החדר. "דָארְגְמִיאֵל? אתה ער?".
זה נשמע אֶנְמִיג. דָארְגְמִיאֵל התעלם, מושך אליו את השמיכה.
"דָארְגְמִיאֵל" הדפיקות התחזקו. "תפתח לי את הדלת, בבקשה!".
דָארְגְמִיאֵל כיסה בשמיכה את ראשו. הוא רוצה לישון.
"דָארְגְמִיאֵל, בבקשה! אני חייב להגיד לך דבר מה בדחיפות!" אֶנְמִיג הלם על הדלת, "דָארְגְמִיאֵל, אני חייב לדעת שהכל בסדר איתך! אם אתה לא יכול לפתוח את הדלת, לפחות תענה לי. תגיב. בבקשה, דָארְגְמִיאֵל!".
דָארְגְמִיאֵל הסיט את השמיכה מראשו. הוא התרומם מעט, מתיישב על המיטה. "אני בסדר גמור" הוא היה מעט צרוד, והרבה עייף.
הדפיקות פסקו. "אתה בטוח?" קולו של אֶנְמִיג חושש, "דָארְגְמִיאֵל, למה אתה לא יוצא החוצה? כבר שעת בוקר מאוחרת! אתמול אחר הצהריים אתה חזרת מבית המרפא, והלכת לחדר... אתה לא אכלת דבר כבר הרבה זמן! זה לא בריא. אַבִיאֵל צריך אבא חזק".
דָארְגְמִיאֵל נשך את שפתו התחתונה. אנמיג רק רוצה להוציא אותו מהחדר, מסיבה לא ברורה. המשפט האחרון נועד לעורר את רגשות האב שלו.
הוא הוריד מרגליו את השמיכה, ונעמד על רצפת החדר. הוא הכניס את רגליו אל נעלי הבית, ואחר פסע אל הדלת. הוא פתח אותה באחת, מגלה את אנמיג יושב על הרצפה מולה, מיואש.
אֶנְמִיג הרים אליו מבט מופתע, "דָארְגְמִיאֵל!".
"יופי, ראית שאני חי? עכשיו אתה רגוע?" דָארְגְמִיאֵל ציני יותר משהתכוון, "אני יכול לחזור לישון?".
אֶנְמִיג בהה בו. "לחזור לישון? למה?".
ידיו של דָארְגְמִיאֵל נותרה מונחת על הידית. "אני עייף".
אֶנְמִיג נתן בו מבט ארוך. עיניו האפורות נתלו על ידו של דָארְגְמִיאֵל המונחת על הידית, ואחר על נעלי הבית שלרגליו. "אתה לא רוצה לאכול משהו?".
דָארְגְמִיאֵל התנער, חש פתאום ברעב שכרסם בו. "מי בבית?".
"אוֹרְדִיאָן הלך לעבוד. לִיאַה ואָרְטִימַה במרתף, הן מסדרות שם את האוכל. אתה בא לאכול?" אֶנְמִיג הביט בו בשאלה.
ידיו של דָארְגְמִיאֵל החליקה מידית העץ. "איפה שִׁילְאָה? ואמא?".
אֶנְמִיג השפיל את מבטו. "שִׁילְאָה אצל אַבִיאֵל מאתמול, אמא יצאה לשם הבוקר, להחליף אותה. אבל שִׁילְאָה עדיין לא חזרה".
דָארְגְמִיאֵל היסס. אחר פסע פסיעה קדימה. "מתי אמא יצאה?".
אֶנְמִיג היטה את ראשו, מנסה להיזכר. "משהו כמו שעה. אבל למה זה משנה, דָארְגְמִיאֵל? אתה רוצה לחכות לשִׁילְאָה?".
"לא, זה בסדר" מיהר דָארְגְמִיאֵל להגיד, ופנה אל חדר האוכל. רק זה חסר לו.
אבל גם ככה שום דבר לא יועיל. גם כך אין לו לאן לברוח. הרי אל החדר תיכנס גם שִׁילְאָה, והוא, לאן הוא ילך?
בשעת צהריים הוא יצא החוצה.
המבנים והנוף בחוץ נותרו כשם שהם היו מספר ימים קודם לכן, כשהגיע הנה.
סַאנְדְמִיאֵל עמד באמצע הרחוב, מבולבל. ההתרחשויות עדיין הציקו לו, מוזרות מהווייתן.
נדמה לו שהוא צריך לחשוב איך מתנהל המקום הזה, בדיוק כשם שהוא חשב על כך במדבר לִימוּאָן.
השאלה היא איך? איך הוא יצליח להבין את ההיגיון שעומד מאחורי אנשי העיר, וביניהם מארחו?
הוא כבר לא יודע מה גרוע יותר, מדבר לִימוּאָן או לִיאַשְׁאָר. את מדבר לִימוּאָן הוא הצליח לפענח, את העיר עדיין לא.
הוא החל לפסוע ברחובות, קצת חושש לאבד את דרכו. הרחובות מלאו המולה, והוא ניסה להתרחק ממנה.
מבלי משים הוא הגיע לאזור של הבתים העתיקים, נכנס בין הסמטאות הצרות שבפאתי לִיאַשְׁאָר.
הסמטה אליה נכנס הייתה מרוצפת באבנים עתיקות ומעט חלקלקות, הקירות משני הצדדים היו קירות של בתים ישנים, וחלק מן האבנים שלהם היו חשופות ללא צבע או טיט מעליהן.
סַאנְדְמִיאֵל צעד מהורהר, מנסה לעבד מסקנות. התנהגותם של התושבים משונה, ואולי ניתן לפענח ממילותיהם אי אילו דברים.
אולי הם חושבים שהוא אדם נכבד? לא סביר. הרי שׁוּנִי אמר לו בפירוש שלא אכפת לו מיהו, מאיפה הוא בא, מה מעשיו וכמה הוא חשוב.
אז מה כן?
אפשר אולי לנסות- אוי!
סַאנְדְמִיאֵל עצר בעצמו מליפול, מביט בבהלה ברגל בה נתקל. נעל ישנה, מאובקת וקרועה.
הוא העביר את מבטו הלאה, מכנסיים קרועות ומטולאות בחלקן. חולצה מטולאת אף היא, פרומה בקצותיה. ידיים גרומות. ראש.
סַאנְדְמִיאֵל הביט בבלבול בזקן שחצי ישב- חצי שכב שם, נשען על הקיר מאחוריו. מבטו של זה היה ערני לחלוטין, וליד ידו השמאלית נחה צלחת חרס סדוקה.
"סליחה" סַאנְדְמִיאֵל נבוך, "אני מתנצל. הייתי שקוע במחשבות, לא שמתי לב".
"זה בסדר" הזקן נראה מעט עליז, משום מה. "הכל טוב. אורח?".
סַאנְדְמִיאֵל התקשח מעט. הכינוי הזה נמאס עליו.
הזקן צחקק, "קבלת פנים של ממש עשו לך, מה? מתי אתה מתכוון ללכת הלאה?".
סַאנְדְמִיאֵל נאנח, "רציתי לצאת אתמול. אבל בסוף, כנראה שאצא בתחילת השבוע הבא". למה הוא מספר לו את זה בכלל?
"כן, כן..." הזקן הניד בראשו, החובש כובע קש מרופט. "ובסוף תצא בתחילת השנה הבאה".
סַאנְדְמִיאֵל נדרך. אולי כן תצא מזה תועלת. "למה אתה חושב ככה?". אולי הוא יעזור לו לפתור את התעלומה! נראה שהזקן יודע משהו. בגדיו מרופטים וישנים, אבל הם נראים בסגנון של תושבי המקום, ומלבד זאת- נראה שהוא כאן כבר שנים.
הזקן הרצין. "אתה באמת רוצה לדעת?".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן בראשו, נחרץ. "אני חייב לדעת".
"אואה, בחור נחוש" הזקן צחקק שוב, "נראה שטעיתי, ותצא בסוף השנה הנוכחית...".
ההומור לא הצחיק את סַאנְדְמִיאֵל, על אף שבפעם אחרת ייתכן והיה צוחק, ולו בשביל הנימוס. אבל באותו הרגע, זה לא היה נראה לו מצחיק כלל. "אתה יכול להסביר לי את מה שעומד מאחורי האופן בו מתנהלים כאן?" הוא ביקש, משלב בקולו מעט תחנונים.
הזקן נתן בו מבט ארוך. הוא נראה מתלבט.
סַאנְדְמִיאֵל שלח את ידו אל הארנק שלו. כשאמר לבעל הבית שהוא יוצא אל השוק על מנת לרכוש מספר דברים, הוא העניק לו סכום כסף נכבד, אך לא אמר דבר. הוא יכול להשתמש בכסף כרצונו.
הוא שלף מן הארנק מטבע אחד, כסוף. חצי טִיאוֹדֶר! הגזים שׁוּנִי.
סַאנְדְמִיאֵל אחז במטבע בשתי אצבעות ימינו, עוקף את רגליו של הזקן ומגיע מצידו השני, השמאלי. ידו נשלחה מעלה, אל מעל הצלחת, בה נחו שלושה מטבעות נחושת קטנים, השווים כל אחד חמישה טְלַארִים.
הזקן התנער באחת, "אתה נראה איש טוב. אתה לא צריך לשחד אותי, אני אגיד לך גם בלי שתבזבז עליי את כספך. אני לא נצלן".
אצבעותיו של סַאנְדְמִיאֵל נעו. המטבע נחת על הצלחת בקול רעש, קופץ עליה פעמיים ומקפיץ גם שנים מן המטבעות שכבר היו שם. "מה תגיד לי?".
שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה. הוא פגש את ליאם באירוע.
ליאם: בעל אחוזה עשירה מאוד, מנהל אותה לבדו. אחיו הצעירים מתו שנים קודם לכן, והוא נותר לבדו באחוזה עם צוות עצום של משרתים. הוא מחפש מישהו שיעזור לו בפעולותיו, כיוון שהוא עצמו כבר מזדקן.
בית האבן
איש השקט: המנהיג, אדם שקט היושב בדרך כלל בחדרו וקורא לאנשיו בעת הצורך.
אליאב: בכיר בארגונו של איש השקט, נמצא רוב הזמן בבית האבן ויוצא מידי פעם למשימות אותן מטיל עליו איש השקט. במשימתו הקודמת, להביא תרופה לנער-שרגאל, הוא נכשל. כעת הוא בדרכו לבצע משימה.
פרק 23
עבר
הטרקלין היה מואר.
נברשת גדולה השתלשלה מן התקרה, מפזרת אור רך.
מספר נרות שעווה גדולים פוזרו בו, מטילים צל בהיר על הרהיטים. בפינה השמאלית ניצב אח כבוי. עונת החמה, אחרי הכל.
חלון גדול היה קבוע מן הצד הצפוני של הטרקלין, ווילון כהה ואטום כיסה על רובו.
לִיאַם ישב על כורסת עור גדולה, סבר פניו חתום.
דלת העץ הגבוהה והכבדה הקבועה מצידו הדרומי של הטרקלין נפתחה בחריקה קלה.
לִיאַם העווה את פיו קלות לנוכח הצרימה, אך לא תכנן לומר על כך דבר. הממונה על הקומה רצה לשמן את ציריה של הדלת כבר מזמן, אך הוא סירב. רצה לשמוע את החריקה הקלה המורה על היפתחה של הדלת.
שני משרתים צעירים נכנסו פנימה, קדים קלות. "גַאטְסָאם לְיוּאָר נמצא מעברה השני של הדלת" הודיע אחד מהם בקול רשמי, "הוא מחכה לאישורו של האדון".
לִיאַם הניע קלות את אצבעותיו. "הכניסו אותו".
המשרת ששתק סובב את ראשו אל הפתח, ונע לכיוונו בתנועה איטית. "היכנס".
הוא חזר אל הטרקלין, ושני המשרתים יחד פתחו את הדלת מעט יותר. גַאטְסָאם נכנס אל הטרקלין, עיניו על רצפת השיש.
"קרב הנה" לִיאַם הביט בו, מנסה לפענח את הבעות פניו של האדם אותו הזמין לביתו. אפס. הוא מרבה לפענח אנשים, ועל כן היותו של גַאטְסָאם בלתי מפוענח העיק מעט על ליבו.
גַאטְסָאם פסע באיטיות לעברו, רחש צעדיו נבלע בשטיח העבה. רק כשעמד במרחק קצר ממנו הואיל להרים את ראשו. "יבורך יומך".
לִיאַם הניע קלות את ראשו, לא מרוצה. "יבורך יומך. שב" הוא לא רמז לו כלל היכן עליו לשבת, ולכן הופתע קלות כשהתיישב גַאטְסָאם במקום בו הוא ייחל שיישב.
ספת עור רכה, הנמצאת בסמוך אליו. מעניין שגַאטְסָאם, שנראה כל כך תמים ומנותק, הצליח לקלוע לרצונו.
לִיאַם חשק את שפתיו קלות, מהרהר כיצד עליו להתחיל.
גַאטְסָאם שתק, לא שואל דבר. עיניו הושפלו אל השטיח היקר שתחתיהם, ורגלו השמאלית נעה קלות במן חוסר מנוחה קל.
לִיאַם כחכח קלות בגרונו. "הסיפור הוא כזה. לפני מספר שנים נודע לי על דבר חמור ביותר, והבנתי שאסור לו לחמוק מידיי" הוא עצר, נותן מבט ארוך בשני המשרתים שנותרו לעמוד בסמוך לדלת הפתוחה.
הללו יצאו מן הטרקלין, ולאחריהם יצאו גם שלושת המשרתים הנוספים ששהו בטרקלין.
הדלת נסגרה מאחוריהם בקול החריקה הקבוע.
הם נותרו לבד.
לִיאַם הישיר את מבטו בחזרה אל גַאטְסָאם היושב משמאלו. "ישנה קבוצה של אנשים, קבוצה גדולה, המונה מאות. יש להם מנהל אחד, ששמו אינו ידוע. הוא מכנה את עצמו 'איש השקט'".
גַאטְסָאם נע מעט על הספה. הבעתו נותרה עדיין בלתי מפוענחת. חתומה מעט, עמומה.
לִיאַם המשיך. "איש השקט הלזה מפעיל את אנשיו, וביחד הם רוצים לשלוט על העולם כולו. הם חפצים בעיקר בשליטה גמורה על כל בן אנוש שהוא, באופן שישפיל את בני האדם כולם. להפכם שווים לעפר הארץ. הם יהיו בסך הכל מדרך לנעליו".
משהו נע בפניו של גַאטְסָאם. הוא הוסיף לשתוק.
"הם מתכננים דבר ראשון להזיז כל איש ונער ממקומו" לִיאַם הנמיך את קולו, דרמטי באופן שגרם לו להיזכר בימים ישנים, "על מנת להוכיח את שלטונו ולהתעמר באנשים שתחת מרותם. לוודא שאיש לא ימרוד בהם לעולם. הם רוצים לפצל משפחות, לרצוח את האנשים שיתנגדו להם, לקחת את כולם לעבדים".
גַאטְסָאם פתח קלות את פיו, אך לא אמר מאומה, אלא סגר אותו מייד. לִיאַם רשם במוחו את תחילתו של הניצחון. גַאטְסָאם איתו.
"אותם אנשי בלייעל כבר מתחילים לתעתע במוחם של אנשים. הם מצליחים לשכנע אנשים רבים שרק כך יביאו שלום לארץ, וזאת אף על פי שהמלחמה האחרונה נגמרה כבר לפני ארבע שנים, ובין המדינות ישנו כבר הסכם שלום" לִיאַם ביים אנחה. הוא השפיל את מבטו, אך הבחין שגַאטְסָאם חושק את שפתיו.
"הם ייקחו לכולנו את האדמות, ישעבדו אותנו ואת אנשינו עד זוב דם, עד שנשכח מה היינו פעם. בנינו כבר יהיו להם לעבדים נרצעים, שחייהם לא שווים מאומה. אתה רוצה בכך?" הוא הפנה את מבטו אל גַאטְסָאם.
זה נתן בו את עיניו החומות, שמבע לא ברור עמד בהן. "לא".
לִיאַם הניד בראשו, לא חושף את שביעות רצונו. "אתה מוכן לפעול ביחד איתי על מנת למגר את העניין?".
גַאטְסָאם הניע מעט את ראשו. "יש הרבה אנשים בעולם".
לִיאַם חש בחוסר סבלנות קל עד בינוני. "נכון".
"יותר מוצלחים ממני" המשיך גַאטְסָאם, קולו צבוע בגוון לא ברור.
לִיאַם התאפק שלא להיאנח. יש מחיר לַכֹּל. "ואז?".
גַאטְסָאם שתק לרגע ארוך. אחר הניע את אצבעותיו, מהדק אותן על קפל בגלימתו הכהה. "אתה לא צריך אותי. עדיף לך לעשות את זה עם מישהו אחר", וזה היה המשפט הארוך ביותר ששמע ממנו לִיאַם עד אותו הרגע.
לִיאַם התאמץ לחייך. "זה נכון, אבל לא מדויק. ישנם עוד אנשים, אבל לא כולם נמצאים כאן בסמוך אליי. מלבד זאת, לא לכולם יש השפעה. עניין נוסף הוא, שישנם אנשים שנשבו כבר בקסמו של איש השקט הנורא, ואיני יכול לדעת מי נאמן לו ומי לא".
לסתו של גַאטְסָאם נעה, "ומי אמר שאיני נאמן לו?".
נימת שאלה קלה עמדה בסוף הדברים, ולִיאַם חנק אנחה נוספת. גַאטְסָאם חכם יותר ממה שחשב, ותמים פחות. הוא יצטרך להיזהר. "דיברתי איתך. נראה שאתה לא מכיר את אותם אנשים. אם כך, אתה אינך יכול להיות נאמן להם".
גַאטְסָאם דמם. נראה היה שהוא חושב.
לִיאַם המתין בסבלנות, משער את העתיד לבוא.
"בסדר" גַאטְסָאם דיבר לאט ובשקט, "אני אעזור לך".
לִיאַם רשם בראשו את סופו של הניצחון.
....
פרסותיו של הסְקִיטוֹ היכו בקול על האדמה.
הנוף השתנה במהלך המסע פעמים רבות, אך היעד נותר עדיין רחוק.
אליאב הידק את אחיזתו במושכות, מתלבט האם לעצור כעת או מאוחר יותר.
מבחינתו אומנם לדהור כך עוד מספר שעות, אך הסְקִיטוֹ שלו כבר מותש.
הוא עצר אותו לאחר רגע נוסף של התלבטות, מחליק ממנו בתנועה חלקה וטבעית.
אליאב בחן את סביבתו. מספר סלעים גדולים נחו מעבר לגבולותיו המטושטשים של שביל העפר הרחב, חלקים ומכוסים מעט בירקרוקת.
הוא טיפס על אחד מהם, מתיישב למעלה. כמו תמיד, הוא לא קשר את הסְקִיטוֹ לאף מקום שהוא.
מאז היה בן עשר הסְקִיטוֹ שייך לו, ושניהם רגילים אחד על השני במידה שלא תאמן. הוא עצמו לא מוכן להחליף אותו בסְקִיטוֹ אחר, מהזן הנחשב מהיר יותר- וגם הסְקִיטוֹ שלו, כך נראה, לא מחבב שרוכבים עליו אנשים זרים.
אליאב פרם את שרוכי התרמיל שלו, וחילץ משם מספר גושים בצורה לא מזוהה שאמורים ככל הנראה לשמש כמאכל.
הוא בחן אותם לרגע ארוך, ואחר שלף מן התרמיל כוס חרס ישנה.
הוא הביט סביב. כמה עצים בעלי גזע דק וענפים דקיקים היו פזורים בשטח.
ככל שהִדְרִים, כך הפכו נחלי המים נפוצים פחות ופחות, אבל כעת נדמה לו שהוא שומע זרימה מרחוק. חבל לבזבז את מי השתייה שלו.
בפסיעות מהירות הוא הלך לכיוון מקור הקול, ובסופן של כמה דקות ארוכות הוא נעצר אל מול נחל קטן הזורם בקול רעש גדול הכפול כמה וכמה מגודלו הפיזי.
הוא מילא את כוס החרס, ולאחר מחשבה החל ללכת עימה כשהיא מלאה לכיוון המקום בו הותיר את הסְקִיטוֹ והתרמיל.
מהורהר כתמיד הוא צעד, מחשבותיו נושאות אותו הרחק. בית האבן הלבן הוא ביתו יותר משמונה עשרה שנים, וכל יציאה ממנו רוויה בגעגועים.
לא לבית הישן שלו, בית ילדותו. ממש לא. געגועיו היו נתונים אל בית האבן, אל המקום הטבעי ביותר עבורו...
אליאב עצר. הוא רחרח מעט באוויר, משהו הרגיש לו חשוד. שונה.
הוא התקדם הלאה, גזעים גבוהים ודקים של עצי סרק מסתירים לו מעט את האופק.
אבל לאחר דקה הוא היה בטוח.
הסלעים הגדולים. התרמיל שלו מונח מעליהם.
אך הסְקִיטוֹ. הסְקִיטוֹ שחור הגוף איננו שם.
למען האמת התפלאתי שגאטסאם קנה את ההצגה של ליאם. גם לא הבנתי מה מניע אותו להצטרף אליו. עד עכשיו הוא עשה רושם של אדיש כל כך, כלום לא מזיז לו. מה בוער לו לתקן את העוול שאולי מתרחש ואולי לא?
למען האמת התפלאתי שגאטסאם קנה את ההצגה של ליאם. גם לא הבנתי מה מניע אותו להצטרף אליו. עד עכשיו הוא עשה רושם של אדיש כל כך, כלום לא מזיז לו. מה בוער לו לתקן את העוול שאולי מתרחש ואולי לא?
האישיות של גאטסאם מאוד מורכבת, ויש לי תחושה שלא הצלחתי לבטא אותה לחלוטין, לפחות בינתיים. הוא אומנם נראה אדיש במבט חיצוני, וגם הרגשות שלו מאוד לא ברורים- אבל הוא לא אמור להיות אדיש עד כדי התעלמות מעוול- בייחוד שמדובר על עוול שמכוון גם אליו.
השאלה היא, אם זה הגיוני שהוא מאמין לו, ואם זה אכן לא הגיוני- אני אשתדל לסדר את דבריו של ליאם כך שיהיו יותר אמינים.
קרבן הציבור מחדרה: האברך הקדוש והטהור רבי רפאל מרדכי פישהוף הי"ד, ירד אתמול מביתו בדרך לכולל, כשספרי הלימוד שלו תחת בית שחיו • מחבל בן עוולה דקר אותו והותירו כשהוא מתבוסס בדמו • בכוחותיו האחרונים רץ לבית השכנים כדי לבקש עזרה, שם התמוטט ואיבד את הכרתו • לאחר מאבק אינטנסיבי, ניצחו אראלים את המצוקים, ועלתה נשמתו השמימה – הותיר אחריו אלמנה וששה יתומים
הרב פישהוף, בן 36 בלבד בהירצחו, עמד בראש משפחה לתפארת, ויחד עם רעייתו המשמשת כמחנכת בישראל, גידלו את ששת ילדיהם, שהקטן מביניהם בן שנתיים והגדולה עלתה זה עתה לכתה ו'.